)אורות הקודש, מרן הרב אבי"ה קוק זצ"ל(

מאמרים וזכרונות לע"נ אביה יהושע גולדברג ז"ל

3

שמחת בית השואבה תשס"ח עם הרב צבי קוסטינר שליט"א

בגנים לרעות הבושם לערוגות לגנו ירד "דודי אלא שושנים תקרי אל - שושנים" ולקטוף

ששונים.

אנו ניצבים חודש לאחר שאביה ז"ל נקטף מאיתנו, ונתעלה מישיבה של מטה לישיבה של מעלה.

הכנה, בלי במהירות, ממנו נקטף שלנו אביה "פתאום יבוא אל היכלו". קשה לעכל את הבשורה, שממאן דם שותת פצע בליבנו, נפער גדול חלל

להגליד.

אביה המשמח אלוקים ואנשים מעתה משמח רק אלוקים.

המועקה ואת הכאב את מגדיל רק שעבר הזמן שבליבנו.

עוד, איתנו איננו והחבר, האח הנכד, הבן, אביה החיסרון החיסרון. את למלא משתדלים ואנחנו של העזרה לזולת, טוב הלב, הענווה, אהבת התורה

והארץ ויושר המידות.

קיבצנו מאמרים וזיכרונות פרי עטם של המשפחה, הרבנים והחברים לעילוי נשמתו.

הקורנת מאישיותו מקצת ספר על לחרוט ניסינו בעזרת עלינו שישפיעו דברים הטובות, ומידותיו

ה' להידבק בדרכיו הטובות.

"תהא נשמתו צרורה בצרור החיים".

4

טיול טו בשבט ישיבת אלון מורה

מסיבת סיום שמינית הליכות עולם

5

דברים שנכתבו לזכרו של אביה על ידי הרב אליקים לבנון, ראש ישיבת אלון מורה

תניא: אמר ר' יוסי:

פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. בא אליהו זכור

לטוב ושמר לי על הפתח עד שסיימתי את תפילתי. לאחר שסיימתי את תפילתי אמר לי: שלום

עליך רבי.

ואמרתי לו : שלום עליך רבי ומורי.

ואמר לי: בני, מפני מה נכנסת לחורבה זו?

אמרתי לו: להתפלל.

ואמר לי: היה לך להתפלל בדרך.

אמרתי לו: מתיירא הייתי שמא יפסיקוני עוברי דרכים.

אמר לי: היה לך להתפלל תפילה קצרה.

באותה שעה למדתי ממנו שלושה דברים:

למדתי שאין נכנסים לחורבה,

ולמדתי שמתפללים בדרך,

ולמדתי שהמתפלל בדרך מתפלל תפילה קצרה.

הפסוק כדברי "עומדים", הנקראים מהמלאכים להבדיל "מהלך", הוא האדם של התארים אחד

)זכריה ג, ז(: "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה".

מאז לידתו של אדם, הוא נמצא בשתי סיטואציות: האחת - המעמד הקבוע של אדם, מקומו היציב,

אין לך אדם או דבר שאין לו מקום. ביתו של אדם.

והשניה - ההילוך בדרך. כבר בפרשה הראשונה של קריאת שמע מתארת התורה את שני המצבים

המתחלפים: "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך".

אמר ר' יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך.

הזמן, לאחר חורבן בית שני. האומה כולה נמצאת בתנועה, בדרך, ועימה גם ר' יוסי עצמו, הכואב את

כאבה. בתפילה, שופך האדם שיח לפני הקב"ה על העבר, אולם עיקר עניינה הוא הבקשה לעתיד.

תפילת עמידה היא המוגדרת בפי חכמים "תפילה", ועניינה הוא לבקש מהקב"ה בקשות פרטיות

ובקשות כלליות ציבוריות, המופנות כולן לכיוון העתיד.

ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל.

את המסיג החורבן, לעומק יוסי ר' נכנס האומה, מצב על העמוק הצער ם מתוך ע ה

לאחור, ומתוך החורבה מבקש את בקשות התפילה על העתיד.

סכנה גדולה יש במצב זה. כשנתפס האדם בצרה, ומשם רואה את עולם ההווה, ויתירה

מזו, גם את העתיד, הרי יכול הכל להיראות שחור, ללא נקודת אור, ללא מוצא. יש חשש

שימשיך האדם לשקוע בצער, בחורבה, ושוב לא יוכל לצאת ממצב זה.

בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח.

אליהו הנביא רואה את הסכנה שבסתימת הפתחים, ומייד בא לשמור על פתח מילוט,

ליציאה מצער החורבן. כאשר סיים ר' יוסי את תפילתו, והוא עדיין שקוע בחורבן,

מושיט לו אליהו את ידו, בהתחברות אל מצב חדש, אחר. נתן לי שלום והחזרתי לו

שלום, זו ראשית ההתחברות עם הדרכה אחרת, כיוון חדש.

אליהו מציג לפני ר' יוסי את השאלה "מפני מה נכנסת לחורבה זו", כדי לעשותו

מודע לכך שדרכו אינה נכונה, מפני שלא בונים את העתיד מתוך השקיעה בחורבן. הצפייה

לעתיד תבוא רק מתוך היציאה לדרך. כאשר האדם עובר ממצב של כניסה לחורבה, להיות מהלך

בדרך, משם הוא יכול כבר לצפות גם על העתיד. גם החורבה היא חלק מן הדרך, גם הקשיים והצרות

6

הנופלים עלינו הינם פרקי חיים, חלק בלתי נפרד מהדרך הארוכה אותה אנו עושים.

אמר לי: היה לך להתפלל בדרך!

אמרתי לו: מתיירא הייתי שמא יפסיקוני עוברי דרכים.

החתירה לשלימות היא שאיפת חיים החייבת לבוא לידי ביטוי בכל רגע. המסילת ישרים בפרק ד'

מציג בראש הסולם את "שלימי הדעת", המתאווים להשלים את עצמם תמיד.

אולם, ההתניה של חיינו בהשגת השלימות, מעמידה אבן נגף חמורה: או הכל או לא כלום, עלול

לגרום לנו לעצירה מוחלטת.

רצונו של ר' יוסי לבנות את העתיד מתוך יציאה לדרך, מותנה בכך שהדרך תהא ארוכה, עד התיקון

הגמור, עד בניה מחודשת של בית המקדש החרב. מבלי השגת המבוקש בשלימותו, חושש ר' יוסי

מעצם היציאה לדרך בתפילתו - שמא יפסיקוני עוברי דרכים, ולא יאפשרו לי להתפלל ולהשלים

את כל מאוויי.

אמר לי: היה לך להתפלל תפילה קצרה.

ראיית העתיד כחטיבה אחת, שלימה, גדולה, ללא הפסקה, היא ראייה שגויה. ודאי שיש לשאוף

קצרה" "תפילה הקצרה. דרכו את לעצמו בונה מישראל, ואחד אחד כל אולם השלם, הטוב אל

משמעותה לצאת מהנקודה בה אנו עומדים, כדי להגיע לנקודה מתקדמת יותר, כלפי העתיד. גם

אם נקודה זו עדיין רחוקה מהאופק השלם, בכל זאת יש בה התקדמות לקראתו.

מכאן מסיק ר' יוסי את שלש התובנות הללו:

הראשונה: גם כאשר באים על האדם פגעים וחורבנות, אין נכנסים לחורבה. עם כל הצער והכאב,

אסור לו לאדם לשקוע במקום קבוע, בחורבן ובזיכרונות העבר.

השניה: מתפללים בדרך. החיים האמיתיים מתנהלים תוך כדי תנועה, בדרך, ומשם אנו מתפללים

על עתיד טוב יותר.

השלישית: והמתפלל בדרך מתפלל תפילה קצרה. גם כאשר אנו שואפים בכל מאדנו אל השלימות,

אל הטוב המוחלט, איננו מתנים את התקדמותנו בהשגת השלימות. אנו יוצאים מנקודה וחותרים

אל נקודה קרובה, תפילה קצרה, ובלבד שנדע תמיד שאנו בדרך, תמיד בהתקדמות ועלייה.

ובאמונה את כוחותיו ז"ל, היה תמיד בדרך. הוא התקדם במעלה הדרך להוציא לפועל בחן אביה

רבה במסירות פעל ישראל. עם לדרכי קבוע בחיבור עצמו, שאיפות את שאף והברוכים. הרבים

ובכשרון גדול במאבק על ארץ ישראל, בכפר דרום, בחומש, בעמונה, בחוות גלעד ובכל מקום שיכל

להשתתף, לארגן, להוביל ולקדם. עשה את דרכו לקביעות בתורה, בבית-המדרש, וגם בכך היה כולו

נתון לדרך, להמשיך ולהתקדם. ומשם יצא גם לדרכו האחרונה בעולם הזה.

הוא ודאי ממשיך בדרך, במקום אחר, בעולם אחר.

אנו, כולנו, מחוייבים להמשך דרך העלייה בקדש, עוד התקדמות ועוד כיבוש יעדים, ויחדיו נחתור

ונגיע גם אל השלימות של "בלע המות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים".

7

בחגיגת סיום הישיבה התיכונית בקרני שומרון

הרב נחם צפרי, ר"מ שיעור א' בישיבה באלון מורה

עם החברים בשיעור ב' אלון מורה

אביה, חיוך מבויש, טוב לב ונתינה, ראש ישר בסברא, מעשיות וארגון.

אחרי מותו נתברר לי עד כמה טוב הלב נבע ממעיין זך של טוב פנימי, ועד כמה שפע המעיין הזה.

עד כמה הסתיר את עצמו בפשטות ובענווה.

עד כמה את כל היכולת והכישרון הארגוני רתם לאידיאלים וערכים שהיה כל כך מחובר אליהם.

מאיתנו פיקדונו לוקח הקב"ה ואיך מתי האלוקיים החשבונות לבכי. כולנו עם שותף הקב"ה

בכך חז"ל מבטאים הזה בעולם האנושי לצער השותפות את אבל מעלינו, ולעילא לעילא הם

שהקב"ה סופר דמעות של בכי על הסתלקותו של אדם כשר. סופרן ומניחן בבית גנזיו )שבת קה(.

שני חידושים, אומר הרב זצ"ל, יש פה:

א. יש מימד של נצח בדמעות האלו. יש ערך נצחי בצער הזה, כי כשיש צער על אדם כשר פירושו

שאנחנו מעריכים את הכשרות. יש פה חיבור שלנו לכשרות הזו שנסתלקה מאיתנו.

בעין אפשר אי אחד לכלי שמתנקזות דמעות ודמעה. דמעה כל של ספירה יש הקב"ה אצל ב.

אנושית לסופרן, אי אפשר לספור ביחידות דבר לח, אבל אצל הקב"ה כל תכונת כשרות שגורמת

לבני אדם דמעה, נספרת בנפרד.

לא רק מכלול האישיות הטובה, אלא טוב הלב שהתגלה אצל אביה כל פעם בצורה אחרת, במסירות

מיוחדת, בפשטות מיוחדת, הכל נמדד ונספר ונזכר בבית גנזיו של הקב"ה.

יתן משם השכינה, כנפי תחת ומכניסו זוכר הקב"ה מאיתנו למעלה ולמעלה אותו, נזכור אנחנו

אביה, בצד הצער הגדול, כח למשפחתו היקרה ולכל המעגלים, להוסיף חיוב וטוב כדרכו.

8

בכפר מימון על העפרון

9

שלושים במלאת חמודות, עלם מחמדנו, יקירנו, על אלו, שורות נכתבות ודואב כואב בלב

להילקחו.

בקינת דוד על שאול ויהונתן בנו )ש"ב, א, יח-יט( נאמר: "ללמד בני יהודה קשת, הנה היא כתובה

על ספר הישר. הצבי ישראל על במותיך חלל איך נפלו גבורים". ושאלו בגמרא מס' ע"ז )כה, א(: מהו

ספר "הישר" שעליו כתובה גבורת בני יהודה? והשיבו שם: אמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: זה

ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים, שכתוב בהם )במדבר כג( תמות נפשי מות ישרים ותהי

אחרית כמוהו.

ידועים דברי הנצ"יב בהקדמתו לספר בראשית השואל שם: ויש להבין למה קרא בלעם לאבותינו

כונה ספר בראשית בשם ספר הישר? ולמה וכדו', ולא קראם צדיקים או חסידים ישרים, בכינוי

וביאר: ששבחם של האבות שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' ביותר, גם התנהגו באהבה

ובחיבה כלפי כל הבריאה הסובבת אותם, בין לאלו שהיו ראויים לכך, ובין לאלו שאינם ראויים לכך,

וחשו לטובתם תמיד באשר זהו קיום הבריאה. נועם ההליכות ודרך הארץ של האבות, זיכו אותם

בכינוי ישרים. לכן אברהם מציל את לוט במלחמת ארבעה המלכים )אף על פי שלוט הפנה עורף

ולא לא באברהם אפשר אי - שאמר חז"ל ודרשו מקדם" לוט "ויסע עולם שנאמר: לקדמונו של

היינו ישרים, מות נפשי תמות בלעם: צעק אמת של ברגע כן ועל סדום, על ומתפלל באלוקיו(,

ששאף למות כמו האבות שהיו מקיימי הבריאה בישרותם, לעומת רוע מעשיו שלו שרצה לעקור

ישרים חיי לחיות גם צריך ישרים מות למות שכדי חשב ולא ידע לא בלעם אולם שלמה. אומה

וספר החיים שכתב לעצמו לא היה תואם לחיי ישרים, כי ספר הישר הוא ספר בראשית - "ספר

תולדות אדם", מלמד שהאדם עצמו כותב בעצמו את סיפור חייו וקורותיו. וספר הישר של אביה

ספר בראשית הוא, שכן היה רק בתחילת דרכו בעוד טל ותום ילדות על שפתיו.

ספר פי ועל הישר בדרך הלך כי כולם, ללב מסילות מצא שבלבבו ובישרות שלו הנעורים בתום

הישר שכתב בעצמו, שהוא החינוך למידות טובות שספג בבית אביו ואמו, שכן קבל מישראל ורונית

יבדלו לחיים טובים וארוכים, חינוך לישרות ללא פשרות, לאהבת האמת הפשוטה והברורה, לאהבת

העם והארץ, לאהבת הבריות. כל אלו היו נר לרגליו ומנכסי צאן הברזל שלו, והאמת הפשוטה שלו,

בישרות וצניעות כמי שאינו מחזיק טובה לעצמו.

רק השבוע, אחרי ההלם של האסון, התחלתי לחשוב מתי נפגשנו לאחרונה, ונזכרתי בפגישה האישית

המשמעותית שלנו, האחרונה ממש ביחידות! היה זה כשבוע לפני חתונת בתי. הלכנו לראות את

האולם ב"בנייני האומה" כדי לתכנן את צורת הישיבה בחתונה יחד עם המחותנים היקרים. בתום

פגישה זו כשחזרנו למכונית שלנו לא יכלנו להניע אותה כי היה פגם באזעקה, האימובילייזר "נתפס"

ולא עבד. השעה 11:15 בלילה ולמי פונים לעזרה? כמובן לשכנינו היקרים משפחת גולדברג. תוך 5

דקות מופיע אביה במקום המוסכם, בכביש על יד בנייני האומה, כשכולו שמח ומחייך, הן

מעצם הפגישה והן מזה שיכול לעזור לנו, ומביא לנו את המפתח מן הבית - אימובילייזר

רזרבי. וראה איזה פלא - לפתע הכל עובד ותקין, גם המכשיר הראשון וגם השני. כנראה

שבזכותו!!! אכן, פגישה שכולה גמילות חסדים, בפשטות, בצניעות ובשמחה כמי שאינו

הנאכלת אפיקומן מצת וכטעם ימיו. כל היה כך לעזור. ושמח לעצמו טובה מחזיק

באחרונה על השובע כדי שיהיה טעם מצה נשמר בפיו, כן טעם גמילות חסדים של

אביה - באחרונה כמו בראשונה - נשאר בזיכרון קבוע בלבנו, כי תמיד שמח לסייע,

לעזור, להיטיב, והבין תמיד תוך שניות מה עליו לעשות וברגע הנכון.

על הפסוק "ושיננתם לבניך" דרשו חז"ל - אלו תלמידיך, שכל המלמד בן חברו תורה

מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. ונשאלת השאלה: למה לא כתבה התורה 'ושיננתם

לתלמידיך'? ונראה ברור שרצתה התורה ללמד אותנו את היחס הנכון לתלמידים,

דהיינו: אם תרגיש אהבה לתלמידך, כאילו הוא בנך - ממילא יהיה תלמידך! כלומר

ומשפחתו, ישראל כלפי רבות שנים חש אני זה רגש כבניך. באמת הם כי - תלמידיך את אהוב

כי למד אצלי במכון מאיר כמה שנים, והיום כמו אז כל מעשיו בישרות ובצניעות, תוך אהבת שם

שמים, שקבל תכונות אלו עוד מזמן ששימש את הרצי"ה קוק זצ"ל וגדול שימושה יותר מלימודה.

דברים לזכרו של אביה -יהושע ז"ל על ידי ידיד המשפחה הרב מנחם בן-יעקב

10

ורגש זה אני מרגיש גם כלפי אביה.

את יחד כשהכנו בתורה הקריאה ומלבד שופטים, בפרשת שלו, מצוה לבר אתו ללמוד זכיתי

הדרשה, דנו בנושא – "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו". עסקנו בשאלה: האם התורה

מכירה ונותנת לגיטימיות לאפשרות של "המציאות" של האיש הירא ורך הלבב, או שהדבר אסור

כדברי הכתוב שם: "לא תערץ מפניהם" או "אל תירא ואל תחת". לאמיתו של דבר, אביה לא היה ירא

ורך הלבב. אדרבא, התאמץ תמיד בכל יכולתו להתגבר על כל הקשיים הפיזיים והנפשיים ולבצע

כל משימה כפי הנדרש לטובת עם ישראל, ארץ ישראל ועם ישראל. כשם שנדרש לכל משימה, כן

מצא את מותו במשימה למען ארץ ישראל, למען ערי ישראל והרי ישראל - ממש בבחינת "על אחד

ההרים אשר אומר אליך".

מפליא הדבר כי בפרשת בר המצוה שהכנו יחד, עסקנו במושג "ההספד" וזאת לא במובן הרגיל,

הספד על אדם, אלא הספד על הרי ישראל. וכך אמר אביה בדרשתו על הפסוק מן ההפטרה שלו,

פרשת שופטים:

ישועה, משמיע טוב, מבשר שלום, משמיע מבשר רגלי ההרים על נאו "מה נאמר: נ"ב בישעיהו

אומר לציון מלך אלוהיך". שלוש בשורות נזכרו בכתוב, ועל שום מה? תשובה לכך מצינו במדרש

בילקוט שמעוני: בשעה שהקב"ה גואל את ישראל, שלושה ימים קודם שיבוא משיח, בא אליהו

ועומד על הרי ישראל ובוכה ומספיד עליהם ואומר להם - הרי ישראל, עד מתי אתם עומדים בארץ

ציה ושממה? וקולו נשמע מסוף העולם ועד סופו. ואחר כך אומר להם - בא שלום לעולם, שנאמר:

"מה נאו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום". כיוון ששמעו רשעים הם שמחים ואומרים זה לזה:

בא שלום לנו. ביום השני בא אליהו ועומד על הרי ישראל ואומר - באה באה טובה לעולם, שנאמר:

באה לעולם, ישועה באה - ואומר ישראל הרי על ועומד אליהו בא השלישי ביום טוב". "מבשר

ישועה לעולם, שנאמר: "משמיע ישועה". וכיוון שהוא רואה את הרשעים שאומרים כך אומר: "לציון

מלך אלוקיך".

מהו פשר ההספד שאליהו מספיד על הרי ישראל ומהי מטרתו? דומה שהספדו של אליהו מכוון

לבשר שהגיע עת הגאולה, והרי ארץ ישראל מחכים לבנים השבים לארצם ומיישבים אותה.

דומה שאביה שמע את הקול של אליהו הקורא להרי ישראל שהגיע זמן הגאולה, והפנים בלבו את

ושוממה, ושמע את הקריאה: ציה ישראל אתם עומדים בארץ המסר של הנביאים: עד מתי הרי

התעוררי התעוררי כי בא אורך קומי עורי. ולכן התעורר בעצמו לעסוק בפעילות למען הרי ישראל

ועריה ולמען יישובם, כדי שתבוא טובה לעולם, ברכה לעולם, ותוך כדי העיסוק בפעילות זו נתבקש

לישיבה של מעלה בחטף ובחתף באופן כל כך פתאומי.

דומה שהתקיימו באביה דברי הזוהר על אביה בן ירבעם: "היה עושה טוב כשהיה קטן, ומה טוב היה

עושה? עולי רגל היו עולים על ידו שלא מדעת אביו. ראה הקב"ה שהוא טוב וסלקו מהעולם קודם

ימיו כדי לעשות חסד עמו ולהנחילו לעולם הבא" וכו'. )דברי הזהר האלו מצויים בספר "אישי התנ"ך"

לרב חסידה זצ"ל(. ואכן השם אביה מקפל בקרבו הכל. אביה נקרא כן על שם גדול דורנו הרב אברהם

יצחק הכהן קוק זצ"ל וזהו ראשי-תיבות אבי"ה, אולם יש שתי משמעויות נוספות לשם זה: מלשון

אב, אבי-יה, על משקל שלושה שותפים כאדם וכו', וגם אפשר לפרש משורש אב"ה שפירושו רצון

– אבה-יה, רצה-יה. רצה ה' להביאו לעולם בדרך רצופה בקשיים ובמאמצים ובמסירות נפש של

הוריו, ואבה יה גם להביאו לעולם, גם ללקחו קודם זמנו בבחינת ירד דודי לגנו ללקוט שושנים. דומה

גזרה וזו גזרה דאורייתא דא - ימות באהל" כי - אדם "זאת חוקת התורה בו הכתוב: שהתקיים

משמיים.

נתפלל שה' יתברך ישלח ניחומים ויחזק את ישראל ורונית ויזכה אותם לגדל את ילדיהם לטובה

וברכה, וזאת גם מכח שמו השני של אביה הוא השם יהושע - שכן ביהושע נאמר פעמיים "חזק

ואמץ" ו"חזק ואמץ מאד" על משמרות ארץ ישראל ועל משמרת התורה. ואף כאן מצוה אביה יהושע

לאמור חזק ואמץ. חזקו ואמצו מאד.

הכותב בדמע

הרב מנחם בן יעקב

11

ישרות ארץ, דרך טובות, למידות החיוב בתורה נזכרו לא מדוע לשאלה, התייחסו ישראל גדולי

גדול פי כמה מפגם במצווה, ויטל, כותב בספרו שערי קדושה, שפגם במידות וכדומה. רבי חיים

שכל הישרה האישיות בניין גבי על שני שלב היא התורה ובעצם לתורה, קדמה ארץ דרך שהרי

אחד מחויב ליצור. לפי דברי ר' חיים ויטל, התורה לא ציוותה על המידות כיוון שזהו היושר הבסיסי,

של הראשונה הקומה גבי על ורק אדם, בן תהיה כל קודם לתורה. כלל לגשת אפשר אי בלעדיו

האישיות, שייך לבנות עוד קומות של קיום מצוות וקרבה לקב"ה.

לעומתו, כותב הרלב"ג שיש בתורה ספר שמטרתו ללמד אותנו הנהגות, מדות ודרך הבניין האנושי

בהן דוגמאות מהחיים, בו יש ואין מצוות, אבל בו כמעט הוא ספר בראשית, זה הנורמאלי. ספר

רואים איך התנהגו אבותינו ואימותינו. לדוגמא, איך פותרים סכסוכים, שנובעים מהשקפות עולם

ודרכי התנהגות שונות? אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה! היפרדות היא הפתרון למניעת

סכסוכים וחיכוכים, אפילו בתוך המשפחה.

אם כן, יש מקום לראות את ספר בראשית כמורה דרך לחיים, המלמד אותנו איך לנהוג במקרים

שונים ואיך להתייחס לארועים שקורים סביבנו.

בפרשת חיי שרה, עסקנו בישיבה בשתי גישות שונות שקיימות בראשונים בקשר לאיסור ניחוש.

לקב"ה ובקביעתו אברהם, עבד אליעזר של למעשהו ביחס ברור ביטוי לידי באות הגישות שתי

שאם העלמה היוצאת תשאב גם לגמליו, זוהי האשה המתאימה ליצחק כאשה.

הגישות השונות בראשונים באות לידי ביטוי בפירוש סיפור בגמרא במסכת חולין בדף צה עמוד ב.

הגמרא מספרת שרב, גדול אמוראי בבל, הלך לבקר את רב חנן, חתנו, ובהגיעו לנהר הגיעה בדיוק

מעבורת, והוא לא נאלץ לחכות כלל. אמר רב, שאם המעבורת מגיעה ישר כשמגיעים לנהר, סימן

וראה חיה ובתו, הציץ בחריץ הדלת לבית חתנו רב טוב. כשהגיע יהיה כן גם היום הוא שהמשך

תלויה, בדרך לסיר או לגחלים. כשדפק בדלת יצאו כל בני המשפחה, כולל הטבחים ומכיני האוכל

לקבל את פני הסבא, שהיה גם רב גדול ואהוב. כעס רב על היציאה החפוזה של כולם לקראתו, ואמר

שלולי שהוא היה שם, ושם את עיניו על הבשר, היו מאכילים את נכדיו איסור, שהרי לדעתו בשר

ווידא שכל הזמן תהיה תשומת לבו על שנתעלם מהעין אסור. עכשיו, שהוא ברוך השם שם לב,

הבשר, אין בעיה והכל כשר למהדרין.

ממשיכה הגמרא ומספרת שלמרות זאת, רב לא טעם מהבשר. שואלת הגמרא מדוע, האם זה משום

נחוש? הרי רב עצמו אומר שכל נחש שאינו כנחש אליעזר עבד אברהם ויונתן בן שאול, אינו נחש.

אלא אומרת הגמרא שרב נמנע מלאכול מהסעודה, כיוון שדרכו היתה שלא לאכול מסעודה שאינה

סעודת מצווה.

מה הציעה הגמרא באומרה משום ניחוש, ומה דחתה באומרה שנחש הוא רק נחש כנחש אליעזר

עבד אברהם, תלוי במחלוקת ראשונים.

הרד"ק בפירושו לספר שמואל אודות מעשה שאול בן יונתן )שמואל א יד,ט( מסביר שכוונת הגמרא

שאין רע, סימן הבשר את עוזבים שכולם בכך שראה כיוון מהסעודה אכל לא רב שאולי להציע

ראוי לאכול מבשר זה, ודוחה הגמרא ואומרת ודאי שהסבר זה לא יתכן. נחש שאפשר לקבוע על

פיו דברים, הוא רק נחש כמו שעשה אליעזר, שמראש אמר אם יקרה כך, אקח אישה זו ליצחק, אך

אם לא היה אומר זאת מראש, אין לעשות מדברים אלו ניחוש ולא לקבוע בודאות מה הקב"ה רומז

לנו בזאת. לפי דברי הרד"ק, נחש האסור מטעם ניחוש אותו אסרה התורה ואמרה לא תנחשו, הוא

דברים רשימה של ע"ב( המביאה )סה סנהדרין במסכת בברייתא שמופיע מה כדוגמת נחש רק

שהגמרא אירועים רשימה של ועוד בדרך, היפסקו צבי מפיו, פתו נפלה ניחוש: האסורים משום

אומרת שקביעה שהדבר הוא סימן רע, ולכן אין לצאת לדרך וכדומה, הרי זהו איסור ניחוש. לעומת

הסימן את לו ישלח שהקב"ה וביקש לקב"ה כשהתפלל אליעזר שעשה מה הרד"ק, לדעת זאת

הכלה של הטובות המידות מבחן כלומר הגיון, בו שיש במבחן גם שמדובר במיוחד המתאים,

המיועדת, או מבחן הביטחון העצמי שערך יונתן בן שאול, ניחושים כאלה הם חיוביים, ויש להכניס

את האמונה בקב"ה לתוך החיים עצמם, ולא רק להשאירם למסגרת של לימודי אמונה.

הרב חנינא משלוף ר"מ שיעור ב' בישיבת אלון מורה ניחוש - סימני דרך?

12

בכרמים

בגבעת התורמוסים

כן ומי שעושה ניסיונות דוגמת מה שעשה אליעזר, זאת, פוסק שאסור לעשות הרמב"ם לעומת

לוקה, כיוון שעבר על איסור לא תנחשו. לדעתו הגמרא במסכת חולין, שמציעה שהסיבה שרב לא

אכל הוא מטעם ניחוש, מציעה שאולי רב התחרט על מה שאמר בדרך, שביאת המעבורת היא סימן

טוב, וכיוון שעבר על איסור ניחוש החליט במין אקט של הלקאה עצמית, שלא לאכול בשר באותו

יום. הגמרא דוחה אפשרות זו ואומרת שבדבריו אודות הסימן הטוב שבביאת המעבורת אין איסור

ניחוש, כיוון שהניחוש האסור, מלבד הדוגמאות במסכת סנהדרין, הוא דווקא ניחוש כמו אליעזר,

שהאדם קובע מראש שאם כך יקרה הוא יעשה כך וכך.

בשורה התחתונה, לפי הרד"ק יש ללמוד מאליעזר, והניחוש המדובר במסכת חולין הוא ניחוש בו

אין כלל בעיה של ניחוש האסור. לדעת הרמב"ם לעומת זאת, הגמרא בחולין מלמדת מהו הניחוש

האסור, והראשונים מתאמצים להסביר מדוע במעשהו של אליעזר עצמו, לא היתה בעיה של ניחוש.

התוספות לדוגמא כותב שאליעזר עצמו לא סמך על הסימן, ונתן לה את הצמידים רק אחרי ששאל

אותה, בת מי את, כמו שהוא עצמו מספר, וכן יונתן החליט בלבו לתקוף את הפלישתים גם קודם

שעשה את הסימן, והסימן נועד רק לחזק את לבו של נערו, שהיה חסר בטחון עצמי.

מתוך מבט על הפסוקים, נראה פשוט שצודק הרד"ק, שהרי אין בתורה בקורת כלל על מעשהו של

בנים", שהתורה מתארת בפירוט את "יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של אליעזר, אדרבא,

סיפור אליעזר, כדי ללמוד ממנו דרך התהלכות נכונה בעולם. התורה מלמדת אותנו להיות חסידים

ולא להשאיר את הקב"ה בחוץ, אלא בכל מעשה לנסות ולערב את הקב"ה, לשאול אותו מה דעתו

ולנסות למצוא רמזים במציאות, מה הקב"ה רוצה מאתנו, לאיזה כיוון הוא דוחף אותנו.

לכן למרות הגישה הליטוואקית, אותה מייצגים בסוגיה זו הרמב"ם והתוספות, שכביכול אומרים

שקשה לנסות ולמצוא רמזים מאירועים בעולם ולשאול מה הקב"ה רומז לנו ולמה הוא מכוון אותנו,

לדעתם היה מקום לומר שהקב"ה אמר לנו במפורש מה הוא רוצה מאתנו, שנקיים תרי"ג מצוות

ונלמד תורה, ומה לך ברמזים וסודות. פשטם של פסוקים מורה שצודקים החסידים, וכל הזמן עלינו

לנו, מקטון לנו בכל מיני מקרים שקורים ומה הוא רומז ולברר מה הקב"ה רוצה מאיתנו, לשאול

ועד גדול. עוד יש לשים לב שישנה סתירה בין הדרך בה התורה מתארת מה קרה, מבחינת סדר

הדברים, לבין איך אליעזר מתאר זאת למשפחת רבקה. בתאור המפורט, כתוב שאליעזר נתן לרבקה

את הנזם ואת הצמידים, מיד עם כלוי הגמלים לשתות. לעומת זאת אליעזר מספר שהוא נתן את

הצמידים רק אחרי ששאל את רבקה בת מי היא. מכאן למדנו, שלא כל מה שעושים צריך לספר, יש

דברים שעושים, ולא מספרים עליהם.

למרות הגישה החסידית של אליעזר, הוא לא מספר להורי הכלה המיועדת שהגישה שלו ושל אדוניו

לחיים היא לערב את הקב"ה בכל פרט, ולסמוך עליו בעיניים עצומות. בסיפור הדברים, אליעזר מעדן

את הדברים ואומר שבעצם הוא נתן את הצמידים והנזם רק אחרי שבירר שהכלה היא ממשפחת

אברהם.

מותו של אביה ז"ל, נגע בכל אחד מאיתנו בנקודה אחרת, וכל אחד רואה במוות סוג אחר של רמז

שקורה מה מכל ללמוד ויש ה', ממעשי להתעלם שאין למדנו מהפרשה אליו. שולח שהקב"ה

כמנוף במוות ולהשתמש מהחבורה, אחד של מותו כמו כך כל משמעותי מדבר בוודאי סביבנו,

להמשך החיים.

רמז אחד שכל אחד יכול לקחת הוא התביעה למלא את העולם בשמחה. אמנם הקב"ה לקח את

אביה, ארוע שגרם לנו להמון צער, עצב ואבלות, אך המחשבה על אביה, כאדם חי, מעלה חיוך על

איננו כשהוא ועכשיו מחייו, נפרד בלתי חלק היו האושר, החיוך, במגע. אתו שבא מי כל שפתי

יהיה המשך וכך חייכו אתם, לנו: מלאו את החור שנפער בשמחה העולמית, רומז כאילו הקב"ה

מעשי ישיר למפעלו של אביה בעולם.

תפקיד זה נופל על כתפי כל מי שהכיר את אביה, המשפחה, הידידים והמכרים, וכך יוצא שדווקא

אמורים רוח, וקדרות בעצבות להתמלא אמורים היו אליו מהקירבה כתוצאה טבעי שבאופן אלו

להרגיש את האחריות במילוי השליחות שהקב"ה רמז לנו שהיא קיימת, ולמלא את העולם בשמחת

חיים על ידי חיוך ועזרה לזולת.

תהי נפשו צרורה בצרור החיים.

13

הרב אליהו שחור ר"מ בישיבת אלון מורה בכל דרכיך דעהו

האסון שפקד אותנו בהסתלקותו של אבי'ה ז"ל בתאונת דרכים מורה לנו לשוב ולהתחזק בהעלאת

הגז דוושת על ללחוץ הנהג את המפתה הגורם מהו בהתבוננות גם אך ושמירתם. החיים ערך

ולהגביר את מהירות הנסיעה.

נראה שהדבר מחולק לשני סוגי נהגים: יש שנהנים מעצם החוויה של נסיעה מהירה מתוך הרגשה

של תעצמות שהדבר מעניק להם – הטיפול באלו הוא החינוך ליקר את ערך חייהם – ונשמרתם

מאוד לנפשותיכם, ובחינוך למציאת

עז ועוצמה בדברים אחרים.

בהיותו תועלת מציאת בחוסר הוא המהירות את להגביר הנהג של העיקרי שהמניע נראה אך

בדרך, הוא מבקש להגיע אל המטרה, אל התכלית והדרך היא מעמסה, שם בסוף הדרך הוא יקבל

סיפוק, הוא יבוא לידי ביטוי, אך לשם מה הדרך, מה עליו בדיוק לעשות בה? על מה יש לחשוב? היא

משעממת, ולא יכולה לגרום לו לשום התפתחות גשמית, שכלית או רוחנית.

וישמח, שם – בשיעור הוא ישכיל ויתקרב אל ה', אבל הדרך מתישה שם בחתונה – הוא ישמח

ומייגעת ומיותרת. כולנו מכירים את ההרגשה הזו במיוחד כאן במקומנו שכל יציאה מהישוב כרוכה

בהקרבה של זמן יקר. עד שלא נברר סוגיא זו לעומק עד שלא נדע לתת את היחס הנכון לדרך, לא

יעזרו כל הדרשות על כך שצריך להיזהר בדרך, כל עוד הרגשת הביטול והבידיעבד אל הדרך, אל

האמצעי קיימת, תמיד תמצא הנפש את ההיתר והסברה למה אין זה מסוכן.

נביא כמה מקורות המלמדים בירור עמוק ומחשבתי על היחס אל הדרך. להלך לכן צריך לעשות

ומחנכים אותנו ומהם עולה שהברור הנ"ל הוא בירור יסודי מעבר לדיון שלנו ביחס לנסיעה בדרך,

וקניית ההתבוננות הנכונה על כך, היא מהבירורים אלא ביחס לכל המושג אמצעי לעומת מטרה

אנו חיים לקראת התיקון השלם בגאולתנו בו זה ובדור בזמן הזה והתיקונים שצריכים להעשות

ובפדות נפשנו.

תלמיד חכם אל יפסע פסיעה גסה.

הגמ' בברכות )מג.( מונה שישה דברים שגנאי לתלמיד-חכם לעשותם, אחד מהם הוא: אל יפסע

פסיעה גסה. בפשטות יש כאן חיסרון דרך ארץ ונימוס המתבקש מתלמיד חכם. הגמ' מוסיפה שיש

כאן אף נקודה בריאותית. אמר מר: פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עינו של אדם.

הרב זצ"ל בעין אי"ה מסביר שהחיסרון בפסיעה גסה הוא רעיוני הנובע מהסתכלות לא נכונה של

הדרך לקראת המטרה, הגורמת לאדם לפסוע פסיעה גסה ולהחיש את הדרך.

"האדם הבלתי שלם בשכלו ומידותיו ולא קנה דעת את ה' על מידה נכונה בנפשו, יהי בנפשו רב

המרחק בית התכלית לאמצעיים, עד שאם ישא נפשו לאיזה תכלית תהי' כל מערכת האמצעים

עליו למשא כבד ותקצר נפשו מסבלם וימהר בהם בחיפזון נמרץ, ונפשו לא תדע שלו... ממצב נפשי

כזה בא גם בתנועת הגוף- פסיעה גסה... כדי להסיר מעליו עסק האמצעים, אמנם האיש

בכולם יכיר פעולות, המון אל מצטרך אדם הוא באשר מציאותו אמיתת שיודע השלם

תכלית נשגבה והוא: העסק בההבאה את עצמו אל שלימות נפשי וכל מין שלימות. כי

העסק והעבודה שהוא פועל על מהלך השלמות ראוי שיהי חביב ורצוי אל האדם מצד

עצמו, ע"כ הוא מוצא תמיד מנוחה בכל פעולותיו וע"ז נאמר: בכל דרכיך דעהו. ומזה

בא מעמד תנועת הגוף ג"כ במנוחה, שאנו מפסיע פסיעה גסה ע"כ הפסיעה גסה היא

גנאי לת"ח."

עולה מדבריו עד כאן: פסיעה גסה נובעת ממצב נפשי המתייחס לאמצעי כמעמסה

חז"ל לנו אומרים ע"ז האמצעים. עסק מעליו להסיר מבקש והאדם כבד, ומשא

שהתייחסות כזו היא גנאי לת"ח הצריך להרגיש שלווה ויחס חביב גם אל הדרך

המביאה אותנו אל השלימות.

לאחר רצויה. שהתכלית כך על מבוססת האמצעי אל יחס של זו לדרגה להגיע יכולת

שיתברר ויתאמת אצל האדם שהתכלית אותה הוא מבקש, היא מה שנדרש ממנו עתה לעשות,

אל אותו המביאה זו, שהיא מה מצד ושלווה חביבות לחוש השגתה, לקראת בדרך, גם, יוכל אז

השלימות.

14

כל זה בתלמיד חכם שאכן היעד והתכלית אליו נכסף, רצויים הם, לכן מכוחן יכול גם בדרך להרגיש

את נועם ההשתלמות, אך למי שאינו תלמיד חכם והכוונה שאין התכלית לשמה נוסע רצויה לא

יוכל להרגיש בדרך אליה כל שמחה ואדרבה מוסיף הרב זצ"ל הפסיעה גסה איננה גנאי לעם הארץ,

כיוון: "שמה שעכ"פ מרגיש הוא בפנימיות נפשו שהתקשרו אל התשוקות הבהמיות מצד עצמן אם

זו מטרה אנושית ראויה, ולהגיע למדרגה הגבוהה שתתיישב נפשו בעסק האמצעים מצד שהוא

צועד אל התכלית, זאת אינה ביכולתו. ע"כ העדר המנוחה בעסק האמצעים, שמזה בא מעמד נפשי

המביא ג"כ לידי פסיעה גסה אינו גנאי לו כפי מידת השכלתו."

עולה מדבריו כאשר התכלית לא ראויה אזי באופן טבעי אף אם כאשר יגיע למטרה יקבל איזה שהוא

סיפוק וקורת רוח מסוימת, כיון שאין התכלית ראויה לא יוכל להרגיש מנוחת נפש בדרך. ואדרבה

סימן טוב הוא לאדם שמרגיש אז חוסר מנוחה, שכן מגלה הדבר על פנימיות נפשו שלא שלימה עם

המטרה.

אם נחזור לעניין תאונות הדרכים נאמר לאור הדברים שכדי למנעם יש להתחנך להרגשה נפשית

נכונה ביחס לדרך! השלב הראשון: יסוד היסודות הוא: כדי להגיע להרגשת הנפש והיחס הנכון עלינו

לבדוק מה מטרת הנסיעה? האם זה מה שכרגע דורש ממני הקב"ה, לאחר שהתאמת אצל האדם

שכביכול אם הקב"ה היה מתגלה היה אומר לו: ראובן סע לשבת הזו לבית! סע היום לחתונה, עשה

פעילות כזאת או אחרת! א"כ הנסיעה הזו משלימה אותו, הוא עושה את הדבר הנדרש ממנו כאדם.

השלב השני: היא השמחה שצריכה להתלוות אליו כל הדרך שהוא כרגע ממש עושה את הנדרש

ממנו לצורך ההשתלמות המבוקשת בסוף הדרך, וממילא הוא נרגע ומוצא מנוחה בכל פעולותיו.

הרגשה זו של שלווה בדרך מצד מה שעושה את הנדרש ממנו היא כפולה:

א. מצד מה שעושה את רצון קונו כרגע ממש כמו שאמרנו שהקב"ה אמר לו ממש: סע! הוא עושה

כרגע מצווה! ב. מצד מה שטועם כבר בדרך את הטעם שיש בתכלית.

וכך הם דברי הרב זצ"ל בעולת ראי'ה על הפסוק בעקידת יצחק: "ויקם וילך אל המקום אשר אמר

לו האלוקים...": "כל ציור או מפעל פרטי ומה יעשה שמה נמחק כליל מלבבו מפני מלואת האהבה

והתשוקה ללכת: אל המקום אשר אמר לו האלוקים, מילוי דבר ה' לעשות רצונו ומצוותו, שהוא יסוד

החיים יסוד האדם ויסוד ההוויה כולה. שכל עניינים של פרט או של כלל של טבע ומציאות כאין *

וילך ואינם תופסים בערכו מקום כלל, בגודל הנשמה למלא דבר ה' של לך לך אל ארץ המוריה -

אברהם אל המקום אשר אמר לו האלוקים."

ההתבוננות שעכשיו ממש אני ממלא ומקיים את מצותו של ה', היא בעצמה התכלית וכבר בדרך

לבבו שלם ושליו "מפני מלואת האהבה והתשוקה ללכת אל המקום אשר אמר לו האלוקים".

האמצעי מטרה, המטרה אמצעי:

המביאים ולדרכים לאמצעים הנכונה ההשקפה על התבוננו ותכלית. אמצעי בין ביחס כאן עד

אל... וממילא את התכונה הנפשית הצריכה להתמלא בשעה שעוסקים בהם, האמצעי הוא מגרה,

בין ההבדל וממילא אחרת בצורה עליהם להתבונן שיש מתבאר להתכלית למטרה ביחס גם אך

מטרה ותכלית מטשטש ונעלם.הרב זצ"ל בהמשך ביאור הפיסקה על פסיעה גסה מבאר מדוע אי

ההתבוננות הנכונה על האמצעי נובע בעצם מאי התבוננות נכונה מהו התכלית – ואלו דבריו.

"אמנם הדעה הברורה ]היא[: שהשגת אמיתת התכלית היא מנועה מחוק האדם וציורו! ע"כ זאת

קרובה תהיה עבודה כל ע"כ יותר, להשתלם המביאתו העבודה של הקודש חבת שלמותו: היא

או רחוקה, היא חביבה לו בנעימה קדושה, אמנם הסובר כי רק לתכלית המשוער לו, בבואו ישיג

מנוחתו, הוא טועה במהות התכלית, שחושב שהוא הדבר שמצייר הוא בדמיונו מצד היותו רחוק

ממנו ולא יבין שבבואו אליו וישקף לו עוד חוג גדול של תכלית יותר נשגבה, עד שיחכם להשכיל כי

אמיתת התכלית הראויה שימצא ממנה עונג ומנוחה היא העבודה וההשתלמות."

אין מושג של תכלית בעולם הזה! אנו כאן כל הזמן ברצונות לעליה, וכל הגעה לשלב בסולם, הוא רק

מקום להיאחז לקראת השלב הבא הנכסף, אנו בעולם של עבודה, בעולם של השתלמות הכל בעולם

הוא אמצעי ופרוזדור, א"כ מהו בכלל אמצעי לקראת מטרה? בכל אמצעי טעות היא לחשוב, שיש

איזה שהו מצב של סוף, של גמר. כאן בעולם הזה אנו במצב של "ילכו מחיל אל חיל". אדם שנוסע

ליעד מסוים צריך לומר לעצמו, אני נמצא עכשיו בדרך לקראת הצומת הבאה, שם אגיע לדרך הבאה,

א"כ מה החיפזון?

מי לה' אלי

15

יסוד זה הוא כלל גדול בעבודת ה' בכלל, ובלימוד תורה בפרט. וכך כותב הרב חרל"פ לחתן צעיר,

כשהוא מבקש להמריץ אותו לעליה אחר עליה. )ישלח ממרום עמ' 39(

בדבר צימאון הנפש צריך רק להגדיר, שיצא מכלל רעבון ושיגיע לכלל שובע.

שבע הוא: שהשובע אלא השטחי, כהדמיון התכלית אל הגיעו שכבר בזמן השובע אין אמנם

וסוף קץ מרגישים להיות בתכלית, שבע להיות הדרישה בהתגעגעות. בתקוות, בצימאונים,

למבוקשו, אינו נובע מכרם בית ישראל! ישראל בקדושתם יודעים כי אך זה תכליתם, ההליכה מחיל

לחיל להיות מהלכים בין העומדים, ולהעלות איתם את כל העומדים.

ע"כ בזמן שאדם משתוקק אל-על ודומה לו שהוא צעיר עדיין במרומת העלייה, עליו להרגיש כי

זורח עליו אור אין-סוף ברוך הוא, ולשמחה בזה אין גבול וסוף.

וזהו התוכן התמציתי של בקשת לימוד לשמה, אשר הפליגו חז"ל בגנותם בזכותם של אלה הלומדים

שלא לשמה, כי ע"י קצבת התכלית קוצצים בנטיעות, ומרחקים עצמם מקדושת חי העולמים ברוך

הוא, אשר אין לו תכלית גבול וסוף. וכן גם התכלית בערך ידיעת התורה, ולמען השיג הבלתי תכלית,

וזהו השלא לשמה המביא לידי לשמה. אנו צריכים להיות שמחים ועליזים באיזה צימאון שהוא בכל

גווניו שמתראה, כי איך שהוא, אינו אלא דביקות בחי עולמים ברוך הוא, ומה כבוד אחר יש לנו לנחול

בעולם הנכרי הלזה אם לא להיות דבוק בה' אלוקי ישראל...

קוראים שאנו ומה מטרה, הוא אמצעי קוראים שאנו שמה הנ"ל, הדברים מכל העולה דבר סוף

מטרה הוא אמצעי. כל החיים אנו בנסיעה אחת גדולה עם נקודות ציון, ולשם כך באנו לעולם להיות

כל הזמן בדרך. א"כ מדוע להפריז במהירות?? צריך לעשות את הנסיעה של עכשיו בצורה שלמה

ומתוקנת, הלא גם למקום אליו תגיע, יהיה זה המשך לנסיעה וציון דרך ליעד אחר, א"כ מה שנדרש

נמצא הוא שבו הגדולה בדרך החלק זהו שכן ובשלווה, בריכוז העכשיו את לעשות זה מהאדם,

כרגע.

בעבודה להיאחז העיקר הוא" קודש אדמת עליו עומד שאתה המקום "כי חסידים: שאמרו כמו

ששייכת לעת הזו.

"ושמרתיך בכל אשר תלך"

על היחס בין הצבת מטרה והגשמתה ע"י אדם, יש דיוק נפלא של המשך-חכמה בתחילת פרשת

ויצא. כתוב: "ויצא יעקב מבאר-שבע וילך חרנה" המטרה ומיקום היעד ברורים – חרנה, אולם אח"כ

כאשר התורה מספרת על הליכתו בפועל, כתוב "וילך ארצה בני קדם" ללא מיקום מיוחד.

מבאר המשך-חכמה שההבדל נעוץ בכך שבעודו שוכב בבית-אל, הבטיחו הקב"ה "ושמרתיך בכל

לו שום מבטה פרטית תכליתית, ולא היה גר, וילך חרנה – פירוש שהיה ואלו דבריו: אשר תלך"

רק לילך חרנה למשפחת אביו ואחי אמו, אשר המה יעזרוהו ויסעדוהו, אבל כשהבטיחו ה' יתברך

"ושמרתיך בכל אשר תלך" שוב לא השקיף על חרן בפרט, ולא הייתה תקוותו על משפחתו ואחי

אמו, רק "וילך ארצה בני קדם" שהלך לכל מקום שיזמין לפניו, הכל בהשקפה חדא, כי בכל

מקום ישמרהו ה' ואלוקים יהיה עימדו. והבן.

כשיש כביכול מציאות של בלי "ושמרתיך בכל אשר תלך" צריך לקבוע יעד ומטרה, ואז

לכבוש אותם, המטרה מאירה את הדרך, אולם כאשר יש "ושמרתיך בכל אשר תלך", לא

קובעים לקב"ה מטרות, אלא שומעים את דבר ה' תוך כדי תנועה, אזי אנו נמצאים עם

האור ביד והוא מאיר את הדרך למטרה.

אלו הם דברים עמוקים וגבוהים הדורשים דרגה רוחנית שאנו צריכים לשאוף אליה.

היכולת להוריד את הרעיות הזה לנסיעה והנהיגה הפשוטה, היום-יומית, דורשת

הפנמה גדולה, ויצירה של אורח-חיים שלם המונחה עפ"י התפיסה הזו, אולם אין

אנו בני חורין להפטר מכך, ובע"ה אפילו ע"י קריאה עוד ועוד של הדברים, לאט

לאט יחדרו הדברים לתוכנו.

לסיום נביא, את דבריו של הרב זצ"ל באורות התשובה, המלמדים שבירורה של סוגיה זו הוא מפתח

הארץ הטובה אשר אהבלתיקון החטא הקדמון, וממילא היסוד לתיקון השלם אליו אנו מצפים.

16

שלשה על אומר: היה הוא הגדולה. כנסת משירי היה הצדיק שמעון

דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים1:

שואל המהר"ל מפראג בספרו דרך חיים2:

שהיה אמר ולא הגדולה, כנסת אנשי משירי שהיה לומר הוצרך למה

מאנשי כנסת הגדולה?

מסביר רש"י: שירי - לשון שירים, מה זה שירים? מסביר המהר"ל: מאחרוני כנסת הגדולה - כיוון

שכל השאר הלכו לעולמם, רק שמעון הצדיק נשאר. למה חשוב להדגיש דבר זה?

אנשי כנסת הגדולה היו עדה קדושה מצד עצמם. כיון שהיו קיבוץ של גדולים, לכן יכלו להעביר

מוסר לכל העם. כדי ששושלת זו תמשיך צריך את שמעון הצדיק שימשיך את תוכחות המוסר לדור

הבא, כך יעבור מדור לדור עד סוף כל הדורות.

יוצא מכאן ששמעון הצדיק הינו צינור ההמשך. תמצא אחריו את אנטיגונוס איש סוכו ולאחריו את

הזוגות.

אנשי כנסת הגדולה לימדונו והזהירונו על התורה שהיא למעשה הכל - אסתכל בה באורייתא וברא

עלמא, ואילו שמעון הצדיק מזהיר אותנו על יסוד הבא אחר התורה שעליו הכל נבנה. לכאורה אלו

שלושה דברים נפרדים, בהמשך יבואר למה הכל יסוד אחד.

במדרש נעיין זו שאלה על לענות בכדי היהדות? לגבי אומר שלוש המושג מה

תנחומא:

בחדש השלישי, זהו שאמר הכתוב: "הלא כתבתי לך שלישים במועצות

זו תורה שאותיותיה נחמיה: יהושע ברבי ר' כ"ב(. אמר )משלי ודעת"

משולשת תורה משולש. היה והכל גימ"ל, בי"ת, אל"ף, - משולשים

ואגדות, הלכות תלמוד, - משולשת משנה וכתובים. נביאים תורה, -

הסרסור משולש מרים אהרן ומשה, תפלה משולשת - ערב, בקר וצהרים,

קדושה משולשת - קדוש קדוש קדוש, ישראל משולשין -כהנים, לווים

וישראלים, משה אותיותיו משולשין, משבט לוי שאותיותיו משולשים,

מזרע משולש - אברהם, יצחק ויעקב, בחדש משולש - ניסן, אייר וסיון,

על הר סין שאותיותיו משולשין שנאמר ויחנו במדבר סין, לשלשת ימים

נתקדשו שנאמר והיו נכונים לשלשת ימים.

אמר רבי יהושע בר נחמיה: לעולם השלישי חביב... שלשה בנים לעמרם,

מרים אהרן ומשה, וכתיב לולי משה בחירו )תהלים ק"ו(...

ולמה לא נתנה התורה כשיצאו ממצרים? לא כך אמר למשה: בהוציאך

את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה? אמר רבי יהודה

לו שלשה נמתין לבן מלכים שעמד מחוליו, אמר אביו בר שלום משל

חדשים עד שתשוב נפשו מן החולי ואחרי כן אוליכנו לבית הרב ללמוד

תורה. אף כך כשיצאו ישראל ממצרים היו בהן בעלי מומין מן השעבוד,

אמר הקב"ה אמתין להן עד שיתרפאו ואחרי כן אתן להם את התורה3.

נשארת, השאלה אך שלוש. המספר של במיוחדות להבחין בנקל ניתן זה מדרש קריאת לאחר

למה?

האות א' מראה על משהו רוחני כיוון שאינה ניתנת לחלוקה. לכן התורה הרוחנית מתחילה באות א'

- " אנכי ה' ...4" המראה על אחדות מוחלטת. כמו שנאמר בהמשך: "לא יהיה לך אלוקים אחרים

משה קדרון על שלושה דברים העולם עומד...

1 אבות פרק א' משנה ב'.

2 פירוש המהר"ל למסכת אבות.

3 מדרש תנחומא )ורשא( פרשת יתרו סימן י'.

4 שמות פרק כ' פסוק ב'.

אום אל קנטיר, רמת הגולן

17

על פני..."

הגשמית התורה לכן שניים, רבים מיעוט לחלוקה. הניתן וחומרי גשמי דבר על מראה ב' האות

מתחילה באות ב': "בראשית ברא אלוקים...5".

האות ג' הינה אחד שנכנס בשתיים - כל דבר חומרי נברא לצורך התקדמות רוחנית. לכן צריכים

להשתמש בחומר לצורך הרוחניות ולחברם, כעין נשמה אלקית וגוף חומרי המחוברים יחד. רק על

ידי שניהם ניתן להגיע לשלמות. "וכן שני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבוא הכתוב השלישי

ויכריע בניהם6" - חיפוש נקודת החיבור בין שניהם - בין הגשמי לרוחני.

משה הוא נקודת החיבור בין עם ישראל לבין הקב"ה בקבלת התורה. אנו בתחתית ההר ואילו משה

בראש ההר. התורה ניתנה משמים למשה המעבירה אלינו כך שנוכל להתחבר אל ה'. בסוף המדרש

נאמר שה' מחכה לעם ישראל לא רק שירפאו מבחינה גשמית אלא בעיקר מבחינה רוחנית, לכן

בכדי ה7" אש אל שו ג ת אל ימים ת לש לש נכנים היו העם אל "ויאמר ה': פי על משה להם אומר

שתבינו את חיבור הגשמיות ברוחניות. כך תראו את זכותכם לקבלת התורה בשלמותה בסיני. מה

שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני8".

איך ניתן להגיע לשלמות זו?

אמר רב יהודה: האי מאן דבעי למהוי חסידא9, לקיים מילי דנזיקין; רבא

אמר: מילי דאבות ; ואמרי לה: מילי דברכות10.

את הגמרא מסביר מוה"ר חנוך זונדל בן מוה"ר יוסף11:

למהוי חסידא. חסיד נאמר על מי שעושה מעשיו על הצד היותר טוב.

ולפי שיש לאדם במעשיו הטובים ג' חלקים. דהיינו טוב לשמים. וטוב

לבריות. וטוב לעצמו. וקאמר רב יהודה מאן דבעי למהוי חסידא ליקיים

מילי דנזיקין דאז יוכל לתקן מעשיו שיהיה טוב לבריות. ורבא דקאמר

ליקיים מילי דאבות דאז יתקן מעשיו שיהיה טוב לעצמו במדות. ואמרי

לה ליקיים מילי דברכות דאז יתקן שיהיה טוב לשמים. וכל אחד מהני

אמוראי נקט כלל אחד מהני ג' חלוקים במעשים טובים של אדם.

ניתן להבין על פי הגמרא ובעל העץ יוסף את המשנה שלנו כמתייחסת לשלושה סוגי מצוות:

1. בן אדם למקום מקביל לתורה וכן למילי דברכות כלשון הגמרא, משמע טוב לשמים.

2. בן אדם לעצמו מקביל לעבודה וכן למילי דאבות כלשון הגמרא, משמע טוב לעצמו במידות.

טוב משמע הגמרא, כלשון דנזיקין למילי וכן חסדים לגמילות מקביל לחברו אדם בן .3

לבריות.

כל המציאות נבראה בשביל האדם, דבר זה נלמד מסיום הבריאה שבה נאמר "הנה טוב מאד12" -

מאד: בהיפוך אותיות אדם. לכן אדם צריך להיות שלם בשלושה חלקים אלו, כדי שהבריאה

תוכל לצאת מהכח אל הפועל בצורה שלמה. נאמר בנביא: "מלא כל הארץ כבודו13". על

פי הפשט הקב"ה נמצא בכל מקום ומחיה הכל. לכן אם יש הפסק אפילו לרגע אחד של

השפעת טובו יתברך לעולם - העולם חרב מיד. על ידי לימוד תורה נצחית אנו משפיעים

שפע זה לעולם ומקיימים אותו בכל רגע. כמו כן האדם צריך לשמור על הקשר בינו

5 בראשית פרק א' פסוק א'.

6 ספרא ברייתא דרבי ישמעאל פרשה א' ד"ה רבי ישמעאל.

7 שמות פרק י"ט פסוק ט"ו.

8 רש"י על ויקרא פרק כ"ה פסוק א'.

9 תרגום: מי שרוצה להיות חסיד שיקיים את הנאמר במסכתות בבא קמא, מציעא ובתרא.

על פי רבא שיקיים את הדברים שנאמרו במסכת אבות ויש אומרים מסכת ברכות.

10 מסכת בבא קמא דף ל' עמו ד א'.

11 בעל העץ יוסף וענף יוסף פירושים על מדרש רבה ותנחומא, וכן עץ יוסף על אגדות הש"ס.

12 בראשית פרק א' פסוק ל"א.

13 ישעיה פרק ו' פסוק ג'.

18

14ויקרא רבה )וילנא( פרשה לד ד"ה ה רבי תנחום.

15 מסכת סנהדרין דף ע"ד עמוד א'.

16 מסכת עבודה זרה דף כ' עמוד ב'.

17 מיכה פרק ז' פסוק כ'.

18 בראשית פרק ל"א פסוק מ"ב.

19 בעקידת יצחק הקריב עצמו על גבי המזבח.

20 אבן עזרא במקום.

21 מיכה פרק ז' פסוק כ'.

לבין בוראו על ידי עבודתו יתברך, להראות קשר זה בפועל. אם לא שומר על קשר זה, בריאתו של

האדם לא שווה כלום.

וכמו כן אם אין חברה הדדית העולם לא יכול להתקיים. על ידי גמילות חסדים יש קיום לעולם מצד

הכללי-חברתי שלו.

יוצא מהאמור לעיל שרק על ידי שלושת דברים אלו יש קיום שלם לעולם.

אך, גם את זה לעומת זה עשה האלקים14: מול שלושת דברים אלו הבונים את האדם, ישנם שלושה

דברים ההורסים את האדם. מה הם?

בית בעלית וגמרו נימנו יהוצדק: בן שמעון רבי משום יוחנן רבי אמר

- תהרג ואל עבור לאדם אומרין אם שבתורה עבירות כל בלוד: נתזה

יעבור ואל יהרג, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים15.

מה החומרה הגדולה בעברות אלו שעדיף לההרג בגללן ולא לעברן?

מסביר המהר"ל בדרך חיים כך:

עבודה זרה נוגד את בן אדם למקום, כיוון שזה ההפך הגמור מעבודת ה'.

שפיכות דמים נוגד את בן אדם לחברו, במקום לתת חיים אתה לוקח את חייו.

גילוי עריות נוגד את בן אדם לעצמו, במקום לעדן את עצמו נמשך אחר תאוותיו היצריות.

עצם החיים הם מטרה, אם עקרת חלק מהם חייך אינם שווים. שלוש עברות אלו הן יהרג ובל יעבור,

מכיוון שבעולם המוסרי חייך חסרי משמעות. בעקבות כך ניתן להבין שכל שלוש מצוות אלו הינן

אחת. המקיים אותן חי בצורה שלמה בכל המובנים, מביא את עצמו למידת חסידות שמביאה לידי

רוח הקדש16 ששם הכל מעורב יחד.

אומר לנו שמעון הצדיק: יש תכלית לבריאה, יש יסוד אחד שעליו נבנה הכל. שלושה עמודים אלו

ראויים לשלושת אבות ועמודי העולם:

אברהם דכתיב: "חסד לאברהם17" - מראה על גמילות חסד.

יצחק דכתיב: "פחד יצחק18" - מראה על עבודה19 ויראת ה' שהיא מלשון פחד20.

יעקב דכתיב: "אמת ליעקב21" – מראה על תורה, שהיא אמת.

לסיום: כפי שנאמר על ידי אביו של אביה ישראל יבדל"א בהספדו בהלוויה, אביה - נקרא על שם

אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל בראשי תבות אביה. פן החסד והרצון לעזור של אברהם אבינו היו כל

חייו של אביה כעין אוויר לנשימה. הרצון בעבודת ה' שלו היה כל כך חזק ובזה השלים את הפן השני

שלו בשמו - יצחק. כל זה בכדי שיוכל לעבוד את ה' בפן של יעקב אבינו. מי יתן ונזכה אנו להמשיך

ולהשלים חסרון זה.

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.

19

אבי אבי, ה' אלוקי, אל תסתר פניך ממני.

למה תסתיר פנים לכלל ולפרט? אנא התגלה והופיע בהדרך עלינו כי עת לחוננה כי בא מועד!

אביה יהושע, בן יקר וצדיק שלנו,

ארבע שנים חיכינו לך, לבן הבכור, עד שנולדת בתאריך כ"ח אב - כח אב, התרחש הנס הנפלא.

הרב מרן של העולמית המרכזית בישיבה בברית, שלך הסנדק היה שליט"א אליהו מרדכי הרב

אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, ואנחנו קראנו לך על שמו אבי"ה: ראשי תיבות "אברהם יצחק הכהן"

ועל שם סבא שלי אברהם יהושע ז"ל, אבא של אבי אליקים יבדל"א.

הכל היה נראה כל כך שמח, אתה פרחת מיום ליום. ילד מקסים, חכם ,יפה, נעים הליכות, נעים עם

הבריות, מוכשר, מבין כל דבר, תופס מהר ופותר בעיות בשניות, איש עם שאר רוח אבל עם כשרון

מעשי יוצא מן הכלל, ענוה גדולה, פשטות, חסד טבעי.

אביה אהב מאד את ארץ ישראל, אהבה גדולה, אהבה עם מסירות נפש אמיתית. הוא הגיע תמיד

לכל מאבק, לחוד המאבק, ללב המאבק. בכפר דרום על הגג, בעמונה בתוך כל ההמולה ובמאבק

האיתנים, בחומש שוב ושוב, בחוות גלעד, בהפגנות ובעצרות.

לו היתה ובצניעות. בביישנות בשקיקה, חכמים דברי לשמוע מאד אוהב רבנן, מוקיר היה אביה

אמונת חכמים ישרה ומסורה. הוא לא היה חומרי, לא עניינו אותו דברים חומריים, תמיד רצה לחסוך

ולא לבזבז. היתה לו ישרות פנימית מיוחדת ומדהימה וכל עוול או חוסר דיוק פשוט הוציאו אותו

משלוותו. הוא רדף אמת ויושר, כאב לו מאד מאד הגירוש בגוש קטיף, הוא עלה לחומש ולא הניח

לענין הזה לרגע. הוא אידיאליסט, רוחני, אמר דברי תורה בכזו העמקה גדולה. שמח ואהב ללמוד

בחברותא עם אבישי הנשקה יבדל"א ועם כל החברותות האחרות. עודד והפציר בחבריו להיכנס

לשיעורים שאהב ולהמשיך במסלול הישיבתי בלי היסוס.

אהב מאד את האחים, האחיות והמשפחה שלו, את הסבים והסבתות ודאג להם, התגעגע אליהם.

הוא היה מאד מופנם אבל מעשיו היו תמיד בשמחה, תמיד בחיוך ובשובבות. אהב לעבוד את האדמה

בכפר מימון. אביה היה איש ארץ ישראל.

עכשיו הוא נטמן באדמת ארץ ישראל מול מקום בית המקדש, בפרשה המדברת על אלון מורה,

אברהם אבינו, והמסירות של אבותינו על ארץ ישראל ועם ישראל. היום שוב מדברים על ירושלים

ואביה יבקש בשמים שיפסיקו עם זה ויתאחדו כולם לשמור על ירושלים, על ארץ ישראל כולה ועל

עם ישראל.

נוסיף בלי נדר בלימוד תורה, באהבת ישראל, ובחסד.

סליחה אביה אם לא התנהגנו אליך ברגישות או בכבוד הראוי לך.

לא הכרנו את גדלותך, את עוצמתך, את אמונתך הגדולה.

סליחה ומחילה מאמא, מצביקי, מצופיה ומכל המשפחה והחברים. תהיה מליץ יושר על

המשפחה, על החברים, תבקש כח מיוחד לסבא ולסבתא להתעודד, הם כל כך אוהבים

אותך, מעריצים אותך.

בקש רחמים על עם ישראל, על ארץ ישראל ועל תורת ישראל, ויהי זכרך ברוך.

תהי נשמתך צרורה בצרור החיים.

האלפים הרבים שהגיעו להלוויה של אביה ז"ל ולניחום בימי השבעה, מאות הרבנים

ומכל קצווי הקשת הרעיונית, הם עדות חיה החשובים שהגיעו מכל קצוות הארץ

ישראל ארץ על והאמיץ הטהור המאבק לחשיבות ז"ל אביה של דרכו לצדקת

ותורת ישראל והכל מתוך אהבה ומתוך ענווה.

דברים שנאמרו בלוויה לזכרו של אביה ז"ל על ידי אביו ישראל יבדל"א

20

יבשו הדמעות.. התרסק הלב.

אפסו הרגשות... יושב ורק חושב...

יש מסר:

תורידו ת'רגל מהגז!!!

כן אחים שלי, בגיל שלי, בראש שלי...

תעשו לי טובה, תורידו ת'רגל מהגז!!!

זה לא נגמר טוב!!!

רכב הפוך לא יגיע בזמן.

אדם מת כבר לא מאחר...

תצאו דקה קודם או שתאחרו טיפה...

לא יקרה כלום...

תורידו ת'רגל מהגז.

אחרי שבוע כמו שעברתי אני כבר לא מנסה להישמע חד או שנון.

אני לא מנסה "להיראות" טוב. אני לא ממליץ לאף אחד לעבור את מה שאני עובר...

אני לא כותב מתוך אינטרס... אני לא כותב מתוך אידיאל...

פשוט תורידו ת'רגל מהגז.

תרגעו... זה כורח המציאות... שלא יירדו עוד דמעות על הלחיים...

אם הייתי אוסף את הדמעות בבית, היה עולה מפלס הכנרת...

כן... זה קשה...

אבל זה כלום... לקבור אח זה קשה פי אלף.

כמו שלא תאכל חזיר וכמו שלא תסע בשבת...

לא יכול? אל תסע... לא לעבור את ה- 100. עם טוש לסמן את ה-100 ולא לעבור...

יהרג ובל יעבור... כן, זה קשה, כמעט בלתי אפשרי.

אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו...

ו"לאכול" את הלב ולאכול ביחד... מאשר לנסוע מהר כי עדיף לנסוע לאט תחשבו על התוצאה...

)לבד. לבד. לבד...(

זה המסר... לנסוע ולנסוע לאט...

תחשוב... זה קשה אבל זה אפשרי...

אדם מת יותר לא מגיע הביתה מהר יותר...

צבי יהודה גולדברג

ובלכתך בדרך...

21

בישיבת דווקא ללמוד אותו הביא וזה ישראל, לארץ עמוק וקשר באהבה חדור היה אביה

אלון מורה אשר מחנכת ללחום את מלחמתה של א"י ללא פשרות.

נקודה נוספת שהייתה חשובה לאביה, זה לימוד תורה למעשה - "שמעתתא אליבא דהלכתא".

הייתה לי חברותא יומית עם אביה במשנה ברורה. לימוד זה היה מאד חשוב לו עד כדי כך, שלמרות

לאחר רק יצא הוא מהישיבה, לצאת צריך הוא שאם לכך דאג הוא פעלתני, מאד בחור שהיה

החברותא, אפילו אם הוא היה צריך לצאת מוקדם יותר. אם ממש לא היתה לו ברירה ולא התאפשר

לו להגיע, הוא היה מתקשר ומתנצל ודואג שחס וחלילה אני לא נפגע מזה שהוא לא מגיע...

אביה ממש התחבר ללימוד, ותמיד היה ניכר שהלימוד נכנס ממש לתוכו ולא עובר לו מהצד.

לאביה היתה הבנה חדה, וגם בסעיפים קשים ביותר הוא היה מצליח להסביר בצורה ברורה ובהירה.

כל זאת כשהוא נותן לי תחושה שהוא שווה, בלי שהוא מראה שמץ של הרגשת עליונות.

לאביה היה מאוד חשוב הצד המעשי - תכל'ס, שהלימוד לא יישאר רק בספר, לכן סימן בספר שלו

כל נקודה שהייתה נראית לו חשובה ו/או מעשית.

בשעת החברותא הראה תמיד אקטיביות ודומיננטיות. כשהיינו הולכים לשאול בהלכות שהתקשנו

בהן הוא היה שואל ומקשה ולא מוותר עד שהבין לגמרי.

במצדה

עין נטפים

טיול טו בשבט, ישיבת אלון מורה

אוריאל ברט בן-דודו של אביה ז"ל

22

אביה שלום,

לדבר ציפיתי בישיבה, ערבית תפילת לאחר כך סתם אליך התקשרתי שבועיים לפני

בראשך... ונפגעת תאונה שעברת לי שבישר מוכר לא קול שמעתי לקו מעבר אך איתך...

ואמנם הרגשתי, לא שנים שכבר כפי תהלים ולומר להתפלל עז צורך שהרגשתי זוכר אני

נהרג". "אביה – האיוב בבשורת שנתבשרתי לפני תהלים פרקי כמה לומר הספקתי

רואה אני לזכרך שמוציאים לחוברת לכתוב ומנסה יושב כבר כשאני אחרי שבועיים

בראש לי שעולה מה כל את לא – לעשות מה אך דברים, ועוד עוד לי צצים שפתאום

אוכל להעביר אל הכתב. כיוון שכך בחרתי לכתוב רק מספר קטן של דברים שלמדתי ממך ושאותם

אקח איתי הלאה להמשך החיים.

אני כולם. עם להתחבר שלך היכולת היא עליך חושב כשאני לי שעולה הראשונה התכונה

עם לך שיש החם מהקשר מחדש פעם כל נדהם הייתי משפחתיים, במפגשים תמיד איך זוכר

שהוא או קטן ילד עדיין הוא אם משנה לא כלל זה כאשר המשפחה, מבני ואחד אחד כל

ויכולת משותף מכנה מצאת כולם ועם ואהוב אהוד היית כולם על ישיבה, בחור כבר

תקשורת.

ולעזור לדאוג שלך והרצון האכפתניקיות היא ממנה להתעלם מאד שקשה שלך אחרת תכונה

לא אם גם טוב יותר עוד יעבוד טוב שעובד דבר ושכל שצריך כמו יתפקד שהכול לכך

לך סיפרתי השאר ובין שדיברנו האחרונה בפעם שגם זוכר אני מכך. הנאה כל לך הייתה

על פאשלה מסוימת ממש שמעתי בקולך שאכפת לך מהנושא ושמפריע לך שהעניין לא מטופל

כמו שצריך.

ולהרחיב; לפרט צורך שום אין שעליה שלך החסדים גמילות את להזכיר רוצה אני לסיום

ברצון נענית ותמיד דבר לכל אותך לסנג'ר אפשר היה הזמן שכל יודעים כולם שהרי

ובשמחה.

גדול אבין, ר' "אמר שאומר שמעוני בילקוט המדרש את להזכיר רוצה אני זה בהקשר

בצל ולא השחר כנפי בצל ולא הארץ כנפי בצל לא חוסים שאין חסדים, גומלי של כוחן

מה שנאמר הקב"ה, של בצלו אלא שרפים, כנפי בצל ולא החיות כנפי בצל ולא השמש כנפי

יקר חסדך אלוקים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון".

עשרים גיל לפני מעלה של דין לבית ושנלקחת ישותך, בכל חסדים גומל שהיית אתה אביה

בבקשה כנפיו. תחת וחוסה לקב"ה קרוב נמצא הנך בודאי שמים, בדיני מתחייבים שבו

ממך נצל את מקומך ותפעל למען עם ישראל וארץ ישראל שכה אהבת.

דוד

דוד ברט בן דוד של אביה

בראש הנקרה

בארמון המלכים, אילת

23

אזכרה אלקים ואהמיה

את חברי היקר האהוב, אביה.

כל עוד שאיתנו היה

מסייע בפתירת כל בעיה

בלי היסוס ובלי רתיעה.

בכל הקשור למכירה וקניה

לא היה דוחה אף פניה

עוזר עד הסוף בלי שום מניעה

ולא מקפח אף בריה

במלוא המרץ והרצון לעשיה

וללא שום אינטרס או נגיעה.

נקראת על שם הרב זצ"ל, הראי"ה

וזה אולי סימן או ראיה

על אהבת ארץ ישראל שבך, הדחף לבנייה

והגנה על כל פיסה ביד נטויה.

לדבר איתך היתה ממש חוויה

כאן בדיחה, שם עוד יציאה

הבעת את דעתך בלי שום תהייה

מוצקה, ברורה, מסודרת ובריאה

אישיותך בהחלט עוררה בי פליאה.

ויהי יום אחד, קצת אחר השקיעה

מהכביש נעשתה אותה הסטיה

ה ה ואני אני בת יהודה ת רב ב וי

רוכב ורוכבו רמה, כי יד על כס י-ה

ויהי סער גדול בים, חשבה להשבר האניה

שמע ישראל, מן המיצר קראתי י-ה

וברגע אחד כל העולם דומיה

כשנפש יהודי הומיה

עם שאיפה רבה והמון ציפיה

פורחת לפתע בתום הנסיעה.

ה', מי יעמוד אם עוונות תשמור י-ה?

וכולם זועקים למראה הגוויה

ולמשמע קול ההספד והקריעה

עיני עיני יורדה מים, עליך אני בוכיה

אשרי הגבר אשר תייסרנו י-ה

ומתורתך תלמדנו להתמודד עם כוויה

כואבת, צורבת, ממש טריה

ללא תחבושת וללא רטיה.

ברוח שפלה ונפש דכויה

חולקים לך כבוד אחרון במהלך ההלוויה

כהנים, ישראל ומחנה לוויה

תדאג כל החבורה שכך לה נהיה.

קשה להבין איך נלקחת לשביה

לגנזי מרומים, למציאות חבויה

ובכל זאת אנו לי-ה ועינינו לי-ה

היודע בחושך פלאך וצדקתך בארץ נשיה

ואמת ה' לעולם הללוי-ה.

בקש עלינו שם למעלה מחסין י-ה

שנזכה לגאולה, לינון ואליה

לבניין ירושלים והר המוריה

ששם יעלו שבטי י-ה

וכל הנידחים בתנופת עליה

ככתוב בספר הנביא ישעיה

הנה א-ל ישועתי אבטח ולא אפחד כי עזי וזמרת י-ה

וישים ה' מדבר לאגם מים, ולמוצאי מים ארץ ציה

ואז כל העולם בתדהמה, בצפיה

על כנסת ישראל, תמצית ההוויה

האמת תצא לאור, תתנפץ האשליה

ויהא שמיה רבה מבורך לעלם ולעלמי עלמיא.

עם שאר צדיקי עולם תקום אלינו לתחיה

דמותך בלבבנו לעד חיה.

לא נשכח אותך לעולם, אביה!

צחי אזכרה אלקים ואהמיה

24

אריאל שכנר

בקניון האדום, הרי אילת

החבר אביה, על חושב אני אביה. על וחושב אותנו שפקד הנורא האסון לאחר שבוע יושב אני

שלי מהשיעור, זה שיושב בשולחן לפני ועומד מאחרי בתור לארוחת צהריים. אני חושב על אביה

שהכרתי ורק עכשיו אני מגלה עד כמה לא הכרתי אותו.

כמובן שתמיד שואלים מה נשמע ומה קורה ואיך הולך בישיבה, ותמיד מסתכלים עליו קצת בהערצה

כשהוא מתחיל להרצות על "אוצר הארץ" בשיעורים של הרב משה. אבל אף פעם לא יצא לי לשבת

איתו לשיחה רצינית, לדבר על החיים, על הדברים שהוא אוהב וגם על אלה שלא, במה הוא מתעניין

ואולי גם במה הוא צריך עזרה?

רק עכשיו, בלוויה, בהספדים, במהלך השבעה והסיפורים מהחברים הקרובים, אני מגלה באמת מה

כללה הדמות הנפלאה הזאת שנקראה אביה. על העזרה הפורצת גבולות ללא צפייה לתמורה, על

האהבה לארץ ישראל ולעם ישראל, על הוקרת תלמידי חכמים, על הרצון תמיד לשנות ולהתקדם.

עם כל אלה לא זכיתי להיפגש כל כך ביומיום, ועל כך כואב לי מאוד. רק עכשיו אני אומר: תנו לי

רק עוד שבוע עם אביה, נתפשר אפילו על יום-יומיים שבהם אוכל רק להחשף לכל הגודל שהוא

הכיל. ואני שואל למה? למה תמיד נזכרים מאוחר מידי? עברנו יותר משנה שלימה ביחד ולא יכולתי

לשבת ולדבר? להכיר קצת מעבר ל"מה העניינים"?

קצת לא נעים להגיד אבל מאז האסון יוצא לי הרבה פעמים לשכב במיטה, רגע לפני שאני נרדם,

ולדמיין את עצמי חס-וחלילה חס-ושלום מבקר בבתים של חברים, שייבדלו כולם לחיים טובים

וארוכים, ויושב מול ההורים שמבקשים שאספר להם על בנם. ורק אז אני רגע עוצר וחושב על כל

יודע עליהם, מה אני יכול האנשים שמקיפים אותי, שחיים איתי, ושואל את עצמי מה אני בכלל

וכולם אוהבים את יודעים לעזור כשצריך וכולם נכון שלכולם יש חיוך מקסים לספר עליהם? אז

החיים, אבל מה מעבר?

בכל בן אדם )ואני בטוח בזה( יש נקודה ואפילו יותר של דברים מיוחדים, דברים גדולים שאפשר

ללמוד ממנו, שאפשר להחשף אליהם ולהגיד: וואלה, ככה גם אני רוצה להיות. אז למה לחכות עד

שיהיה מאוחר מידי?

בעז"ה נחיה כולנו עד 120 באושר ושמחה, אבל גם כל חבר שמסיים את שהותו בישיבה וממשיך

הלאה בחייו ולא זכינו להכירו זהו פספוס גדול. ובאמת נראה לי שאביה היה כזה, דיבר עם כולם,

הקשיב לכולם וניסה ליצור קשר.

מה שאני אקח מאביה שהכרתי הן כמובן התכונות הנפלאות שלו, השמחה והאופטימיות שקרנו

ממנו ועודדו גם במצבים קשים. אבל מה שאני עוד אקח מאביה היא דווקא העובדה שלא הכרתי

אותו מספיק. לכן אני מקווה בעז"ה מעצמי ומכל אחד מאיתנו שנתחיל להחשף ולהכיר יותר את

האנשים שאנו חיים איתם.

זה אמנם דבר טבעי ביותר שלכל אחד יש את המעגלים של החברים הקרובים, ומטבע הדברים יש

יותר רחוקים, אבל אפשר להרחיב את המעגלים ולגלות עולמות שלמים שנמצאים אנשים קצת

במרחק נגיעה מכאן.

בעזרת ה', שנזכה להכיר אחד את השני, ללמוד מכל אחד, ולהרחיב מעגלים.

25

יוסף גרשון טרכטמן חסד של אמת

במדרש: "יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה - כשם שהם תמימים כך שנותם תמימים"

)בראשית רבא נח א(.

כאשר כי תמימים", ימי ה' "יודע שנאמר וזה זיע"א: מקרלין הגדול אהרון ר' המדרש על ואומר

הימים הם בתמימות אזי הם מתחברים ונארגים חוט בחוט כמו לבוש. וצריך לראות במה הולכים

הימים, שלא ילך מאצלו שום יום בטל וריק, ואם כך הוא אזי נעשה מזה "ונחלתם לעולם תהיה". כי

העולם אומרים: מי שיש לו עולם הזה יש לו עולם הבא, וזהו אמת כי כשהימים תמימים כאן, אזי גם

בעולם האמת אינו ערום וריק.

רואה הייתי ז"ל: מאביה בזכרוני שייחרט אחד דבר ז"ל. אביה את מספיק הכרתי לא לצערי אני

אותו לפעמים במחשב למטה, עוזר לאנשים שרוצים לקנות מכשיר כזה או אחר. והיה יושב איתם

בנחת ובסבר פנים יפות, ומראה להם באינטרנט מה כדאי לקנות. מראה להם את כל השיקולים,

שבמקום אחד אותו סוג מכשיר עולה יותר ממקום שני אבל במקום היקר יש שנתיים אחריות ולא

רק שנה כמו במקום הזול. או מסביר להם איזה פונקציות יש במכשיר א' שאין במכשיר ב' והכל

בנחת ובשמחה וללא תמורה לא לקח אגורה לעצמו. שמעתי בהספדים שהוא אמר פעם על דרך

הצחוק שאם היה לוקח על כל אדם שעזר לו רק שקל הוא היה עכשיו מליונר.

זהו חסד של אמת! חסד של אמת זה חסד שאתה לא מקבל שום תמורה עליו, חסד טהור, צרוף,

נקי. הרבה סיפרו עליו על החסד שלו בכל מיני פרטים קטנים. פעם זה במחשבים, פעם בשבת של

חומש שהקריב את השבת בזה שנשאר בשבי שומרון ביודעין ולא שבת עם הישיבה למעלה בחומש

בשביל שיהיה לנו ספר תורה בחומש, פעם זה בגוש קטיף שעזר שם לאנשים. ועוד אלף ואחד פכים

קטנים שקצר המצע מלהשתרע אם נכתוב את כולם.

ומה מתאים שנקרא על שם הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל. אברהם על שם אברהם אבינו איש

נזעק כדי להצילו. בהכנסת אורחים, הגדולה שגם כשהיה החסד. כאשר לוט נשבה, מיד אברהם

לגמול חסד עם אנשים שאפילו לא הכיר, בנסיון וחום היום, עשה הכל כדי חולה מברית המילה

להצלת סדום. אבל החסד הכי גדול לדעתי זה החסד שעליו נכתב במדרש שאמרתי למעלה, חסד

של אמת. ואותו חסד של אמת הוא שאברהם הלך לקבור את שרה אימנו. לווית המת זהו חסד של

אמת כי המת לא יחזיר לך טובה ולא תקבל שום הנאה מהחסד הזה.

אומר השפת אמת על פרשת חיי שרה בשנת תרל"א: שני חיי שרה כולן שווין לטובה... אבל בשרה

הצדקת היה כל ימיה בטוב ובלי קלקול רק שנתעלתה כפי מה שנבראת שכל ימיו של אדם קצובים

לתקן בכל יום דבר מיוחד... אבל לא היה לה פגם בקלקול לחזור להתנהג בכשרות וזה שנאמר "כולן

שווין לטובה". מה מתאים מה שאמר השפת אמת על שרה אימנו על אביה ז"ל.

בר לא עדיין הוא כי משפט אצלו אין לחייו לכ' י"ג שבין בשנים שנפטר מי שכל כתוב

עונשין.

עד גיל 20 אדם נקי טהור בלי חטא, וכמו שאומר רש"י הקדוש בפסוק "ויהיו חיי שרה"

- בת ק' כבת כ' לחטא, כשם שהייתה נקיה מחטא כשהייתה בת כ' כך כשנפטרה. אביה

הלך מאיתנו כשהוא בן י"ט לחייו, טהור ונקי מכל עבירות. כמו שנכנס לעולם טהור כך

החזיר נשמתו לבורא עולם טהור.

רציתי להוסיף עוד איזה נקודה. אומר הספורנו על הפסוק "לספד לשרה ולבכותה":

בשביל שרה ולכבודה, כמאמר חז"ל בסנהדרין: הספידה יקרא דשכבי הספדים. זה

גם לחזק אותנו בעבודת ה' ללמוד מן הנפטר, ללמוד ממידותיו, ללמוד את אהבת

הארץ שהייתה אצל אביה, ללמוד את אהבת עם ישראל שהייתה אצל אביה, את

וכו', אבל עיקר ההספדים זה לכבוד הנפטר. אהבת התורה שהייתה אצל אביה

ועל אותו הפסוק אומר בעל הטורים: למה הכ' קטנה ב"לבכותה"? שלא בכה אלא מעט, לפי שזקנה

הייתה. אצלינו הכ' גדולה, הבכי הוא כל כך גדול, החיסרון הוא גדול, כמה כואב וקשה שנלקח מאיתנו

ואפילו לא מלאו לו כ' שנים לחייו. אביה נלקח בטרם עת ולא זכה אפילו לפרי בטן, חבל על דאבדין

26

ולא משתכחין. אדם שנפטר בשיבה טובה זה אמנם קשה כי יש חיסרון, יש חלל, אבל זה מובן כי אין

אדם שחי לנצח, אבל אדם שהיה איתנו ובין רגע היה ונעלם בגיל 19, זה לא נתפס, היה ואיננו כי לקח

אותו אלוקים. ח"ו שנהרהר אחר מידותיו של הקב"ה כי כל מעשיו אמת וצדקה.

כתוב בשיר השירים "דודי ירד לגנו לערוגות הבשם לרעות בגנים וללקוט שושנים" )ו, ב(.

אומר על הפסוק הגאון מווילנא זי"ע שבפסוק א' כתוב: "אנא הלך דודך היפה בנשים". אנא הלך דודך

- לאיזה מקום הלך ואנא פנה דודך, אנה מחשבתו ומה מעשהו עכשיו? ועונה על שתי השאלות: אנא

הלך דודך - עונה שירד לגנו, שאין העולם הזה כדאי לו עכשיו שיהיה בעולם הזה ונסתלק לגן עדן

לערוגות הבשם, הם הצדיקים שיושבים כשורות של בשם, והתשובה לשאלה השניה - אנא פנה

דודך - לרעות בגנים. לאיזה עסקים פנה? לראות בגנים, להשתעשע עם צדיקים וללקוט שושנים,

ללקוט מהם חידושי תורה, והקב"ה מסכים עמהן.

מרחשוון חודש על יששכר הבני אומר במרחשוון. י"ב רביעי ליום באור מאיתנו נלקח ז"ל אביה

שבו יחנך הבית המקווה במהרה בימינו וטעמא רבא אית ביה. כפי שכבר אמר אדמ"ור הרב הקדוש

מן ישראל שונאי על המתחדשות הגזירות כל רואים עינינו אשר זצוק"ל: )מרימונוב( מהרמ"מ

המלכויות וכן נתינת המיסים וארנוניות, התחלתן תמיד מן מרחשוון, וכן המרידה במלכות בית דוד

ייהפך מיגון לשמחה בחינוך בית מקדשינו במהרה בימנו ומהחודש הזה ירבעם, ידי המלכת על

אמן.

מיום שאסורה ספינה הפלגת )כמו הבאה לשבת כבר שייך רביעי שמיום בספרים שכתוב וכמו

רביעי(, אביה ז"ל נפטר בשבוע של שבת קודש וירא, שבו מספרת התורה על גדולתו של אברהם

איש החסד ועל הלדותו של יצחק, פחד יצחק נאזר בגבורה. כמה חסד היה אצל אביה, כמה גבורה

שפה אברהם-יצחק, שנקרא שמו, מתאים כמה דברים, ובשאר קטיף בגוש אביה, אצל הייתה

בפרשתינו הם מתאחדים ובסוף הפרשה מסופר על עקידת יצחק. זוהי גם עקידה של אברהם, שה'

אמר לו "כי ביצחק יקרא לך זרע" וזרעו לא יוכל להספר מרב כמות, ופתאום ה' אומר לו "קח את בנך

את יצחק והעלהו שם לעולה". הקרבנו עולה תמימה בלי מום ובלי חטא והקרבנו אותה בהר המוריה.

קברנו את אביה מול שריד בית מקדשינו בהר הזיתים.

בראש השנה אנו אומרים בסדר זכרונות: זכור לנו עקידת יצחק אדונינו. הקב"ה, זכור את העקידה

שעקדנו את אברהם יצחק - שיהיה מליץ יושר בפניך בעד הוריו, סביו, אחיו, אחיותיו, בעד הישיבה

הקדושה, בעד כל מי שהכיר אותו ובעד כל עמך ישראל.

ריבונו של עולם, אנו לא יכולים יותר עם כל הטרור שהולך בכבישים, הנגף הזה שאין אדם בישראל

שלא מכיר מישהו שמת מהנגף הזה.

ותבנה את בית ויעלנו דוד בן ריבונו של עולם שתביא את משיח ויבקש ממך יושר שיהיה מליץ

מקדשינו במהרה בימינו אמן.

27

אלחנן מרציאנו

במשתלת קטיף

אביה היה בחור חייכןויש האומרים אף שחקן.

לכל אחד ואחד

היה מתייחס ממש במיוחד.

אביה היה בחור ממש ביישן

אך כשהיה צריך היה ממש דברן.

את מסירות נפשו על ארצנו הקדושה

היה ניתן לראות ממש בעוצמה.

לכל מקום שהיתה בו גזירת גירוש

היה מגיע עם עוצמה וגיבוש.

בכפר דרום לחם בעוז ובגבורה

כדי להעביר את רוע הגזירה.

לכפר בחגים היה משיג מניינים

והיה שם כמו ארגון "משמחים".

את התורה היה לומד בשמחה

כי ראה בה את השכינה.

אך לצערנו הקב"ה לקחו

כאשר היה בדרך לישיבתו.

אבל שמחתו תמיד תישאר

כי בלעדיה אנו ניגמר...

28

לירון

אביה שלנו,

היית בדרך ומשם נלקחת

הלכת בדרכו של יוסף

ומנחלתו נלקחת,

מכוחה של רחל הקבורה בדרך )בראשית לה,יט(, ממשיך יוסף להכין את הדרך , להכין את המציאות,

לקראת הקביעות- לקראת השראת השכינה.

הוא מגיע למצרים ומכין את המקום, לקראת המשפחה שצריכה להגיע.

משימות לא קלות עומדות בפני מי שמגיע למציאות החומרית הגסה של מצרים.

יוסף עומד בכולן עד שמגיע להיות השליט על המעצמה החומרית הזאת.

ההולכים בדרכו של יוסף, עמלים על הדרך, על ההכנה, מתמודדים עם קשיי החומר.

אך שם גם אורבת להם הסכנה - "וקראהו אסון בדרך" )בראשית מב, לח(.

אביה שלנו,

נפשך הביאה אותך לפעול בדרכו של יוסף וללמוד בנחלתו.

בדרך, להמשיך לעלות, להתקדם, כולנו של הצורך על כשדברנו תמיד הדרך. מעמל נרתעת לא

הקשבת קשב רב והסכמת בענווה ובביישנות הכל כך אופייניות לך,

אותך, הרשים ולא אותך הפיל לא המעשה עולם בעשייה. המציאות את לקדם הדרך על עמלת

פעלת בו, יצרת, עשית, קידמת.

שילבת בנפשך פשטות חיצונית עם עמקות פנימית.

בפשטות נפגשתי כאשר דיברנו על אפשרות ללמוד עם חברותא זו או אחרת, אף פעם לא היתה

התנגדות, היית מוכן ללמוד עם כל אחד.

בעמקותך נפגשתי כאשר היינו לומדים יחד. מהר מאוד היית בעניינים, ומיד היתה מגיעה קושיא

טובה. מאוד שמחת בלימוד, וכמובן הכל בנעימות, בשלווה ובחיוך התמידיים.

כפי שסיפרו, אהבת תלמידי חכמים. הבנתי זאת כאשר פעמיים בערבי ראש השנה שהיית בישיבה,

חילקת את לוחות השנה, שהבאת מהבית, לרבני הישיבה.

בענין היחס לת"ח כתוב בגמרא:"אמר רבא דרחים רבנן הוו ליה בנין רבנן" – מי שאוהב ת"ח יהיו לו

בנים ת"ח )מסכת שבת דף כג עמוד ב(.

ואיה בניך אביה???

אלא שכל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו.

אנו בניך אביה, לימדת אותנו לאהוב תלמידי חכמים, להוקיר תלמידי חכמים.

אנא ממך אביה

לך אצל יוסף שיתפלל על דרכנו

לך אצל תלמידי החכמים שיתפללו על תורתנו

לך אצל רבונו של עולם שיחיש לגואלנו

מתגעגעים...

29

אביעד ברויאר

במערת בית קשת

רציתי לשתף אתכם במחשבות שעברו ועוברות לי בראש בעקבות התאונה. דבר ראשון זה ההלם.

את אביה ראיתי לאחרונה בצהריים של אותו יום מר ונמהר, מחויך כמובן, מדבר עם אבישי הנשקה

החברותא שלו לגבי הלימוד באותו ערב. ולמחרת, פחות מ-24 שעות לאחר מכן, אני רואה את אביה

מובל לקבורה ולא מצליח לקשר בין הדמות החיה והשמחה שראיתי אתמול לגוף העטוף בתכריכים

היורד לקרקע. גם בימים לאחר הלוויה הקישור הזה לא התבצע לי במוח.

גדול, תחושה שלא קשורה דווקא לאביה אלא לנושא המוות באופן יותר נוספת בעומק תחושה

כללי היא הטלטלה שאירוע כזה גורם ביחס לחיים שלנו. המחזה של הלוויה והקבורה נחרתו אצלי

זה העולם הזה ובירורים. מה והובילו אותי בעיקר בימים שלאחר הלוויה למחשבות חזק בראש,

בו אנחנו משקיעים כל-כך? מה הערך של זה? הכל כל-כך זמני וחולף! כל הטוב הגשמי והנכסים

שנצבור, הכל ירד שאולה יום אחד, אז למה להתמקד בזה כל כך?!

יש במחשבה הזאת משהו קצת מייאש, קצת מדכא, אך היא טומנת בחובה גם דבר מרומם ודוחף.

ההשקעה בדברים האמיתיים והנצחיים - כמה היא הכרחית, כמה היא גדולה, כמה אנחנו חייבים

להתמיד בה! בפרט כשמדברים על מילוי החלל - החלל איננו מתמלא באבנים טובות, לא ביהלומים

אחת הייתה שזאת גם שמעתי טובים! ומעשים תורה בהמון בעז"ה יתמלא הוא במכוניות. ולא

הבקשות המרכזיות של הסבא של אביה.

עוד מחשבה היא על מה שעובר על אביה.

כשהרב אליקים דיבר בערב של התאונה, אני זוכר שהוא אמר שמסתמא נפשו של אביה נמצאת

פה בביהמ"ד והוא מקשיב לנו, כדברי חז"ל שעד "זיבולא בתרייתא" הנפש יודעת ועוקבת אחרי מה

שקורה בעולם הזה. כך גם בשלבים הבאים העסיקה אותי המחשבה מה עובר על אביה עכשיו, מה

עושים לו שם למעלה? אני זוכר שכשנכנסתי לארוחת צהריים לאחר הלוויה אמרתי בלבי - אביה

כבר לא צריך את הדברים האלה, הוא כבר הרבה יותר מרומם והרבה יותר גבוה מהצרכים הללו.

מבחינת מחשבות של נחמה, הכיוון המרכזי שעלה לי בראש הוא להתנחם בכך שנפשו של אביה

הרבה יותר שמחה כעת, היא הגיעה למקומה הטבעי כמו שחז"ל מתארים שבשעת המיתה אנחנו

מצטערים והיא שמחה. כל הסבל והצער הוא שלנו, אך אביה שרוי בעולם שכולו טוב ואמת.

אם נסכם את הדברים מבחינת מה אנחנו צריכים לקחת מהסיפור, נראה לי שצריך להצטער על

החלל וההעדר שנוצר, ולאחוז בכל כוחנו בפיסות של חיים, בדברים של נצח ואמת כדי להפוך את

הטוב האמיתי שניתן לנו בעוה"ז. תהא נשמתו של אביה צרורה בצרור החיים.

30

אברהם פורטל

שמח ביום הולדת של חבר בשיעור א'

שלום,

שמי אברהם פורטל.

אני אברך בישיבה שנתיים.

זכיתי להיות בישיבה שנה וקצת עם אביה ז"ל.

כתוב בגמרא: שלוש מידות שישראל מצוינים בהן -

ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים.

ביישנים - אביה, אמנם יצא לי מעט לדבר איתו ולהיפגש איתו

אבל אי אפשר היה לא לראות שזה אדם מיוחד.

תמיד היה מסביר פנים ומקדים שלום.

היה צנוע, לא היה מבליט את עצמו.

רחמנים - מסתמא היה, לא יצא לי לראות.

גומלי חסדים - במוצש"ק האחרון לחייו פר' לך לך

באתי מביתי לישיבה לאכול שם סעודת מלווה מלכה

ויצא לי להתיישב לידו.

הוא אכל אננס ואז הוא הציע לי גם אננס,

אבל לא סתם בתור נימוסים אלא קם והפציר בי

בעדינות כזאת שוב ושוב.

מכל הלב.

שנתבשר כולנו בשורות טובות

ישועות ונחמות

וה' יחזק את המשפחה ולא יוסיפו לדאבה עוד אכי"ר.

31

אבשלום עמרם יהודי יקר אשר לא יצא לי להכיר

חנוכה באילת, עם ישי יבל'א

כששמעתי על התאונה מכמה אנשים, לפני ההכרזה בבית המדרש, ישר קראתי תהילים בלי

לחשוב פעמיים. יהודים יקרים נפצעו! בכוונה שלמה לרפואתם המשכתי לקרוא עד שהכריזו על

הבמה על התאונה ושצריכים כולם לקרוא תהילים.

ושירחם ולבקש מהקב"ה שירפאו מהפציעות בכוונה המשכתי עם שאר הציבור לקרוא תהילים

עליהם.

כשסיימנו, חשבתי לעצמי: את עידן אני מכיר... אבל אביה גולדברג? שיעור ב'? לא עולה לי שום

תמונה לראש.

שאלתי אנשים, כולם אמרו לי: נו, אביה גולדברג, חמוד, ביישן כזה, גר בקרית משה... איך אתה לא

מכיר אותו?! ואני שאלתי את עצמי באמת איך...

כששמעתי את הבשורה המרה שאביה שלנו עלה לישיבה של מעלה... ליבי נצבט, באותו רגע לא

יכולתי לחשוב, לראות, להקשיב או לבצע כל פעולה אחרת... הייתי בהלם, פשוט כך, הלם.

יצאתי החוצה אחוז עצבות ובלבולים ורק אז התחלתי להבין... שאביה שלנו איננו.

יקר אשר ישב בישיבה, שקד על יהודי נכון, לא הכרתי אותו מספיק טוב! אבל התחלתי לבכות.

התורה ועכשיו נלקח. עם או בלי רצוני, הבכי פרץ על האבידה היקרה.

בלילה דיברו עליו. כמה בחור נהדר הוא היה... כמה אהב את התורה, הארץ והעם.

למחרת בהספדים הרגשתי שמספידים בן אדם גדול, בכל המובנים! איך הוא אהב את כולם ואיזה

מלחמות הוא עבר ובסופו של דבר התגבר עליהן כארי! איזה טוב לב היה, גומל חסדים לכולם ואיך

אהב את המשפחה בכל מאודו...

חשבתי לעצמי, מסתבר שבאמת היה בן אדם גדול... ואני לא הכרתי אותו.

ואת כל הטוב אשר היה מקרין, בסוף ההלוויה כאשר כולם המשיכו לשבח את מידותיו הטובות

השלמתי עם זה סופית. פספסתי פה מישהו, פספסתי יהודי יקר ששמו אביה גולדברג ז"ל אשר

אותו לצערי הרב לא יצא לי להכיר.

אביה, אנשים גדולים לא שוכחים. אותך לא נשכח.

מיהודי פשוט שעצוב לו,

שלא הכיר יהודי יקר

32

אוריאל הרשקוביץ החיים

הרב צבי יהודה בשיחותיו מזכיר את עיקרון ה"זוגיות". שם הוא כותב שלכל דבר בחיים, לכל מציאות

בחיינו, ישנם 2 צדדים - הטוב ומולו את הרע, האור והחושך, הצדיק והרשע וכן הלאה... לכל דבר

ישנו את הזוג שבא מולו, את המציאות המנוגדת לו.

וכך ישנו מצב שהוא עצם מציאותנו בעולם- החיים. מול החיים בא הדבר המנוגד לו – המוות. יש

את החיים שמהווים את הבסיס, זו המציאות המושלמת בעולמנו. המוות זהו בעצם העדר במציאות

- חסרון שנגרם כתוצאה ממצב מסויים שעצר את הרצף של אותה מציאות - חיים.

אתמקד בחיים, אנסה להסביר ע"פ הבנתי המועטה, את ערכם וחשיבותם, ואת השליחות שמוטלת

כיצד אנו ממשיכים בתוך המציאות החיה שלנו את המציאות וכן עלינו לנצלם בשלמות מרובה,

שנעלמה והפכה לנעדרת. איך חיים גם את אותם אנשים שכבר לא אתנו.

בדרך ללוויה של אביה ז"ל יצא לי ללמוד משנה במסכת אבות, פרק ב', משנה י'. במשנה מוזכרים

מימרות שנאמרו על ידי תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי - כל אחד מהם אמר שלושה פתגמי מוסר.

אנסה להתמקד במימרא אחת של ר' אליעזר בן הורקנוס- "ושוב יום אחד לפני מיתתך". באבות

דרבי נתן מובא: "שאלו תלמידיו את ר' אליעזר - וכי אדם יודע באיזה יום ימות שיעשה תשובה?

אמר להם - כל שכן שיעשה תשובה היום שמא ימות למחר, ישוב למחר שמא ימות למחרתו, ונמצא

כל ימיו בתשובה". מדברי המאמר אנו למדים בצורה חזקה שאדם צריך בכל רגע ורגע מחייו לפשפש

במעשיו שמא ברגע זה הוא כאן וברגע הבא הוא איננו.

ישנו משל נפלא בתלמוד )שבת קנג.( שממחיש זאת במפורש: "אמר רבן יוחנן בן זכאי: משל למלך

שזימן את עבדיו לסעודה ולא קבע להם זמן. פקחים שבהם קישטו את עצמם וישבו על פתח בית

המלך ואמרו: כלום חסר לבית המלך?! טיפשים שבהם הלכו למלאכתם, אמרו: כלום יש סעודה

נכנסו לפני המלך כשהם מקושטים, בלי טורח?! פתאום ביקש המלך את עבדיו. פקחים שבהם

מדברי הטיפשים..." לקראת וכעס הפקחים, לקראת המלך שמח מלוכלכים. כשהם והטיפשים

המשל אנו רואים שהאדם צריך להיות כל חייו במצב של מוכנות לפני הבורא, אדם צריך להסתכל

על עצמו בכל רגע ורגע ולומר לעצמו - האם אני באמת ממלא את התפקיד שלי בעולם, האם אני

עושה בכל מאת האחוזים את מה שנדרש ממני בעולם הזה?

אפשר לראות זאת גם כן בבריאת העולם - כידוע האדם נברא ביום השישי, ונשאלת השאלה: מדוע

דווקא אז, מדוע לא ביום הראשון או השני? אלא כנראה שהעובדה שהקב"ה ברא את כל העולם

בחמשת הימים הראשונים ואת האדם דווקא ביום השישי באה לרמוז על כך שהעולם נוצר לשם

האדם שבא לאחר מכן, כדי לשמש אותו, ותפקידו של האדם כעת הוא לא להתעסק בכל הבריאה -

בחומריות, אלא תפקידו מתבטא בדברים הרבה יותר עליונים - בתורה ובקיום מצוותיה. תפקידו של

האדם בא לאחר כל הבריאה, האדם נברא ומיד נכנס אל תוך השבת - שכל כולה קודש ורוחניות.

אם כן, אנו מבינים שלחיים יש ערך עצום, ישנה מטרה שאליה האדם צריך לשאוף בכל חייו.

וכן בהמשך, כותב כל כך הרבה על זה שיש לאדם פוטנציאל המהר"ל בתחילת 'תפארת ישראל'

שאותו הוא צריך לממש, האדם הושם בעולם כדי לרומם ולפאר את שמו של הקב"ה, כדי לקדש את

שמו. כל מעשיו, מטרותיו וכוונותיו צריכות להיות מכוונות אך ורק לאותה מטרה, לאותו קו סיום

שאליו צריך האדם לשאוף להגיע. את זאת יכול האדם לעשות רק ע"י מעשים חיוביים וערכיים, ע"י

חיים עם תוכן, לא חיי הבל וריק.חיים של כניסה מששת ימי הבריאה לקדושת השבת, חיים שכל

כולם מכוונים על ידי התורה.

אלו היו החיים של אביה זכרונו לברכה. אביה שכל נוכחותו בישיבה השרתה אווירה חיובית, אווירה

של קדושה. בכל חייו ראינו חיים עם תוכן, חיים שיש להם מטרה, חיים שמכוונים על ידי התורה

הקדושה. אבידה גדולה איבדנו - אבידה של אדם שאפשר ללמוד ממנו כל כך הרבה. הרבה דברים

אפשר לקבל מחברנו אביה זכרונו לברכה - את השמחה, את העזרה והנתינה, את החיוביות בכל

דבר, את הצדדים הטובים שיש בחיינו, את האהבה לכל אחד, ואת הנחישות נגד כל דבר שיש בו

ח"ו פגיעה בתורה.

וזה קצת בזכות אביה, היית לי חבר טוב, אדם שכיף לשמוע אותו. זכיתי להכיר את האדם שבך

החבור'ה המשותפת שהייתה לנו אצל נעם, שם זכינו ללמוד ולו במקצת על אישיותך שהקרינה רק

33

אושר ושמחה על כולנו.

בשנה שלנו החבורה בתחילת - מאישיותך ניכר חלק בחובו טומן שלדעתי קטן בסיפור אסיים

לאחר ביחד החלטנו ואז סבירות כך כל לא בשעות הראשונות בפעמים מסיימים היינו שעברה,

שראינו שזה קצת מוגזם, לסיים יותר מוקדם, בלי שנעם ירגיש. בפעם הבאה כאשר הגענו לנעם,

נמשכנו קצת בשיחה, אבל לך כאב על השעה המאוחרת שבגללה אנו מעכבים את נעם ואני זוכר

שדרכת לי על הרגל מתחת לשולחן, כדי שנסיים, וכל זה כדי שנעם לא ירגיש לא נעים חלילה.

בכל כולך היית טוב, כל נשמתך הייתה נשמה גבוהה וקדושה, אשרינו שזכינו להכיר אותך.

שנזכה בע"ה להכניס את החיים שלך בתוכנו,

במציאות, שנפער ההעדר את להחיות חיינו, להמשך אותנו יחזקו שבע"ה תכונות ממך לקחת

ולהמשיך תמיד בתוכנו את חייך...

אוהב ומתגעגע, אוריאל

34

אחיה מלמד

אביה אחי היקר, אני יושב וחושב ולא יודע איך להתחיל, לא מאמין שאני יושב וכותב עליך ואתה

לא נמצא כאן לצדי. לא יודע איך מכניסים בן אדם שרק לפני רגע היה חי ונושם לתוך דף, למספר

מילים.

מאז שעזבת אותנו סתם ככה באמצע החיים בלי שום הודעה מוקדמת, אני לא מוצא מנוח לנפשי.

איך נמלא את החיסרון הענק, את החלל שנפער ללא יכולת להתמלא חזרה בלב כל אחד מאיתנו?

איך נשב סתם ככה בחדר ונדבר, הרי אתה היית מוקד החבורה, עוזר, תומך ומייעץ, תמיד דאגת

שנקנה ונקבל את הדבר הכי טוב שיש, מטה אוזן קשבת מתי שצריך ואף פעם לא מציק ומתלונן,

עם החיוך התמידי שנסוך לך על הפנים, שלא מש מזיכרוני לרגע.

אני נזכר שבסוכות כשאני ואתה ארגנו "על האש" אצלי בסוכה, דאגת להתקשר לכל אחד ואחד

ולחייב אותו לבוא, שאין כזה דבר שמארגנים משהו, ומישהו לא בא.

אני זוכר לך את זה שהיית אמור לבוא אלי בשבת האחרונה, ושתדע שלא ויתרתי על ההזמנה והיא

עדיין קיימת, שזה לא מקובל שאתה אפילו לא מודיע שלא תגיע אלא נעלם לבלי שוב.

אומרים שהקב"ה לוקח אליו את הטובים ביותר, רוצה אותם לצידו, ורק עכשיו אני מבין כמה שזה

נכון, אתה פשוט היית חבר האמת האידיאלי.

אני נזכר שבקיץ הייתי בצפון כולי מיואש מהמחשבה שאני הולך להיתקע שעות בטרמפים ופתאום

ולקחת אותי משם עד מעלה אדומים, קיבלתי ממך טלפון שמודיע שעוד רבע שעה אתה אצלי,

התנצלת ולנקות, לעצור חייבים והיינו באוטו הקיא הקטן אחיך שלי הבית לפני דקות וכששתי

מעמקי ליבך שלא לקחת אותי עד פתח הבית.

ודיברנו על הטיול שתכננו בלילה שלמחרת מאלון מורה בארוחת הצהריים האחרונה שלך ישבנו

לסרטבה ואתה אמרת שתחכה לנו בסוף עם מנגל, סתם כי אתה נהנה מזה.

והארכת בשיחה, הלכתי ואז התקשרת לאלעד ודיברנו בבית המדרש וכשחצי שעה אחרי ישבנו

ואמרתי לך "נדבר כבר" ולא האמנתי שזה לא יקרה ואלה יהיו המילים האחרונות שאני אומר לך.

אומרים שכשאדם נפטר כנראה שזה אחרי שהוא סיים את תפקידו בעולם, וכנראה שתפקידך היה

להיות חבר נאמן, אוהב ועוזר, אידיאליסט שאוהב את עם ישראל וארץ-ישראל ויודע להקריב את

עצמו בשבילם אם צריך. רק בשבוע שעבר ירדת באחד מן הלילות עם חנן ואיתמר לשמור בהרחיבי,

ואמרת לי שאתה מרגיש שחזרת לתקופת התיכון, אבל אני יודע שעמוק בתוכך ידעת עד כמה זה

חשוב, ולא היה לך ספק שבשביל דברים חשובים מקריבים הרבה.

הלב פשוט מסרב להאמין שכל זה קרה באמת. אני עדיין מחכה לרגע שבו אני אתעורר מהחלום

ולא קרה לא כלום כאילו יודע, אתה שרק כמו וצוחק, מחייך מולי עומד אותך ואראה הזה הרע

נעלמת לנו לנצח.

תמיד קראתי לך "פרח" ולא האמנתי שיום אחד תהיה פרח מוגן שנקטף מאיתנו לעד, בשיא פריחתך,

על מבכים וגלמודים, עזובים אותנו ושתשאיר בישיבה כולנו ושל שלך הפריחה בתקופת דווקא

החלל שנפער ולא יתמלא לעולם.

אני לא יודע איך אפשר לחזור לשגרה. מכל פינה אתה ניבט אלי, עם החיוך הנצחי שנסוך על פניך,

ואני פשוט לא מסוגל לשכוח.

רק ביום חמישי האחרון ישבנו, אני, אתה ואלרועי ודיברנו שעות. איתך היה אפשר פשוט לשבת

שעות ולדבר על כל נושא בעולם, ואפילו לא שמנו לב שפספסנו את שיעור "חברתיות" של הרב

אליקים שכל-כך אהבת והערצת.

ובקבלת שבת האחרונה שלך ישבנו ודיברנו כמעט לכל אורכה, ופתאום בקבלת שבת בשבת שאחרי

מותך הפתאומי אני נזכרתי והרגשתי כל-כך חסר!

"צר לי עליך אחי אביה- נעמת לי מאוד", אין מילים לתאר עד כמה!

זכרונך לא ימוש מליבי,

מחברך האוהב ולא שוכח לנצח,

אחיה

35

איתמר כהן

כשביקשו ממני לכתוב מאמר לזכר אביה עברה בי צמרמורת. איך אפשר לצמצם אדם, ובמיוחד

שמדובר באדם כל כך גדול, למאמר או לעוד איזה חוברת. ישבתי וחשבתי: לא יכול להיות שאביה

נהרג, לא יכול להיות שמה שנשאר לי ממנו זה כמה תמונות. אביה שווה הרבה יותר!! לאט לאט

על רחבה בהסתכלות להסתכל מנסים הכללית. התמונה את להבין ומתחילים לעכל מתחילים

המציאות. מפנימים את זה שהכל מה' יתברך, והוא שלח לנו את המתנה הזאת שנקראת אביה כדי

ללמד אותנו משהו.

ולכולם, לחברים לעזרה לביישנות, הטובות, למדות - באביה שהיה הטוב לכל מעבר משהו

להשתוקקות לתורה, להערכה לתלמידי חכמים, לאהבת ארץ ישראל וכו' וכו'.

דבר ראשון נלמד מאביה לקח וניסע בזהירות. לא כמו עוד איזה הפצרה של ההורים, או עוד איזה

שיחה. באמת! מניסיון החיים שכולנו עברנו! מהערכה עצומה שאנחנו עדיין כאן בעולם הזה ואביה

איננו. הוא איננו בשביל שאנחנו ניזהר!! כל אחד שהכיר את אביה וכל מי שרוצה להמשיך את החיים

ואת הטוב, יבין שהוא צריך לקבל על עצמו לא להיכנע ליצר הרע! כשאנחנו על הכביש ממש לצייר

לעצמנו בראש את אביה, בכל פעם שנעלה על ההגה. נזכור שהמשך חייו של אביה תלויים בנו!!!!

בכל זאת כתבתי סיפור קצר שאחרי התאונה חשבתי עליו. זה מה שעלה לי בראש.

במוצאי שבת האחרון שלפני התאונה עשינו התוועדות באיזה קרוואן ליד הישיבה. בדרך כלל אביה

לא היה מגיע לדברים האלה. השבוע ראיתי אותו יושב בחדר אוכל, אוכל את המנה האחרונה משבת,

דיברנו קצת על ומה אפשר לשפר באוכל... דיברנו קצת על השבת שהיה טוב... הצטרפתי אליו,

החיים, מי חלם שכמה ימים אחר כך אביה יעלה לשמיים. הצעתי לו שנלך להתוועדות לשמוע קצת

שירים, דברי תורה... הוא התלהב מהרעיון. הגענו. אביה ישב בצד בשקט הקשיב למה שהלך בחדר,

החדר היה חשוך והאירו אותו נרות. היה אווירה טובה... אחרי כמה דקות הרב משה נכנס. הוא הביא

ספר ורצה לקרוא ממנו איזה וורט קצר... הרב ניסה לקרוא באור של הטלפון שלו, אור צהוב וחלש.

אביה שראה את זה, ישר הוציא את הפלאפון שלו והדליק פנס שהיה לו שם. פתאום הספר האיר

באור לבן בוהק כזה... הרב חייך והמשיך לקרוא רגיל. זה כל כך אפיין את אביה לעזור כמה שאפשר

איפה שהוא רק יהיה, והכל בשקט.

הרב קרא בספר "פרקי דרבי אליעזר" בפרק "לב", הלב של הספר. אחרי התאונה קראתי שוב את

אותו הפרק ומצאתי שם קטע ממנו. כתוב שם: שישה נקראו בשמותם עד שלא נולדו )לפני שנולדו(,

ישמעאל" שמו "וקראת שנאמר עונים מניין? ישמעאל שם שואלים ישמעאל. הוא מהם אחד

)בראשית טז, יא(. ולמה נקרא שמו ישמעאל? שעתיד הקדוש ברוך הוא לשמוע בקול נאקת העם

בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים. לפיכך נקרא שמו ישמע-אל שנאמר ממה שעתידין

"ישמע אל ויענם" )תהילים נה כ(.

יכול להוציא אותנו ישבתי וחשבתי עד כמה אביה האמין בזה שרק הקדוש ברוך הוא

מהצרות, ורק אם נצעק אליו אז יש לנו הבטחה שהוא ישמע אותנו. למען האמת מי

ידע שאביה סחב הרבה דברים. אחד הדברים המרכזיים היה שהכיר את אביה טוב,

גוש קטיף, בהספד גם הזכירו את זה. אביה לקח אישית ונפגע מאוד מהגירוש. ממש

אש בערה בו. אני זוכר אותו עוד מכפר דרום, ואיך שהכל רץ כמו סרט. אביה למרות

הכל לא נשבר והמשיך לעמונה, ומשם לחומש. איזו גבורה יהודית היתה לו כשנהג

שנפגעים יהודים לראות מסוגל היה לא הוא למעלה. הציוד עם שטיפס בג'יפ

שלמרות האנשים מאותם להיות הצליח שאביה ספק אין משהו. לעשות בלי

הכי הנקודה במלחמתם. והצליחו והעם הארץ למען לחמו עדיין הקשיים כל

אביה זה ובזכות תורה!! מתוך לבוא חייב שהכל הבין שאביה היא חשובה

הגיע לאלון מורה, ולמרות הקושי בלימוד. )לא סוד שאביה לא היה הלמדן הכי

גדול( אביה אמר לי בשבת האחרונה שלו שהוא הולך השבוע להפציץ בלימוד, ואמר את זה

מתוך כזאת שמחה תמימה וישרה, שהלוואי וכולנו היינו מגיעים לשמחה כזאת בתורה. מתוך אמת

פנימית שבתוכה טמון הרבה נסיון חיים. כולם הבינו שאביה היה לקראת פריצת דרך אדירה בעולם

36

אלישע שמידע

אייל

יג, לג(. מאי אחר? אמר ר' אבא: אחר "אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרעה" )מלאכים א

שתפסו הקב"ה לירבעם בבגדו ואמר לו, חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. אמר לו מי בראש?

אמר לו בן ישי בראש. אי הכי לא בעינא )סנהדרין קב, א(.

אומר המסילת ישרים: כללו של דבר, הכבוד הוא הדוחק את לב האדם יותר מכל התשוקות והחמדות

שבעולם ואילולי זה, כבר היה האדם מתרצה לאכול מה שיאכל, ללבוש מה שיכסה ערותו ולשכון

בבית שיסתירהו מן הפגעים והיה פרנסתו קלה עליו )פרק י"א(.

נראה לי שאחת הנקודות שהרמח"ל והגמרא רוצים ללמד אותנו היא לדעת מה העיקר ומה הטפל,

עדן ולגן לאמת מקום נשאר ולא העיקר את שוכחים אז לעיקר הטפל את הופכים חלילה ואם

שלנו.

כל אדם הוא עולם מלא, ולצערנו אנחנו לא זוכים להכיר את כולו בגלל מניעים שונים, אבל צדדים

ממנו אנחנו זוכים לראות.

אביה, הצניעות והבריחה מכבוד שלך לימדה אותנו המון.

לפתוח את הארון שלך בחדר ולראות את הדגמ"ח ושתי חולצות של כפר דרום ועוד המון מדפים

ריקים מחומר. לראות אותך בחדר אחרי שבת חופשית פורק את התיק הגדול שמלא רק באוכל

לחבר'ה ותפילין, לראות אותך חי בפשטות מדהימה.

אביה, השארת הרבה מקום בתיק ובמדפים החיצונים והפנימיים שלך לדברים של אמת.

זכינו לראות אדם שחי חיי אמת ולא דוחק את לב האדם שבו, את הדרך לגן עדן שלו.

אני מקווה שנוכל למלא את הלב שלנו בלימוד מהגן עדן שלך...

אוהבים ומתגעגעים המון

הערה לחיים - אחרי שאביה מת פתאום, הרגשתי תחושת פספוס, למה לא דיברנו יותר על דברים

אמיתיים? למה לא הכרתי יותר טוב את העולם שמאחורי...

הרבה אנשים סובבים אותנו,הם יכולים להיות החברים הכי טובים שלנו,הם יכולים להיות אחים

והורים שלנו. אבל באמת אנחנו לא מכירים אותם והם לא אותנו,מהרבה מניעים שונים. אולי כדאי

שנוריד את המחסומים, ניפתח יותר ונהיה רגישים וקשובים לסובבים אותנו. כך אולי נזכה להיות

חברים, אחים, בנים עם קשר של אמת. חבל, יש עוד הרבה חיים מסביבנו...

אותו להחליף מעוניין שהוא התיכונית בישיבה שעובד ממישהו מבקש אביה את שמעתי פעם

בימים שהוא לא יוכל לעבוד. אותו אדם אמר לו שבימי רביעי הוא לא נמצא ואז יוכל להחליפו. שאל

אותו אביה: באיזה שעות? אז הוא אמר לו: מ-22:30 עד 24:00, ב-60 ₪ ללילה. ואז עצר רגע אביה

ואמר: "זה יוצא לי על השיעור של הרב יקי, אם כך איני מעוניין להפסיד שיעור של הרב יקי תמורת

כסף". ובאותו רגע אמרתי לעצמי: עליו נתקיים הפסוק "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף".

37

אלרועי דביר

הנחת תפילין ראשונה בכותל המערבי

בלתי אפשרי בשבילי לכתוב דברים לזכר אביה. אמנם אני כותב, אבל זה לא זה.

אין מה לעשות, הכאב והאובדן והגעגועים גדולים מדי ולא ברורים ומסודרים. לפעמים הם מתפרצים

ולפעמים הם נדחקים בגלל שהחיים ממשיכים בין אם רוצים ובין אם לא, ולאט לאט אני מתחיל

לקלוט שאביה, כן, מוזר, זה אתה החבר שלי שכל כך היינו ביחד, דיברנו ביחד וצחקנו ביחד, סיפרנו

ועל הקשיים שלי, ועל המשפחה שלי, על החיים שלי, על החוויות שלי אחד לשני, אני על עצמי

ואתה היית מקשיב ומזדהה איתי, וכשהתלוננתי והגזמתי יותר מדי היית מאפס אותי, הכל מתוך

וטוב שהיו בך. כשהייתי מספר דברים מצחיקים היית מתפרץ עם הצחוק המשוחרר שלך הבנה

שכל כך אהבתי, ואני הייתי נהנה מהיחס שלך תמיד. היית מעודד אותי ונותן לי הרגשה טובה.

בתקופה שהייתי נכשל בטסטים היית תומך בי ומקשיב לי, כשסיפרתי על כל טסט וטסט זה היה

ששימחו טוב מזל מודעות והפצת בשמחתי, שמחת כשעברתי בסוף בצרה. ביחד שנינו כאלו

והצחיקו אותי. גם אתה היית מספר על החוויות שלך מהגירוש מכפר דרום. כאב לך על הפגיעה

בארץ ישראל ובמשפחה שלך. אני זוכר שאמרת לי שרצית ללכת למצפה רמון, כי יש לך חברים שם

ואתה אוהב את הרב צבי קוסטינר שליט"א, אבל בחרת להגיע לאלון מורה כי אהבת גם את הרב

אליקים והרב יקי סביר ואת החברים שם ואת דרכם והרגשת כאיש אמת שאתה צריך ללכת לאן

שליבך מוביל אותך.

עוד היית מספר לי על החוויות שלך מהליכות עולם. אהבת מאוד את החברים שלך שם ובאמת היה

לך איתם קשר מיוחד והם אהבו אותך כמו שאנחנו החברים שלך מהישיבה כאן אהבנו אותך. כולם

אהבו אותך, כמו שאמרו חז"ל שכל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה ממנו, וה' החליט

פתאום לקטוף אותך מאיתנו ומהמשפחה שלך.

תמיד היית מספר בגאווה על המשפחה שלך. על אבא שלך, סיפרת לי עליו הרבה, על אמא שלך ועל

אחיך וכמובן על סבא וסבתא שלך מכפר מימון, שאיתם היה לך קשר מיוחד ואני תמיד הייתי מקנא

בך שיש לך סבא כזה. הזמנת אותי לבוא לשם פעם, ואז תיקח אותי לסיבוב על טרקטורון ותראה לי

את כל מה שסיפרת לי. היו הרבה דברים שאמרנו שנעשה ולא הספקנו. תמיד אמרת לי מתי אתה

בא אלי שבת ומתי עושים על האש. אני נזכר בפנים שלך המחייכות והטובות ותמיד נתגעגע אליך.

כשהיית דואג לכולם זה התבטא בהמון דברים ואחד הדברים הבולטים: כשזכריה הגיע אלינו ישר

התחברת איתו וגרמת לנו להתחבר איתו, כשהיה נראה לך שלמישהו קשה מבחינה חברתית היית

מתחבר איתו והכל מתוך הצניעות והטוב שהיו בך. כולנו הרגשנו את זה, והיום אני מבין איזה צדיק

היית בלי ששמתי לב.

כולו אני נזכר שאמרת לי פעם כשהייתי אצלך בקרית משה על איש אחד שהוא צדיק ואת כל

הוא מקדיש לארץ ישראל ולעם ישראל ולגמילות חסדים, ואני רואה איך הדברים האלה

היו חשובים לך באמת ומתוך כך הערכת תכונות אלו שראית אותם אצל אדם אחר. אתה

עצמך היית צדיק ואהבת את ארץ ישראל ובחרת ללמוד בישיבה. גם כשהיה לך קשה,

אמרת לי שאתה אוהב ללמוד ורוצה ללמוד הרבה תורה, ואני בטוח שהיית מגיע לזה כי

היה לך רצון והערצת את הרבנים וגם הייתה לך תפיסה טובה וזכרון טוב. כשלמדתי

איתך היית מבין בלי בעיה דברים שלי לקח יותר זמן לקלוט אותם. אני נזכר שאמרת

מגיע לא שאני מפסיד ושאני משה הרב של לשיעורים נכנס לא שאני שחבל לי

לשיעורים של הרב אליקים והיית משכנע אותי לבוא לשיעורים. כשהאברך שלי לא

היה, אמרת לי לבוא איתך לנעם וידר, וכשלא רציתי התחלת לשכנע אותי בטענה

שאין שום בעיה שאני אבוא: "בוא, יהיה לך מעניין וגם אוכל טוב".

ביחד. אוכלים היינו והחברים אתה שאני, הפעמים לכל מתגעגע אני בכלל

אמרת לי פעם שאתה לא טוב בלבשל אלא שאתה טוב בלאכול, ואני לא האמנתי לך וידעתי שאין

יודע, ובאמת בכל דבר היית מבין: בפלאפונים, רכבים, מצלמות ומחשבים. היית דבר שאתה לא

מסביר לי ועוזר לי כשהיה לי בלאגן עם הפלאפון ויעצת לי כשרציתי לקנות מצלמה ונעלי ספורט.

38

הייתי רוצה לדבר איתך יותר ואני מצטער על כך שלא התאפשר לי וגם הייתי רוצה ללמוד יותר וגם

להיות איתך יות ל לא התאפשר לי בגלל שלא הייתי הרבה בישיבה השנה.

מה לא הייתי נותן כדי לפגוש אותך ולדבר איתך כמו תמיד. בהתחלה לא עיכלתי את זה שאתה חסר

לי כי איך אפשר להאמין שאתה נהרגת, אתה היית כל כך קשור אלינו - החברים שלך, ואנחנו היינו

כל כך קשורים אליך שהכאב והגעגוע נוראיים ואי אפשר לסבול אותם...

אני מקווה שה' ייתן לנו כח להמשיך ולבנות את החיים שלנו מהמקום שאתה עזבת אותנו כי ה'

ותהיה זה שיביא את הגאולה השלמה ידי על ינחם אותם ולמשפחה שלך שה' לקח אותך אליו,

תחיית המתים ואז, כמו שאבא שלך הבטיח, נעלה ביחד לבית המקדש. ואני סומך עליך שתשגע

אותו שם למעלה כמו שאתה יודע ותשכנע אותו שיביא את הגאולה. עד אז נמשיך להתגעגע, כי

אתה כל כך חסר.

אני מסיים לכתוב כמו בהתחלה, היית חבר שלי מעל הכל, ואהבתי אותך, ופתאום עזבת ובמקום

לדבר איתך אני מדבר עליך.

39

אריאל מלמד

זה קרה ביום שלישי בערב: הייתי באמצע חברותא בישיבה. הודיעו על התאונה ושהמצב קשה.

הייתי קצת בשוק, אמרנו תהילים, וזהו. חשבתי שאביה יעבור את זה, כמו שעבר עשרות נסיעות

בחייו. אפשר להגיד שחלקן היו ניסים. ואז בסביבות תשע הרב אחיקם גץ בא להודיע הודעה, נעמד

ליד הסטנדר מקדימה. חשבתי שיגיד שהמצב קשה אך יציב או משהו כזה, כי אביה תמיד תמיד

חזר לישיבה ותמיד התנהג כך שהכל בסדר, הכל טוב, אין הפרעות בחיים. כששאלתי אותו: איך

אחרת, בשורה הודיע אחיקם הרב אך בסדר. יהיה טוב, שהכל בחיוך ענה תמיד בישיבה? הולך

שאביה נפטר, ואז כולם קיבלו שוק. הרב אחיקם אמר להקדיש את הלימוד לעילוי נשמתו, אך היה

קשה עד בלתי אפשרי ללמוד. היה קשה לעכל את זה שעד לפני כמה שעות צחקנו ביחד, דיברנו,

ועכשיו רק הזיכרונות נשארו.

אתגעגע ללחיים האדומות, לשיער החום המסורק שמאלה עם שביל בצד, לצחוק המתגלגל עם

גומות, לעמידה הזקופה, לחולצה הכחולה מכפר דרום, לבקיאות הרבה בכל דבר - עד הפרטים הכי

קטנים.

סיפור שממחיש את הבקיאות עד לפרטים – בתחילת שנה נכנסתי לחדרי החדש בפנימייה. אביה

נכנס לחדרי, שבעצם היה חדרו בשנה שעברה, והתחיל לפרט את כל היתרונות והחסרונות שיש

בחדר ובדירה כולה, איזה ספרים טובים יש בדירה, מה אהב בה ומה לא אהב – הפרטים הכי קטנים.

כשיצא, הרגשתי שזכיתי בחדר הכי מטורף בישיבה.

עוד סיפור באותו עניין:

יום אחרי צום גדליה למדתי במרפסת של בית המדרש עם חברותא בגמרא, אביה עבר לידנו וראה

גמרא להביא והלך שמח הוא ללימוד, אלינו שיצטרף לו הצענו כדי תוך לדבר. והתחלנו אותנו,

והתיישב איתנו, אז למדנו כמה דקות. אחרי זה שאלנו אותו למה הוא נסע לעיר אריאל לשבור שם

את הצום, מה עם האוכל בישיבה? ואז הוא התחיל לפרט איזה רטבים יש שם ואיזה עסיסי האוכל

שם ולמה הוא כל כך נהנה לאכול דווקא שם, ושזה היה שווה כל רגע. הוא ממש גירה אותנו תוך כדי

הדיבור. שוכנענו והיינו בטוחים שבצום הבא גם אנחנו נשבור את הצום עם אביה שם.

בפרשת חיי שרה אפשר ללמוד מרבקה את המידה של "גם את גמליך אשקה", שעשתה מעבר

למה שאליעזר ביקש. באמת זה היה ממש נחמד אם היא היתה מביאה רק לאליעזר, זה כבר חסד,

"וגם את לעזור. היא רצתה ביקש, לא היא ראתה שגם הגמלים שלו צמאים. למרות שהוא אבל

גמליך אשקה" היא מידה של אכפתיות, רצון לעזור ולא רק סימון וי על הדף. אפשר להגיד שלאביה

היתה המידה הזאת שלא רק שהיה עוזר, היה אכפת לו באמת. הוא לא היה עוזר בשביל שיגידו

שעזר, אלא כי באמת רצה.

בפורים בירושלים- היינו כמה חבר'ה אצל זכריה בסעודת פורים, אכלנו, שתינו כמצוות החג ואז

אביה ועוד כמה חבר'ה הצטרפו אלינו לסעודה, אכלו קצת. ראיתי שאביה לא שותה, הצענו

לו, אביה סרב אמר שהוא צריך לנהוג. אחרי זה נסענו כולנו לשרגא שגר בסמוך - בקרית

משה, התבשמנו שם קצת גם מהיין וגם מדברי התורה של הרב בצלאל. גם שם הצענו

עוד, לשתות מאיתנו גם ומנע לנהוג, צריך שהוא אמר סרב, אביה - לשתות לאביה

אותי שאל אביה לגמזו. הביתה, לנסוע צריך הייתי ואז קצת. שהגזמנו ראה כנראה

איך אני מתכוון לחזור, כנראה חשב שאני שיכור, אז אמרתי לו "עם אחי שנוסע עם

האוטו לגמזו". בינתיים אביה לקח ממני את הפלאפון שלי, דיבר עם אחי, סידר לי

שמהכניסה לעיר עוד רבע שעה ניפגש. אז יצאנו משרגא, אביה לקח אותנו לכניסה

לעיר ולא רצה שנחצה את הכביש לכיוון הטרמפיאדה בלי ליווי )אני הרגשתי בסדר

ייקח אותנו. אני סרבתי, גמור, אבל אביה חשש(, אז הוא אמר למרציאנו שהוא

הוא התעקש, אז ברחנו וחצינו את הכביש בריצה, אמרנו להתראות מרחוק והגענו

אליי דקות כמה אחרי והתקשר מאוד דאג כנראה אביה אבל לטרמפיאדה. בשלום

לפלאפון ושאל אם הכל בסדר. הרגעתי אותו שהכל בסדר. ומאז במשך השנה היה מזכיר לי את

אותו ערב - איזה משוגע הייתי כשהייתי "שיכור"...

40

בנצי לנדאו

בשורת האבידה

הר ישנו ממזרח לקודש, והוא עטור בעיטורים רבים המעטרים את הקודש. וכל עיטור מברך, ומשבח,

ומפאר, ומעלה, ומקלס ומקדש את שמו של בוראו.

ובהר קומות על גבי קומות של עיטורים, ולכל קומה הייחוד שלה.

הקומה הראשונה, יש בה מגדולי ישראל, ענקים שבענקים, לומדי תורה ומאדיריה אשר הפיצו את

שם שמים בעולם מן הדורות הראשונים.

ומעליהם, רבותינו הגדולים, מקדשי שם שמים בחייהם הפרטיים, ובהובלת תחיית האומה כולה,

אשר העבירו הלאה את שרביט ההנהגה, ועלו לעולם האמת.

וממעל להם, מי שזכו לקדש שם שמים בחייהם, אך עוד בטרם הגיעו למידת הדין כבר נתבקשו

לישיבה של מעלה, וקידשו שם שמים בנפלם בדרכי ארץ האבות האהובה.

כל אחד מקדש כפי יכולתו. ואנו מחכים לרגע בו תפרוץ הקדושה, ותגיע לידי ביטוי בגאולה שלמה

לישראל ולכל העולם, בימינו במהרה, אמן.

באמצע החיים

צלצול

מבשר על קו שניתק

ועלי אימה חשכה נופלת

והלב נשבר נעתק.

קרקע תחתי נשמטת

מחפש אחיזה של יד

אך איכה אמצאנה

וזו היא

של חבר ואח שאבד

41

"רוצח קדוש" דוד אמיתי

הרגתי בן אדם,

כן, אני שלומד כל היום בשקידה,

קם בבוקר ומתפלל בכוונה,

אני שעושה מצוות בשמחה,

קם לזקן ועוזר לזקנה,

לא יאומן אבל הרגתי חבר טוב,

שישב כאן איתנו והתנדנד הלוך ושוב,

לא הלבנתי פניו שחשוב כשופך דם,

אלא ממש על האדמה דמו עדיין חם,

הרגתי אותו בצחוקים וסיפורים,

בקטעים שאת השיער מסמרים,

כשהתגאתי על 180 באמבטיה של בית אל

)ויש כאלה שעכשיו מגחכים: מה, רק 180? שידעו שגם הם לא פחות אחראים(

ועל "צלחות" רכב שכור, תודה לאל,

ועל 35 דקות מחיזמה לישיבה,

ועל "זריקות זנב" בלי מחשבה,

"אם תיסע מהר יתפוס אותך שוטר", פיזמתי,

"ולוואי שיהא מורא שמים כמורא בשר ודם", שיננתי...

זה בכלל לא מצחיק, ולכן את החרוזים נעזוב, ואת תפארת המליצה נשאיר להזדמנות אחרת.

נוסע שאני קמ"ש 90 על מרגיש וה"אני אותו" ה"תעקוף ביחד. מכולם נוצרת חברתית אווירה

ברוורס" זה מילים הורגות, מילים שמלבות את אש היצר הרע של המהירות, קלות הדעת, והרגשת

הכח ביד- שורש הגאווה.

צריך להבין ולהפנים שנסיעה בחוסר זהירות זו עבירה!!!

מה, עבירה כמו חזיר? לא, יותר מחזיר. כדי לשמור על הנפש מותר לאכול חזיר.

על תתגאה אחי, ואל תתלהב. אתה עושה עבירה גדולה יותר ממה שאתה יכול לתאר.

גם אם כל השבוע אתה לומד בשמחה, מתפלל בדבקות ובכוונה, זה לא יצליח לכבות

את העבירה!!

אולי תזדעזע אחי, אולי תפתח פעם את הלב, "שוועתנו קבל ושמע צעקתנו". סע

בנחת, סע לאט.

אולי תעשה תשובה ביחד איתי, ונתחזק ביחד בעניין הזה. קשה לי לבד, במיוחד

כשאתה יוצר לי לחץ חברתי. תעזור לי לעמוד במה שקיבלתי על עצמי, אני לא

רוצה ליפול שוב, וזה תלוי גם בך.

אנא, אני לא רוצה להמשיך להיות רוצח.

ריבונו של עולם, אני מתוודה לפניך, הרבה חטאתי לפניך בשמירת הנפש בדרכים, הרבה סיכנתי

42

דוד אמיתי מאמר לזכר אביה

את עצמי ואת אחרים, אני מתחרט על כך בלב שלם. רק עכשיו אני מבין שעשיתי איסור תורה של

"ונשמרת מאד לנפשותיכם", עשרות ומאות פעמים. אתה ידעת יצרנו והשפעת החברה עלינו, עזור

לנו לשוב בתשובה שלימה, שאפילו באותו מקום ובאותם החבר'ה ובאותו רכב לא ניפול בשנית.

עזור לי שלא אחזור לסורי, עזרנו על דבר כבוד שמך, והצילנו וכפר על חטאתנו למען שמך.

"תקרא האגרת הזאת פעם אחת בשבוע ולא תפחות, לקיימה וללכת בה תמיד אחר ה' יתברך...

ובכל יום שתקראנה יענוך מן השמים".

הפרשה של ששמה בספרים איתא שרה". "חיי פרשת את קראנו השבעה סיום שלאחר בשבת

מורה על מהותה, ואם כן ענינה של הפרשה הוא סיפור חייה של שרה. אך בבואנו לקרוא בפרשה

אנחנו רואים שכל הפרשה מתעסקת במותה של שרה, קבורתה, והמשך חיי המשפחה לאחר מותה.

אם כן יש לתמוה, מדוע שם הפרשה הוא חיי שרה?

ידועים דברי הגמרא: "צדיקים במיתתם קרויים חיים", דהיינו שגם במותם קרויים חיים, אך עדיין

דווקא הפרשה ועדיין קשה מדוע ולא כשמתים... ודאי שעיקר חייהם הם בשעה שחיים בפועל

שעוסקת במות שרה היא הנקראת חיי שרה?

ולענ"ד יש להסביר שצדיקים דווקא במותם קרויים חיים, דהיינו רק לאחר שאדם נפטר לבית עולמו

אז אפשר לדעת האם כשהיה כאן בעולם היה חי או ח"ו מת, כרשעים שבחייהם קרויים מתים.

דווקא לאחר מות האדם אפשר לראות האם חייו ראויים להיקרא בשם חיים.

"חי העולמים" - הקב"ה, הוא מקור החיים, ועוצמת החיים נמדדת לפי הקרבה אליו, שנאמר: "ואתם

הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום". חיים אמיתיים- אלוקיים הם חיים נצחיים לעולם ועד- חי

העולמים.

אם הופעת חיים נפסקת ונעלמת לגמרי, סימן הוא שאין לפנינו חיים אמיתיים, אלא דבר שמנותק

מהקב"ה, ואם כן אין זה חיים אלא מוות, כענין רשעים בחייהם קרויים מתים.

וזו הוכחה שגם בחיי חיותו לא היה דווקא כשאדם מת אז אפשר לראות האם הוא נעלם לגמרי,

חי חיים אמיתיים. אך אם אנחנו רואים המשך של חיים לאחר מותו, בילדיו, בספריו, בתורתו או

בפעולות טובות שנפעלות מכוחו בעולם, זהו סימן שגם כשהיה כאן בעולם היה חי וקיים.

הנצחיות של האדם מורה על חייו שהיו חיים אמיתיים.

היסוד הזה מופיע בפרשת "חיי שרה". הפרשה מתחילה במות שרה, ולאחר מכן אנחנו רואים את

המשך חיי המשפחה שלפיהם נדע אודות חייה של שרה האם היו אלוקיים-נצחיים.

אליעזר מביא את רבקה ליצחק, ויצחק מביאה "האהלה שרה אימו", ומסביר רש"י: "ויביאה האהלה

והרי היא שרה אימו, כלומר ונעשית דוגמת שרה אימו, שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב

שבת לערב שבת וברכה מצויה בעיסה וענן קשור על האהל ומשמתה פסקו וכשבאת רבקה חזרו."

מיד לאחר מכן "וינחם יצחק אחרי אימו". כיוון שכל התכונות של שרה ממשיכות ברבקה, א"כ שרה

בעצם לא מתה, בית שרה ממשיך עכשיו ברבקה, ולכן יצחק מתנחם אחרי אימו, הוא מבין שבאמת

אמא לא מתה.

וכן בהמשך הפרשה נאמר שאברהם משלח את בני הפילגשים ואח"כ מת "בשיבה טובה זקן ושבע...

ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו". ומסביר רש"י: "מכאן שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק

לפניו )אף שישמעאל הבכור( והיא שיבה טובה שנאמרה באברהם".

כאשר בני הפילגשים הולכים, וישמעאל מודה שיצחק הוא הממשיך של אברהם, אז אברהם יכול

למות בשקט ובשלוה, כי הוא מבין שהוא לא מת. יצחק ימשיך אותו ויוכיח כאלף עדים שהוא עדיין

חי. והנה זה פלא, שההפטרה עוסקת בסוף חיי דוד המלך "ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו... ואדניה בן

43

חגית מתנשא לאמר אני אמלוך", ולאחר שבת-שבע ונתן הנביא מדברים עם המלך, והמלך מבטיח

ששלמה ימלוך אחריו, אז אומרת בת-שבע: "יחי אדוני המלך דוד לעולם". הרי המלך עומד למות?

אלא שעכשיו אנחנו יודעים שדוד יחיה לעולם, כי שלמה ימשיך אותו ואת דרכו, ויראה לכולם שדוד

חי וקיים.

כך גם פרשת "ויחי" לא עוסקת בחיי יעקב עצמם, אלא עוסקת בסיום חייו, בעתידות אשר יקרו

חיי על אותנו אילו הדברים שילמדו ואחיו. יוסף וביחסים שבין הימים, בקבורתו, לבניו באחרית

יעקב. "יעקב אבינו לא מת".

ויצו את שלמה למות דוד ימי "ויקרבו "חיי שרה", "ויחי" עוסקת בהמשכה של הפטרת הפטרת

בנו לאמר" עד הפסוק "ושלמה ישב על כסא דוד אביו ותיכון מלכותו מאוד". גם כאן חייו של דוד

ממשיכים בחיי שלמה בנו, שיושב על כיסאו. "דוד מלך ישראל חי וקיים".

ניתן לראות האם לא הייתה משמעות אמיתית לנו מכל הדברים הוא, שאחרי מות האדם היוצא

לחייו, ולא היה מקושר לחיי החיים, וא"כ גם בחייו היה כמת, או שחייו ממשיכים לאחר מותו, ואז

רואים שהיה מקושר בחיי חיותו לערכי החיים, ערכי הנצח, וא"כ גם במותו קרוי חי.

האם אביה שלנו עדיין חי? ודאי שכן. אביה חי במידות טובות, חברות אמת, אהבת ארץ ישראל

ואהבת תורה. הוא חי, אך עוצמת חייו תלויה בנו, המשפחה והחברים. אם נשכיל לאמץ ממידותיו

הטובות ונעימותו, אם נשתפר בשמירת הנפש ובזהירות בדרכים, הרי שאביה ישאר איתנו חי וקיים

לעולם.

חייו של אביה תלויים בנו!

שנזכה בע"ה להוסיף חיים אמיתיים ולהחיות את אביה איתנו.

"ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום"

44

דניאל נובוגרוצקי

בית הכנסת בכפר דרום

ולא ככה קרה זה למה משמעותם, את להבין מסוגלים שאיננו בחיינו מאורעות ישנם לפעמים

אחרת, למה פתאום התהפך הכל בניגוד לכל מה שתוכנן והכל השתבש. גם במאורעות טרגיים לא

עלינו, יוצא הרבה פעמים לשאול למה זה קרה לנו, למה זה בא עלינו, ובאמת אפשר לומר שכמעט

תמיד אין לנו תשובות ברורות או הסברים מוחלטים למה שקרה. כך גם באסון הנורא שנפל עלינו,

שנלקח מאיתנו אביה ז"ל.

אנחנו שואלים את עצמנו למה המכה הנוראה הזאת באה עלינו? ואין לנו תשובה ברורה.

יג, על תלמיד חכם אחד שמת בחצי ימיו, והייתה אשתו עוברת בבתי- מסופר במסכת שבת דף

כנסיות ובבתי מדרשות ואומרת להם: בעלי ששנה הרבה וקרא הרבה ושימש תלמיד חכמים הרבה,

מפני מה מת בחצי ימיו? ולא היה אדם מחזירה דבר. מסביר על זה הרב זצ"ל ב"עין אי"ה" פסקה

נט' שישנם ארועים והתרחשויות בעולם שנראות לנו משונות ולא ברורות לגמרי, אבל ודאי שגם

ארועים אלה הם חלק מההשגחה העליונה, ומסודרים על-פי סדרי החכמה האלוקית, שמהם האדם

יוכל להתרומם להבנות יותר עליונות מההבנות השטחיות והרדודות. וזאת הטובה האמיתית לעולם

בתיקון ארחות החיים והמוסר של האנשים, שעל ידי שהתעלו להבנה העליונה אז ארחות החיים

את לכשיבין האדם יקבל העמוקה והבינה העלייה כל את העולם. את ויתקנו יתרוממו והמוסר

יהיה מוכן לקבל והאדם פשר ההתרחשות שהיתה. אבל כדי שהדבר הזה ישפיע באופן מושלם,

את הרושם הטוב הזה עליו, יש צורך שהפליאה וחוסר ההבנה יהיו גדולים, כדי שדבר זה יעורר את

המחשבות ורגשי הלב באופן מלא. כמו "מים קרים לנפש עייפה", שככל שהצמאון וחוסר ההבנה

גדול כך בסוף גם התשובה וההבנה יהיו גדולים יותר והשפעתם על האדם תהיה גדולה יותר, ולכן,

צריך שהשריטה והזעזוע יהיו גדולים במיוחד ויזעזעו נפשות רבות בעצמה חזקה, ורק אז שתבוא

האמת הברורה לפתור את השאלות המסובכות, אז תתקבל האמת בכל עצמתה.

דבר זה נכון בשאלות של כלל עם ישראל, וגם בשאלות על כלל המין האנושי. כמו כן גם במקרים

צורך היה כי אישה". לאותה דבר מחזירה אדם היה "לא הרב: אומר ולכן בני-אדם. של פרטיים

שהפליאה והזעזוע יהיו גדולים, וכך הפיתרון ישפיע את השפעתו בסוף.

לעניות דעתי את אותו דבר אפשר להשליך על הרבה שאלות וארועים מפתיעים שקורים לנו, כגון

גירוש גוש קטיף ועוד כל מיני אסונות לא עלינו. כמו כן את אותו דבר אפשר אולי לומר על האסון

הפרטי שפקד אותנו. אפשר לכאורה לומר על האסון הזה של תאונת דרכים שלכאורה זה אסון הכי

לא ברור ולא מובן למה הביא את זה עלינו הקב"ה – מוות. לכאורה, ללא כל סיבה, ללא מלחמה, לא

איזה הקרבה, מוות שנראה הכי סתמי, שזה דומה בדיוק לאותו תלמיד חכם שלכאורה מת, ללא

לזעזע אותנו ככל האפשר, כדי לומר שרוצה הקב"ה ניתן ולכן גם אצלנו לעין. כל סיבה שנראית

שלעתיד לבוא כשתבוא ההבנה לדבר הזה, אז הלבבות יקבלו את האמת בכל תקפה ובכל כוחה,

והדבר הזה ישפיע על כולנו ויקרבנו לאמת הגדולה והעמוקה ביותר.

שנזכה בע"ה מתוך האבל והזעזוע הגדול הזה להבין את נסתרות הקב"ה, ואת האמת המוחלטת של

הקב"ה, ולא נדע עוד צער.

45

הררי שאר-ישוב הספד לאביה

אביה, חברי הטוב!

ממש דיברנו. עוד כך כל קצר זמן לפני הרי כך. כל יקר חבר על הספד לכתוב מאד קשה קשה.

פנים אל פנים. נתתי לי את עצתך. השתמשת בכישרונות שלך ובידע שלך לעזור לי. מי היה מאמין

שנכתוב עליך הספד? מי היה מאמין שנדבר עליך בלשון עבר?

אביה, ההיכרות שלנו התחילה עוד כשהיינו 'צוציקים'. ממש מהגן. גדלנו ביחד. תמיד לימדת אותי

הלך אחד כל ח' כיתה ובסוף ביחד. כיף היה לשנינו בבית. אצלכם הייתי שעות חדשים. דברים

לישיבתו, אך שמרנו על קשר. באלון מורה שוב נפגשנו. החברות המשיכה במלוא עוזה. היה פשוט

נפלא לראות אותך פורח כל כך! פשוט עלית ועלית ועלית... מכל הבחינות... ובסוף עלית למרומים!

אביה, אני רוצה לומר לך משהו. משהו שאני לא רק רוצה אלא גם חייב. לומר: תודה! תודה ענקית

מכל הלב! הרי כל הזמן דאגת לי. עזרת לי. תמכת בי. הקשבת לי. שימחת אותי. הנעמת לי בחברתך.

יעצת לי. אהבת אותי. על כל אלו ועל הכל אני אומר: תודה!!!

וכל מי שקשור אביה, היית איש מאד מעשי אך כל מעשיך היו מתוך תורה. כיבדת מאוד רבנים

לתורה. הפעלת את כל הכישורים והידע המעשיים שלך כדי לממש אידיאלים נשגבים. התאמצת

לפספס לא השתדלת למשל, לכן, המעשיים. לחיים הלימוד את קישרת תורה. וללמוד לשבת

שיעורים של הרב משה כ"ץ בהלכות כשרות, ובכלל התעניינת מאוד בהלכה.

לעזור יכול לעזור. כשראית שאתה פשוט אהבת נתינה. ושל הרבה נתינה, היית אדם של אביה,

למישהו - תמיד קפצת. הפעלת תמיד "ראש גדול" לטובת הכלל, והכל בטבעיות, בשמחה ובענווה.

העמדת את כל הכישורים שלך לרשות הציבור. אם המחשב נתקע, למשל, כולם ידעו שתמיד אפשר

להתקשר לאביה. הוא יענה כאילו ממש חיכה לטלפון הזה, יתן עצה והכל יסתדר. אביה, את החסד

הזה ראית אצל ההורים שלך וכך עשית גם אתה.

אביה, ארץ ישראל זרמה ממש בעורקים שלך. כך חונכת מהבית. זה התבטא מאוד בזמן הגירוש

מגוש קטיף וצפון השומרון, ובהמשך בעליות לחומש שבהן השתתפת והתאמצת מאוד בהצלחתן,

וזה התבטא בעוד הרבה דברים. למשל, לפני כמה ימים הלכת לשמור ב'הרחיבי' )גבעה ליד אלון

מורה(, באמצע הלילה , בשקט, בלי לספר לכולם.

אביה, היית יהודי טוב. היית אח טוב. היית אדם טוב. והיית גם חבר טוב. חבר נאמן, שתמיד נמצא

לעזור, לתמוך ולייעץ.

אביה, בלילה של התאונה, במיון של הציוד שהובא ממקום התאונה, ראיתי שמצאו את המשקפיים

כן, הם נשארו. אך אני חושב שלא רק הם נשארו. אני חושב שכל הראיה שלך על שלך.

המציאות נשארה ותישאר איתנו תמיד, כל ההסתכלות המיוחדת והישרה שלך על העולם,

כל המבט הטהור שלך, "המבט קדימה" שלך, כל זה נשאר וילך איתנו תמיד.

ה', רצון היה שזה יודעים אנו אך עכשיו, לנו חסר עכשיו. לנו כואב עכשיו. לנו קשה

ואנו צריכים עכשיו להוסיף חיים, להוסיף תורה, להוסיף קדושה, להתחזק ולהמשיך

הלאה.

אביה יהושע, אתה עכשיו שם למעלה, קרוב לכיסא הכבוד, תתפלל עלינו, תתפלל

על המשפחה, על החברים, ועל כולם, שיהיה לנו כח להמשיך, להמשיך למרות הכל,

להמשיך בהתקדמות, להמשיך בשמחה, להמשיך באהבה, להמשיך בקדושה.

תתפלל על כל העם - עם ישראל שכל כך דאגת לו. תתפלל שלכולם תהיה השקפה

בריאה כמו שלך היתה, תתפלל שה' יציל אותנו מכל אויבנו, תתפלל שהעם יהיה

מאוחד, תתפלל על הגאולה השלמה.

"...ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך"

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.

46

דביר דמרי זכרונות מיום שלישי

יום שלישי, סוף סדר צהרים, בדרך כלל שיעור של הרב רקנטי. היום אין, קורה.

יושבים קצת במקום, בוהים באיזה ספר. אחד החבר'ה מגיע בריצה."איך קוראים לאמא של אביה?"

- "רגע", אני מנסה להיזכר. "רונית?" הוא שואל. "כן", עניתי. "למה?"-"לא'משנה". עדיין הכל רגוע.

עוד שעה ארוחת ערב. לאחר עוד איזה עשר דקות, דווד אמיתי דופק על הבימה: "למי שעדיין לא

יודע", הוא פותח בקול רציני, "לפני מספר דקות ארעה תאונה בצומת ג'ית. שני חברים מהישיבה

נאמר בן שמעון, פצוע קל. ועידן ב', פצוע קשה מפציעת ראש. גולדברג, משיעור פצועים, אביה

מספר פרקי תהילים לרפואתם".

מתישהו במהלך ההכרזה איבדתי קשר. פלאש-באק. ההודעה על הפיגוע של אביעד ה' ינקום דמו

ההודעה על קטיעת רגליו, ההבנה שזהו, הוא נפטר. הדם קפוא בעורקים, הכל מחשיך. אני מרגיש

ת'פחד שנכנס כשהבנו שיש פיגוע בישיבה. מחבל בישוב. הרב אבי סבג זצ"ל הי"ד. אליהו בן עמי

ז"ל הי"ד.

"פרק..." חזרה למציאות - תתעורר דביר - אנשים יוצאים מזה - זה כלום! אני פותח ת'תנ"ך מנסה

נדר בלי יבריא! שהוא תעשה ה' מתכווץ, הלב ועוד... ועוד "פרק..." "פרק..." לעזור. יכולתי ככל

אשתדל... בבקשה ה'!!! האמונה מחזקת. אני מנסה להיזכר בחברים שיצאו מכאלה מקרים.

דוד אמיתי אומר: "מי שברך... בעבור שנתן צדקה לרפואת..." החברים עולים לחדר אוכל. ממש אין

מצב לאכול. אני לוקח ת'פלאפון ומתקשר לדוד ברט - אין תשובה - אני מסדר ת'מגבות ב"קריטש",

הכל ממש ממש לאט. יש רק חשק להגיד תהילים. אני פותח ת'תנ"ך, דוד מתקשר, "אתה מעודכן?"

... יעדכן שלא הפציעה... של לעדכון מתכוון שהוא 'רק דופק. הלב עונה. אני "כן", שואל. הוא

בבקשה!' "תתפללו, תארגנו תהילים!"- מנתק- ברוך ה' יש תפילות, יש מה לעזור, עוד יש תקווה.

ערבית.

תחילת סדר ערב, החברותא שואל אם לומדים, אני עונה שכן ושהלימוד יהיה לרפואת.

מתחילים ללמוד.

אלף טס. הדמיון חדש?" משהו יש כן. אומרת "זאת עניתי, מעודכן?"-"לא", "אתה מצלצל. דוד

דברים!

"הכי גרוע", אומר דוד. "אני מבין", שיקרתי. אני לא מאמין. אני יוצא מבית המדרש. "אני מבין",

חזרתי לשקר. דוד כבר ניתק. אף אחד מלבדי לא מודע.

הרב אני! למה להם. מבשר אני בישיבה. לא הם עונה, שחור אליהו הרב נחם, לרב מתקשר אני

אחיקם נכנס כרגע, אני מספר גם לו.

אני חוזר לחברותא, הכל מרוחק, לא נוגע אלי. אין הרגשה, אין תחושה, אין כאב. המח רדום.

כמה דקות, והרב אחיקם עולה לבמה, מדבר על תורת חיים, לימוד שמחיה, והיעדר.

מזכיר לימוד של סדר ערב לעילוי נשמת. מישהוא מתחיל לבכות, אחר מפזם איזה תוספות.

עכשיו כולם יודעים.

שעתיים אחר כך.

הרב מדבר על הצורך באבל. הקשר למשפחה. אשמים? לא! חקירות וחיפושים, אחר כך.

לאט לאט מתבררות העובדות, פרטים נוספים, שמועות.

הסעה מחר בתשע וחצי.

דיבורים שקטים, חבורות, חבורות.

הלכנו לישון בשתיים אולי שלוש. מי שנרדם.

47

אירם חגי נפשית חזיתית

אתמול נפצעתי. זה היה טירוף. אני לא יודע מאיפה זה הגיע פתאום. לא הייתי מוכן לזה. לא יודע

מה לעשות עכשיו.

איך זה הגיע? איך נתתי לזה לקרות? איך אמשיך הלאה?

גם שלשום, וביום שלפני שלשום, נפצעתי קשה. אפשר לומר אנוש. לא למדתי מאותם מקרים.

שלוש פעמים ביום הזהרתי את עצמי, עשיתי לעצמי כל בוקר סימנים על ידיי ובין עיניי כדי לזכור

לחיות. לחיות בזהירות.

וזה פשוט לא עזר. יום אחרי יום נפצעתי. לפעמים קל, לעיתים בינוני ולאחרונה אנוש.

לי גורמת כל אבן בדרך יותר. יותר. החתכים עמוקים להיות קשות הופכות ליום התאונות מיום

פציעה. כל חצץ שפעם כלל לא הייתי מרגיש, היום, מביא אותי לאובדן שליטה.

אני מרגיש שאני ממש על סף תהום. אם אמשיך להלך בצורה כזאת הרסנית בדרך החיים - עלול

לקרות משהו נורא הרבה יותר. לכאורה, כל הנתיבים מובילים רק לשם.

זה מתסכל. אני כל כך רוצה לחיות. לחיות כמו שצריך. כמו שאותם סימנים על ידיי ובין עיניי מורים

לי לחיות.

יום מותי. אני רוצה חייב לעשות פרסה. לשנות כיוון. מיד! לפני שיהיה מאוחר, כי אולי מחר זהו

לעשות את השינוי הזה היום כי אולי מחר זהו יום מותי.

כן אצליח! אני מסוגל! אלך בדרכים ישרות. דרכי ה'.

ארד מהנתיב השמאלי, המהיר והיהיר. אפנה אל הנתיב הימני, המיושב, השקול והמדוד על פי רצון ה'.

אמשיך לנסוע בדרך! לא אפסיק לעולם. לעולם אהיה מהלך.

אל להגיע להם אעזור הדרך. ובצידי להולכים שנתקעו בשוליים ואעזור אוביל הזמן אתקדם, כל

מטרתם, אל ייעודם ואל תכליתם.

נפשי, סליחה שפצעתי אותך. מהיום אנו הולכים יחד בדרך חדשה. דרך ה'.

48

דרך האב)י(ות

יהודה יעקבסון

זאת הדרך שמתחילה באותו צו עליון

"לך לך מארצך" היעמוד בניסיון?!

"הטובה", "המובטחת", אך לא ברור כיצד

ובכל זאת מתקדמים בלי לעצור בצד

יש קשיים, יש ירידות, סיבוכים ופיתולים,

אבל הדרך ממשיכה

"ויחשבה לו לצדקה"

הברית על הארץ, הברית לבורא

מסירות נפש של ממש גם כשקשה

הכל מתוך צניעות, הכל מענוה

הכל למען שמו באהבה

ועל פי הבטחה שלא תיאמן

מגיע ההמשך על ידי אותו הבן

והנער גדל והדרך ממשיכה

"לא יירש בני עם בן האמה"

ושוב חוזר אותו צו עליון: "את בנך יחידך אשר אהבת"

"והעלהו לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך"...

*******

ממשיכי דרכם של אבותינו אנו.

ממשיכים בדרך לאורו של חברנו.

לדבוק באמת, בחסד, בצניעות ובפשטות

לפעול עם א-ל בכל המסירות

וגם כשלא מבינים וגם כשקשה

צריך לזכור שהכל מאת הבורא

רק נתפלל לדרך של רחמים ואהבה

לראות עין בעין בשובו לציון ברינה

"ואהבת עולם תביא להם וברית אבות לבנים תזכור"

לצערי לא יצא לי להכיר את אביה יותר מדי, רק "שלום,"בוקר טוב "וכו', אבל לא הכרות אמיתית.

תכונה בולטת אצל אביה הייתה העזרה לזולת. בעיקר התפעלתי ממנו ב"שבת חומש" איך שהוא

השקיע שזה יצליח כמו שצריך. נסע להביא רכב מכפר מימון, עבר במאפיות, ובסוף אפילו לא זכה

להיות בשבת בגלל שבעלי הרכבים היו צריכים לרדת.

סיפור נוסף שבו פגשתי את העזרה לזולת שלו היה בבין הזמנים בשנה שעברה. עמדתי בצומת כינר

ופשוט לא היו טרמפים. פתאום רנו מגאן עוצרת ואני קולט בפנים את אביה! שאלתי אותו לאן הוא

נוסע והוא אמר לי ל"מעלה גמלא". אני הייתי צריך להגיע לצומת יהודיה והוא בשיא הפשטות אמר

לי "בוא, אני אקפיץ אותך". זה היה לי מובן מאליו שלמרות שהוא לא נוסע לכיוון הוא יעשה לי חסד

ויקפיץ אותי לאן שהייתי צריך.

שנזכה באמת שכל אחד מאיתנו יקח איתו את המידה של העזרה לזולת.

וכך נזכור את אביה כל חיינו.

49

אביה חנן מנחם

בפריחת הכלניות בנגב

הדיונה הגדולה באשדוד

אחי היקר, במובן מסוים היית לי יותר מזה. כתבתי פעם שאיני יודע מהי אהבה לאדם זר, עכשיו אני

מרגיש אותה, מרגיש את החסר. משתוקק לראות אותך שוב. אני רואה אותך בעיני רוחי מול עיני,

נותן עצה נוספת, מסביר לי דבר נוסף שאינני יודע.

רצינו לנסוע יחד לבקר את עמיחי יום לפני שהלכת.

"אתה רוצה לנסוע לבקר אותו. מה גרם לך? "

אני מלמלתי משהו בתגובה...

לך שצריך לעזור, להועיל, היה פשוט בן אדם היה להיות בן אדם". אצלך להיות זה ב. א. זה "

ללכת.

זה לא יצא לפועל, לא איתך. הלכת לנו, עלית למעלה. נלווה אותך בפעם האחרונה ולא נשכח, לא

אשכח את טוב הלב שלך.

בחודש האחרון הקשר רק התהדק, היינו יותר ויותר זמן ביחד, בלילה ביום חמישי ושוב במוצ"ש

ושוב ושוב. וזהו. זה נגמר. ואני לא מצליח להחדיר ללב. הראש הבין, והלב ממאן לקבל. אין יותר

אביה, אין שיחות, אין חיוך, פשוט אין.

לחיות בלעדייך, איך אפשר. היית משענת, מבין. אהבתי את המוסר שלך את היושר והישירות.

להיענות כדי הכל יעשה הוא קושי ברגעי ממנו שתבקש מה "שכל לחבר: הגדרה קראתי פעם

לך". ההגדרה הזאת התאימה לך והוכחת אותה בעשרות מצבים. אהבתי אותך כל כך ועכשיו אתה

אינך.

סיפרת לי שהלכת להעיד נגד אותו שוטר מג"ב מופרע שנהנה להרביץ. ממש רצית לדעת מה תהיה

התוצאה. רצית לגעת באותו חוקר, לגרום לו לחוש קצת סימפטיה.

אשתדל לזכור אותך כך, עם חיוך ונכונות לעזור.

מותך שולח לנו החברים מסרים רבים, אבל הברור והכללי מביניהם הוא להיזהר עוד בדרכים. להבין

שיש לנו כלי נשק לשלוט בו. כל אחד צריך לקחת מזה משהו. אנחנו נשתפר, נוסיף כוח, נאמץ את

היושר, את המסירות לארץ. להגיד את האמת כך כמו שהיא בלי ליטושים וכיסויים.

בכך לא ניפרד ממך.

נוח בשלום חבר יקר ותעזור לנו מלמעלה.

חנן

50

יהודה תורג'מן

לישראל ורונית גולדברג – שלום !

קוראים לי יהודה תורג'מן.

למדתי בהליכות עולם 4 שנים, 3 שנים מהן עם אביה ז"ל.

בחודשים האחרונים אני לומד באלון-מורה כך שבזמן האחרון יצא לי להיות ולדבר קצת עם אביה,

מה שאני עדיין לא מאמין שלא אזכה לעשות עוד פעם.

בזכרונות אני לא חזק וגם בהליכות עולם לא הייתי חבר קרוב שלו, ובכל זאת תמיד אני אזכור את

אביה עם חיוך גדול, אחד כזה שאתה בא אליו ותמיד יש על מה לדבר איתו, מה גם שאתה מרוויח

גם כמה חיוכים מהשנינות שלו. אדם עם טוב לב, טוב לב כזה שאין לכל אחד...

אביה לא היה יושב בשקט, תמיד היה עושה דברים וכשעושה אותם אז זה עד הסוף. אם זה לארגן

דברים למען ארץ ישראל בתקופת הגירוש, או לשמוח ביחד עם תושבי כפר דרום בשמחת תורה

ידי כדי לצאת לא סתם בו, היה משקיע כזה דבר וכל הגג, חולצות של למכור ואפילו באשקלון,

חובה.

יחד עם כל מה שהיה עושה, אף פעם לא ניסה לתפוס מקום - "להיות במרכז", להפך. הוא לא אהב

שזה היה קורה, כמו שזכורה לי פעם אחת כזו, כשהתפרסמה בעלון "באהבה ואמונה" הפרסומת

של הליכות-עולם בה הוא "מככב". היינו צוחקים איתו על זה שנהיה מפורסם, והוא מצידו - לא

אהב את זה...

קשה לי לדבר על אביה בלשון עבר, כי בזמן האחרון ובמיוחד בשבוע האחרון, זכיתי להיות איתו

קצת יותר מהרגיל. מיום שבאתי לאלון-מורה, בשבו"ש וגם בתחילת השנה, לא היו לי פה חברים

עם לדבר כשרציתי עוגן, היווה תמיד ב"הליכות" איתי שהיה אביה ולכן מכיר, שאני אנשים או

מישהו...

עם אביה הייתי יכול לדבר על כל דבר, החל מזה שהתייעצתי איתו בקשר לרישיון נהיגה, עד לדברים

הקטנים שקורים לנו ביום-יום.

שלנו המדריך את הזמנתי ואני אירוח, שבת באלון-מורה היתה "לך-לך", שלו, האחרונה בשבת

לנו יצא מ"הליכות" כזאת קבוצה מן ובגלל שהיינו מהכיתה שלי, חברים ועוד שני שטרן אריאל

להיות הרבה ביחד.

בסעודת ערב שבת העלנו זכרונות מהישיבה, וצחקנו ביחד על כל מיני דברים שקרו לנו כשהיינו

בישיבה.

אחרי ארוחת ערב שבת ירדנו ליישוב, בדרך דיברתי איתו על תכניותינו לעתיד.

תמיד אני אזכור את אביה כמו שהיה איתי בשבת הזאת - חי, צוחק, תוסס, שנון, בעל דעה ואח כזה

שכיף, באמת כיף לדבר איתו.

בשבת של השבעה של אביה מוזכר העניין של העקידה - אברהם אבינו עומד בניסיון למרות שהוא

היה קשה מאד. אני חושב שאת העניין הזה צריך לקחת איתנו. הקב"ה לא מעמיד אותנו בניסיונות

שאנחנו לא יכולים להם, ואדרבה מתוך הניסיונות האלו יוצאים דברים גדולים מאוד. )עקידת יצחק

היא זכות לנו עד היום(

בפרשיות "חיי שרה" ו"ויחי"- דווקא בהן נפטרים אברהם, שרה, יעקב, יוסף וכו', זה בא להראות לנו

ש"צדיקים במיתתם נקראים חיים", לא רק בגלל המעשים שלהם אלא בגלל שכל הדורות ממשיכים

בעקבותיהם, והולכים על פי דרכם.

שנזכה לעמוד בניסיון, ולקחת מדרכו של אביה יהושע ז"ל את הכוחות להמשיך הלאה!

חזקו ואמצו!

51

ידידיה מרציאנו

בעילום שם

אביה, זה ידידיה, מה שלומך? איך אתה מרגיש שם למעלה? אני נזכר בימים שהיית יושב בינינו. אני

נזכר בכל התקופה היפה שהייתה לי איתך. לא אשכח את היום שבו הודיעו לי על התאונה שקרתה

לכם. אני לא מאמין למשמע אזני, אחרי שבשעה 6:05 שמעתי את קולך בפעם האחרונה מדבר אליי

ברקע. זה פשוט לא נתפש לי בשכל שלאחר עשרים דקות ששמעתי אותך, לא היית בינינו.

לאחר התאונה נסעתי לבית החולים לבקר את עידן. אבל כשהגעתי לשם לא ראיתי אותך. כעבור

זמן קצר התקשרו אליי חברים מהישיבה ואמרו לי שזהו, אביה לא יחזור. ברגעים אלו לא האמנתי

שכך יהיה וכך יכול לקרות, למישהו שרק שלוש שעות לפני כן שמעתי אותו. למישהו שרק לפני חצי

יום היה בינינו, ישב וצחק איתנו. פתאום נזכרתי בתקופה היפה שהיית איתנו. לא אשכח את מידת

הסבלנות שהייתה בך, שיכולת לשמוע כל אחד ואחד ולהקשיב ולעזור לכולם. לא אשכח את שמחת

החיים שהייתה לך, תמיד היה לך את החיוך הזה על הפנים. אני לא אשכח שאף פעם לא ראיתי

אותך עצבני על מישהו או על משהו, למרות שהיו לך הרבה דברים שיכלו להכעיס אותך.

ויותר נכון הייתי מרוכז רק בך, אביה, בשבוע הראשון )בשבעה( היה לי מאד קשה להיות מרוכז,

חשבתי עליך. ללא מנוח הייתי נזכר בכל מיני סיטואציות שבהן היית מגיע וחשבתי לעצמי, מה אתה

היית עושה במצבים האלה. תמיד מלווה אותי התמונה שלך שעולה מולי, רק עכשיו אני שם לב עד

כמה אתה חסר. עד כמה זה כואב שאתה לא איתנו כאן, יושב, צוחק ולומד. כמו שהיית אז... רק

עכשיו אני רואה איך דאגת לנו בכל מחיר, למרות שלא תמיד ידענו זאת. רק עכשיו אני מרגיש עד

כמה היית עוזר לנו בכל מיני תחומים שרק אתה ידעת לתת לנו מענה עליהם. רק עכשיו אני מרגיש

עד כמה קשה לי לדבר בפני אנשים אחרים, על דברים שהייתי מתייעץ איתך. תמיד היית יודע לתת

לי את ההרגשה הטובה על כל דבר שהתייעצתי איתך עליו.

אביה, תמיד אני אזכור את החיוך החמוד שלך ואת פניך היפות, תמיד היית מראה לנו רוגע ושלווה.

אתה בטח רוצה שנמשיך הלאה, ולא נהיה שרויים בדיכאון. אתה רוצה שמתוך הכאב והאובדן שלך

נתרומם הלאה ביתר שאת, ואנחנו מאד רוצים להרגיש קרובים אליך. לכן אני חושב מה אתה היית

עושה במצבים האלה וזה מה שדוחף אותנו הלאה. רק על ידי חשיבה זו אנחנו נמשיך ביתר שאת

ושמחה נפשית כמו שרק לך הייתה.

למשפחת גולדברג היקרה,

"בבנין הארץ תנוחמו". אתם יודעים שהיה לכם בן מאד יקר. אני לא יודע אם ידעתם עד כמה הוא

היה בחור מיוחד. אני לא יודע עד כמה ידעתם, אבל מדברי החברים הסובבים אותו הבנתי שאביה

היה הרבה יותר ממה שחשבתי.

ולחזק בקשר איתכם להיות החבורה, כל שנמשיך, החברים כל ובשם בשמי לכם להגיד רציתי

אתכם ואותנו, כי רק על ידי אחדות אנחנו נתגבר, ושלא תדעו עוד צער ויגון.

כל פעם שהציעו לאביה חברותא מיד אמר: "כן, למה לא?" אף פעם הוא לא אמר "לא" לחברותא.

כך גם בכל בקשה לעזרה או טובה, מעולם לא אמר לא, תמיד היה אומר כן בשמחה. "תורת חיים

ואהבת חסד".

אין שלישי שביום לו כשהזכרתי בעיון. לשיעור להיכנס מאד רצה אביה האחרון שלישי ביום

שיעור הצטער מאד ואמר "כל כך רציתי להיכנס היום לשיעור, איזה באסה. מחר יש שיעור". תמיד

היה אופטימי עם מבט קדימה. ביום שלישי האחרון הוא אמר לי שצריך להתחיל להקפיד ללמוד

בהתחלה לפחות שעה רצוף בלי דיבורים, לצערי לא הספקתי ליישם.

והחליט ללמוד?" לחזור אפשר חי, "אתה בשלומי. התעניין הזמן כל אביה טוב הרגשתי כשלא

בשבילי: "אתה יורד עכשיו לקופת חולים" ודאג שזה יקרה. אביה היה חבר דואג ומאד אכפתי.

52

דני קלר

אבי'ה היה ה"ויקיפדיה" שלי. בכל תחום שהיתה לי בו שאלה, ידעתי שאבי'ה הוא הכתובת. הוא

עזר לי בכל, משאלות בטרמפים )איפה כדאי לעמוד וכד'( וכבישים )דרך איפה כדאי לנסוע(, דרך

בגדלי וכלה חשמל, מכשירי ושאר פלאפונים פרטים( בפרטי מחברו טוב דגם )איזה מכוניות

פלקטים וגיליונות. היה לו ידע עצום בכל תחום, והדבר הנפלא הוא שהוא לא החזיק אותו סתם,

אלא על מנת לעשות בו חסד. מסילת ישרים כותב במידת הענווה שאם אדם חכם, עליו להשתמש

בחכמתו על מנת ללמד לאחרים, אם הוא עשיר עושר זה ניתן לו כדי לעזור לנדכאים, אם הוא חזק

עליו להגן על החלשים וכו', ואל לו לאדם להחזיק טובה לעצמו על אף כישרון מיוחד שיש בו אלא

להבין שהוא ניתן לו על ידי הקב"ה על מנת לעזור בו לאחרים. וכזה היה אבי'ה.

הוא מעולם לא התפאר או התגאה בידע העצום ובבקיאות שהיתה לו בכל תחומי החיים, אלא רק

ולחבריו כלל הכיר שלא לאנשים הכלל: מן יוצא בלי לכולם, לאחרים. לעזור כדי בהם השתמש

הטובים ביותר כאחד. אבי'ה היה בעל חסד ברמה שלא יצא לי לפגוש. אפשר לעשות חסדים במעשים

גדולים כמו לעזור לאישה שנתקעה עם הרכב או להשיג עבור מישהו תוכנית טובה בפלאפון, אבל

מה שבאמת הפליא אותי בו הוא החסדים ברמה הכי קטנה: אבי'ה היה דואג לכך שכל דבר שהוא

יכול להיות בו לעזר הוא יעזור בו, ומאוחר יותר תמיד וידא שהכל עבר בשלום. זכורים לי המון מקרים

עם צומת מאיזו הודעה לו שלחתי רק אפילו או כלשהו, למקום נוסעים איך אותו שאלתי בהם

שאלה מה עושים מכאן והוא כמובן ענה, וכמה ימים אחר כך הייתי פוגש אותו וישר הוא היה שואל

איך הגעתי אז, וכמה זמן לקח לי, ובכמה טרמפים – הוא תמיד היה חייב לדעת את כל הפרטים, על

מנת לנתח אותם ולעשות כך שבפעם הבאה יהיה מהר יותר / טוב יותר / יעיל יותר. היה לו חשוב

מאוד שלא יצא שום דבר לא מתוקן מתחת ידו, ולכן הוא עקב אחרי כל דבר שבו עזר או היה מעורב

)וכמו שאמרתי הוא היה מעורב בכל דבר בו יכול היה לעזור( ודאג שהכל יהיה כשורה.

והכל עם חיוך, עם נכונות מלאה לעזור. מעל הכל, היתה בו היכולת המופלאה לעשות זאת כך שלרגע

לא תרגיש אסיר תודה או לא נעים שהוא עוזר לך. הוא תמיד עזר בכזו התלהבות, עד שהיה נדמה

לגמרי היה לשבת איתך שעות, יכול הוא יותר ממך. עוזר אפילו הוא צריך את הדבר שבו שהוא

מיוזמתו, ולטפל בדברים שלך שאין לו שום רווח מהם, ולהתנהג ולהראות כך שזה טבעי לגמרי והוא

צריך את זה בדיוק כמוך ואינך צריך כלל להודות לו, למרות שברור היה מן הצד שזהו חסד כליל וכל

מטרתו היתה לעזור, רק שהוא עשה זאת כך ש... לא הרגשת.

עוד תכונה מופלאה של אבי'ה היתה שהוא חייך תמיד. אפילו בלי לנקוף אצבע הוא כבר העניק חסד

יופיע בחדר על מנת שתחייך, אפילו אם לפני שניה לכל הסובבים אותו בכך שמספיק היה שרק

הרגשת כאילו חרב עליך עולמך. אם רק יכול היה אבי'ה לעשות זאת גם עכשיו...

אני מוצא את עצמי כל הזמן שולף את הפלאפון בהזדמנויות שונות לשאול אותו שאלה, להתייעץ

איתו, לשאול לדעתו - זה היה כל כך טבעי עבורי שתמיד הוא שם לעזור- ונזכר שעכשיו הוא עוזר

לכיוון בגבעה הצרפתית זוכר שעמדתי בטרמפיאדה אני ביום ההלוויה, בצורה אחרת. אפילו לנו

אלון מורה והגיע טרמפ שנסע למעלה לבונה. כבר הוצאתי את הפלאפון להתקשר לאבי'ה לשאול

האם עומדים בצומת לבונה או לא, ואז נזכרתי איפה הייתי לפני שהגעתי לטרמפיאדה.

כזה הוא המוות. הוא לא נתפס ברגע האובדן, לא בהלוויה בעת קבורת הגופה ואף לא בניחום או

באזכרה. הוא נתפס בחיים עצמם, ברגעים האכזריים שבהם זה שהלך כל כך מתבקש. כל כך ברור

לך שהוא שם לעזור, לדבר, לצחוק, כל כך טבעי לך להתקשר אליו - והוא איננו. וזה מכה בך שוב

ושוב מחדש, בכל רגע אכזרי שכזה.

אבל אני יודע שאבי'ה ממשיך לעזור לי ולכולנו, בדרך אחרת, עליונה וכוללת הרבה יותר. ואני שמח,

כי יש לנו מליץ יושר כזה מדהים בשמיים.

אני מתגעגע אליו, וצר לי על שלא השכלתי להעריך את גודל האדם שהיה לידי בעודו בחייו.

תהי נשמתו צרורה בצרור החיים, ושיהיה מליץ יושר על כולנו.

53

ישי הדרי

בראש הנקרה

קוראים חבר'ה כמה רואה המדרש לבית מהספריה עולה אני מרחשוון י"א שלישי ליום אור

תהילים.

בית המדרש כבר ריק, רוב החבר'ה עלו לארוחת ערב. אני רואה שהאנשים יוצאים מבית המדרש,

יוצאים בשקט, ומישהו בא ושואל אותי: תגיד מה המצב שלהם? אמרתי לו: של מי? הוא אומר לי:

של אביה ועידן - למה? - על מה אתה מדבר? - מה, לא שמעת? לא היית בתפילה? - לא, הייתי

בספריה, מה קרה? - אביה ועידן נפגעו בתאונת דרכים, - מה המצב שלהם? - אומרים שאביה

פגוע ממש קשה. ישר עלתה לי מחשבה על ארבעה חברים שלנו שעשו תאונה בצפון לפני חצי שנה,

אחד נהרג ואחד נפצע אנוש.

בחדר האוכל הכל נראה מוזר, החבר'ה לא ידעו אם צריך להתפלל ולהמשיך את השמחה הטבעית או

שהמצב הקשה צריך לעצור לנו את החיים. לא נשאר לנו הרבה זמן לדילמה הזו.

באמצע סדר ערב הרב אחיקם דופק על השולחן ומודיע... התורה מוסיפה חיים אבל לפעמים יש

בדומיה כולם עכשיו. עד בראש לי מצלצלים אחריו שבא והמשפט הזה המשפט בחיים... חוסר

עוצמים עיניים, הלם גמור, אין שום דרך לבטא את מה שהולך בלב ברגעים אלו.

נשמת לעילוי האפשר במידת הסדר את שנמשיך אליקים הרב בשם לומר ביקש אחיקם הרב

אביה.

לומדים דקה ובוכים, לומדים ובוכים, ממשיכים בסדר הכל כך לא טבעי הזה.

צריך החיים? את להמשיך אפשר איך אחריהם. רודפות המחשבות הזמן וכל ממשיכים החיים

להמשיך את החיים של אביה ולהוסיף חיים. מנסים לחשוב איך ממשיכים את החיים של אביה,

איך אפשר?

יראת הולכת יותר, מתעמקת שהתשובה אומר:"שכל ג' פסקה י"א פרק התשובה באורות הרב

המוות ומתמעטת עד שפוסקת לגמרי ואת מקומה לוקח המצב של 'ותשחק ליום אחרון'".

ונראה שבסוף הפסקה הזאת הרב מסביר שאישיות כללית מוצאת את אושרה בזיו האלוקי ולאותו

סוג של אישיות באמת אין מה לחשוש מהמוות הגופני.

אביה היה כולו כללי, צרות הציבור הציקו לו באמת. ראו את זה בכפר דרום, ראינו את זה בשבת

בחומש, וכמעט לכל אדם שהיה איתו במגע יש סיפור על עזרה ודאגה מאביה עד הסוף.

הרב בפרק ג' באורות התשובה כותב שצריך מדרגה גבוהה מאד כדי להגיע באמת לתשוקה הרוחנית

יכול להעלות ומי ששב בתשובה ומתקדם ומתעלה באמת למען ישועת הכלל של ישועת הכלל,

איתו אנשים רבים.

ה שנזכה להמשיך את החיים של אביה על ידי התקדמות ועשייה למען הכלל בעוצמה הכי ל ו ד ג

ובכוונה הכי טהורה.

54

נתנאל פדר

האבות על השבוע בפרשיות קוראים שבה החגים" "אחרי של בתקופה נפטר ז"ל אביה חברנו

הקדושים, אברהם, יצחק ויעקב. חז"ל לימדונו שיש ללמוד ממעשיהם הטובים של שלושת האבות

ומדרכיהם הישרות. אברהם אבינו ע"ה - אחת המידות שבולטת אצלו במיוחד היא מידת החסד

אותה מוצאים אצלו בכמה מקומות.

בתחילת פרשת וירא שקראנו עוד בימי השבעה של אביה, התורה מספר על קבלת האורחים של

אברהם אבינו. הרב אביגדור נבנצל שליט"א מסביר על מידת החסד הבלתי נתפסת והבלתי הגיונית

שהייתה אצל אברהם. אברהם יושב בפתח האוהל כשבחוץ שורר שרב בלתי מצוי, "כחום היום".

אותו החום ששרר אז מוגדר כ"הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה" )ב"מ פו:( ואברהם הזקן בן תשעים

ותשע שנותח לפני כמה ימים יושב בחוץ ומחכה לאורחים שיגיעו כדי שיוכל לקיים מצוות הכנסת

קצת לנוח ואפשר לאירוח היום זקוק לא שאיש ה' ברוך לעצמו: אומר היה רגיל אדם אורחים.

בשקט.

ואברהם שמידת אבל אברהם אבינו מתעקש לחפש אורחים. לבסוף מגיעים שלושת המלאכים,

לקבל צריך כך כי האוהל", מפתח לקראתם וירץ "וירא לקראתם: רץ גבול ידעה לא שלו החסד

אורחים, ועוד: "וישתחו ארצה" - לא סתם קידה קלה אלא אברהם משתחווה בפישוט רגליים כשכל

גופו שרוע לארץ. החסד של אברהם פשוט לא יודע גבולות. אחרי כל זה הוא נותן להם מים ומושיב

אותם בצל האוהל, ומיד "וימהר אברהם האוהלה אל שרה, ויאמר מהרי... ואל הבקר רץ אברהם".

הכל מעבר לגבולות ההיגיון.

כל עליו שבאו לפני שעשה החסדים על לקב"ה לספר רצה שאיוב ז,א( )אדר"נ במדרש מובא

ענה צמאים? ומשקה רעבים מאכיל הייתי לא רבש"ע, הקב"ה: לפני ואמר והייסורים, האסונות

לו הקב"ה שהוא עוד לא הגיע לחצי שיעור של אברהם אבינו ע"ה, שאברהם היה מאכיל כל אחד

למעלה ממה שהיה רגיל. מי שלא היה רגיל לאכול בשר האכילו בשר, מי שלא היה רגיל ביין השקהו

ביין וכו'. לפי כל מה שלמדנו וחונכנו במצווה זו של הכנסת אורחים, אנחנו רואים שדברי המדרש

הם מעבר לכל דמיון.

בכל בקשת ע"ה, ממש דבק במידתו של אברהם אבינו ז"ל יהושע איך אביה לראות היה אפשר

עזרה של מישהו אם בדברים קטנים ואם בדברים שהצריכו מאמץ גדול וזמן. את הכול אביה עשה

בטבעיות וברצון גדול למלא את תפקידו בצורה המדוקדקת ביותר, ממש עד הפרט האחרון. אפשר

היה לראות שמידת החסד אצל אביה הייתה טבועה כבר מגיל צעיר מאד. הדוגמא הטובה שקיבל

מהבית השפיעה עליו מאד והוטבעה בו במשך כל חייו.

שבת במוצאי לי. שזכור האחרון המקרה על אספר אני אבל מקרים, מאד הרבה לספר יכול אני

איזה על יודע או שמע הוא אם אביה את ושאלתי חבר, לבקר מהישיבה לנסוע חשבתי לך-לך

מישהו שנוסע לכיוון. הוא אמר לי שיש איזה מישהו שנוסע אבל צריך לברר את זה. חשבתי לעצמי

שזה יהיה מסובך מדי ושעדיף שאצא לבד ואסתדר בלי ההצעה של אביה. יצאתי ומכיון שהשעה

הייתה כבר מאוחרת נתקעתי בדרך. פתאום קבלתי טלפון מאביה וחשבתי לעצמי שלא יהיה נעים

להגיד לו שבסוף יצאתי סתם ועכשיו אני תקוע בדרך. כשעניתי לו הוא שאל מה קורה איתי ואם

הגעתי כבר, עניתי לו שאני בדרך ושנדבר יותר מאוחר. לאחר מכן התייאשתי וויתרתי על הנסיעה.

למחרת פגשתי אותו בישיבה וסיפרתי לו מה קרה והוא נורא הצטער בשבילי. אמרתי לו שבפעם

הבאה אשתדל לשמוע לעצותיו. מאוחר יותר חשבתי לעצמי שממש זכינו שיש בישיבה בחור כזה,

שכשמבקשים ממנו עזרה הוא מוכן לעזור ולדאוג להכל עד שהדברים יסתדרו על הצד הטוב ביותר.

כמו שאמרתי אפשר לספר על עוד הרבה מקרים כאלה. אבל בכל אופן אין ספק שאביה ממש ירש

את מידותיו הטובות מהאבות הקדושים.

אשרינו שזכינו שאביה למד איתנו בישיבה, ושהיתה לנו את הזכות להכיר אותו וליהנות מהליכותיו

אותו. שהכיר מי ולכל לחברים, היקרה, למשפחה ונחמה ישועה שישלח לה' נתפלל וממעשיו.

ושנזכה לראות את משיח צדקנו במהרה בימינו.

55

יהודה קרנץ

בכפר מימון

לע"נ אביה- בחור מוכשר ונבון, שסלל לעצמו את הדרך ואף השכיל ללכת בה בתמימות

היה היה פעם ילד מיוחד

הרבה מעלות היו לו, לא רק דבר אחד

הוא ידע לצחוק ולשחק, לנגן ולשיר

להשתולל ולהשתובב בכל חוצות העיר

רק סוד כמוס היה לו, שמור מכל משמר

כשיגדל, לא עלינו, הוא רוצה להיות סנדלר.

אך כאן היתה בעייה- זה היה שיגעון!

שהרי הוא היה מידי חכם, אפשר לומר גאון

כבר בגיל שלוש ידע הוא לקרוא ללא כחל ושרק

רק ושנה אחר כך את לוח הכפל בעל-פה ש

על כיתה א' דילג ועל ב' גם

את התיכון הוא סיים יחסית מוקדם.

כולם החלו לנבא לו גדולות

על עתידו בנו תילי תילים של אגדות

אימו רצתה שיהיה רופא מפורסם

ורבו בישיבה קבע - הוא יהיה תלמיד חכם

אביו רצה שיהיה עו"ד או לפחות שופט

וסבו התנבא: הכל יתקיים, סלע ועד!

אך הילד שלנו הקטן והחביב

בזמנו הפנוי מצא לו תחביב:

במקום לשנן נוסחאות ותרגילים

הוא שיחק כל הזמן עם שרוכים ומנעלים

אך ככל שגדל ולמרות שקיווה וחלם

חלומו להיות סנדלר התפוגג ונעלם

בישיבה הוא היה הכי מבריק, יחיד ומיוחד

ואת הדוקטורט באוניברסיטה עשה כלאחר יד

בקיצור: מה נגיד, נספר, נגלה או נאמר?

סבו צדק: כולם קלעו בסופו של דבר.

כל היום היה עסוק ברומו של עולם

היה ישן מהר, כמעט שלא חלם

וכך חלפו להם ועברו השנים

התבגר והרצין, נעלם החיוך מהפנים

הוא המציא המצאות, חידש וחידד

אך מרגוע לא מצא לנפשו, הוא הרגיש בודד.

56

מרדכי אנגל

מרוב צער ועצב נרדם בפינה -

הזדמנות ראשונה של שינה הגונה

הוא חלם חלום מיוחד ומופלא

על הרים של נעליים, מחטים ורצועה

ולפתע הבזיק הברק והוא נזכר באשר שכח:

הרי מרוב עיסוקים את חלומו הוא זנח!

וכך יום אחד לקח גפרורים והלך לכיכר

ושרף את ספריו- כי אף פעם לא מאוחר

התיישב ברחוב עם דוכן וכלים

תלה שלט: "כאן מתקנים מנעלים"

ומאז ועד היום, אם תלכו בשדירה

כדאי לכם להתעכב בכיכר, ליד המנורה

או אז תראו את מיודענו הרצען

תופר ומשחק עם סוליות בדוכן

והמוסר השכל שלנו הוא פשוט:

עזבו אתכם מתארים - העיקר הבריאות

ואם נולד לכם במזל טוב ילד חכם ונבון

ותכננתם לו עתיד נהדר, קריירה וארמון

היזהרו! -לעולם אין לדעת מה יביא המחר

הוא עלול, לא עלינו, להפוך לסנדלר....

כל בצורה שותף היה תמיד לארגן צריך שהיה טכני עניין שבכל כאדם בעיקר לי זכור ז"ל אביה

שהיא, ודואג לתקתק את העסק בצורה הכי טובה שאפשר.

לקראת סוף שנה שעברה תכננו כל השיעור לקנות מתנה לרב נוחם ולעמיחי ולירון. כיוון שהייתי

ולירון. בירושלים באחד מהימים, מי שארגן את המתנה שלח אותי לחנות לבחור מתנה לעמיחי

הגעתי לחנות ולא ידעתי בדיוק מה לקנות. התקשרתי לבחור שארגן את המתנה ואיך שהוא בלי

לשים לב מצאתי את עצמי מדבר בפלאפון עם אביה, שישר התחיל להדריך אותי לבדוק בדיוק איזה

תמונות יש בחנות, מה הגודל, מה המחיר וכו'. אני בודק ואומר לו, והוא ישר אמר לי מה לקנות. הוא

וכמובן סידר לנו הנחה. תכל'ס תוך כמה ביקש ממני לדבר עם המוכר, דיבר איתו דקה בפלאפון

דקות יצאתי מהחנות כמעט בלי לשים לב שנכנסתי אליה...

זה ספור קטן שבשבילי מאפיין את אביה ז"ל.

יהי זכרו ברוך.

57

מתניה טויבר כמה הרהורים בעקבות התאונה

סיפור קטן שמספר הכל... צבי רבינוביץ

"דודי ירד לגנו ללקוט שושנים". כששמעתי שאביה נפטר, שוב שאלתי את עצמי את השאלה - איך

זה שהקב"ה לוקח את הטובים ביותר?

אביה היה אדם כל כך טוב, כל כך מיוחד, חייכן, שמח, מלא אופטימיות. היה לו גם מין חוט שדרה יציב

כזה, הוא היה בטוח בעצמו ובדרכו, לא מתבלבל. כל מה שעשה עשה בטבעיות כזו, בפשטות, בלי

"פוזות". אביה תמיד היה עם חיוך, הייתה לו שמחת חיים , זרימה טבעית, בלי קושיות וסיבוכים.

על שלו, האורחים הכנסת על שלו, המידות על אביה: על דברים עוד שמענו ובשבעה בהלוויה

המסירות שלו במאבק על ארץ ישראל, על כושר הארגון שלו...

אז איך זה, שאלתי את עצמי, שתמיד הקב"ה לוקח את הטובים ביותר?

המסקנה שהגעתי אליה היא שבאמת כולם אנשים מיוחדים ונפלאים. כל אדם עולם ומלואו, מלא

בתכונות נפלאות. אבל לצערנו רק כשהאדם כבר איננו איתנו בין החיים, אנחנו מבינים איזה אדם

להכיר להשתדל צריכים עצמי(, על גם כמובן מדבר )ואני שאנחנו חושב אני איתנו. היה נפלא

ואחד. כמה יותר את האנשים שמסביבנו, לדעת להסתכל על הטוב העצום שבכל אחד ולהעריך

חשוב לתת מילה טובה, לחזק, לעודד, לאהוב, לפרגן לחבר שעושה מעשה טוב, לפרגן לו על תכונה

טובה שיש בו.

לפעמים דווקא במסגרת של הישיבה, כל אחד מרוכז בעצמו, בהתקדמות שלו, ולא תמיד שמים לב

לחבר'ה. לכן כדאי שנקבל על עצמנו להתחזק בנקודה זו: להכיר, להעריך, לכבד ולאהוב באמת זה

את זה.

בפרשת חיי שרה כתוב "ואברהם זקן בא בימים". ה"שפת אמת" מביא בשם הזוהר "שהביא עמו כל

ההארות שהיה לו בכל ימיו לא ביטל ממנו יום אחד". לאברהם אבינו היו חיים מלאים. "בא בימים"

הכוונה לענ"ד, הוא בא אל זקנתו "בימים" - עם כל ימיו! עם כל ההארות שהיו בכל ימי חייו – ואפילו

יום אחד הוא לא ביטל, כל חייו היו מלאים בעשייה ואור, חייו היו חיים!

לאביה ז"ל היו חיים קצרים אמנם, אך מלאים. הוא היה פעיל ומעשי, תמיד מארגן ופועל. הוא עסק

בגמילות חסדים, בעזרה לזולת, בתורה, וביישוב הארץ.

החיים שלו היו חיים. כי לא משנה כמה ימים יש בחיים, אלא כמה חיים יש בימים.

הגיע הזמן שנלמד כולנו להעריך את המתנה הזו שנקראת חיים. שנדע לנצל כל רגע ורגע לדברים

חיוביים - לימוד תורה, עבודת ה', עשיית חסד, שמחה. החשוב ביותר - שנדע לשמור על החיים,

להיזהר מסכנות , ולנסוע בזהירות.

יהי רצון שלא נדע עוד צער ומחה ה' דמעה מעל כל פנים,

ובלימוד התורה הקדושה נרבה אור וחיים בעולם!

בגלל שאני לומד בשיעור א' לא יצא לי להכיר את אביה משיעור ב' יותר מידי אבל בכל זאת יצא לי

להיתקל בעזרה לזולת שלו.

איתו דווקא להתייעץ החלטתי מה ומשום הנהיגה רישיון עם סיבוך איזה לי היה שנה בתחילת

בעניין, למרות שכמעט לא הכרתי אותו. שאלתי אותו והוא אמר לי שבמקום לבזבז זמן יקר בנסיעות

ובהמתנה במשרד הרישוי, כדאי לי להיכנס לאינטרנט ולברר. בינתיים שכחתי מהעניין והלכתי לדבר

עם מישהו אחר, אחרי כחצי שעה אני רואה אותו מנופף אלי עם שני הדפים הרישמיים שהייתי צריך

להוציא מהאינטרנט, מחייך ואומר לי:"שלא תגיד שאני לא דואג לך"...

58

נעם וידר מעט שבמעט על אביה

ובניהו שהצטרף במשך יחד עם אוריאל, נתנאל יום שלישי בערב, זכיתי להיפגש מידי עם אביה

השנה. במפגש עסקנו בנושאים שעומדים ברומו של עולם, נושאים שבדרך כלל לא עולים בשיחות

רגילות, נושאים שמציבים לנו שאיפות גדולות לתיקונים גדולים בכל תחומי החיים. אביה עם הענווה

המיוחדת, ישב בצד והקשיב היטב ובלע כל מילה בצמא. כשנותנים לאביה את רשות הדיבור, מיד

משנתו סדורה לו, אומר את דעתו בצורה כל כך ישרה! כזה היה אביה, שכל ישר שמחבר תורת אמת

- תורה ישרה לחיי היום יום בצורה מושלמת כל כך!

ומציע את ומיד מזנק לו רדאר מיוחד שקולט את כל מי שזקוק אפילו מעט לעזרה אביה שהיה

עזרתו, עם תכנית מסודרת שכוללת מחירים אם צריך, מספרי טלפונים ופקסים- כאילו מתבקש

להכין תכנית עבודה מלפני חודש. זה היה כל כך נפלא איך בכל תחום מעשי יש לו הרבה מה לומר.

אביה שלא רצה להדאיג אף אחד - שמר לעצמו את ענייניו והתמודד איתם בצורה אצילית כל כך.

לאחר שנה של הכרות הסכים מעט לחשוף וגם זאת בצניעות כי הוא לא רצה להטריח אחרים. כזה

הוא היה, בחור נפלא שלא רצה להטריח ולהפריע רק לעזור ולעזור ואת כולם רק לשמח, עם חיוך

נפלא שלא זע מפניו.

זכו להכיר אותו שאלו אותי "מיהו" מיד ענו, שזה אותו בחור גבוה שלא מפסיק כשאחרים שלא

לחייך!

אביה שרצה כל הזמן להתקדם, לא מסתפק במצב הקיים. וגם ברוחניות עד הרגע האחרון, שיחה

חדשה חברותא שהולידה שיחה תורה. יותר ללמוד אפשר כיצד עניינה שכל שישי ביום שלמה

בינו לביני בהלכות שבת, חברותא שסימלה מעל לכל ספק את הרצון העז של אביה בלימוד תורה

להמשיך להתקדם.

59

סיפורים על אביה עמיחי אריאל

בסוף זמן קיץ האחרון, תלו בחדר האוכל את השיבוץ של התלמידים בחדרים לשנה הבאה. הלכנו

שנינו לראות איפה שיבצו אותנו. הסתכלנו ברשימות וראינו ששנינו שובצנו באופן שמתאים לנו.

חשבתי שבזה נגמר העניין, אבל אביה חשב אחרת. הוא נשאר במקום, לקח כסא, התיישב והתחיל

לסקור את רשימות כל התלמידים ואיך השיבוץ שלהם בחדרים, תוך כדי כך שהוא מעיר הערות

נקודות אחר. או כזה תלמיד של מיוחדים לצרכים והתייחסות מרגישות שנבעו שינויים, ומציע

שהיה צריך לפי דעתו להתחשב בהן, אבל האחראים על חלוקת החדרים - שלא באשמתם - לא היו

מודעים לצרכים האלה. כמובן שאני לא יכול לכתוב במפורש את הדוגמאות, אבל אני אביא אחת

מהן כדי להראות כמה הייתה גדולה הרגישות של אביה.

לגבי אחד מהתלמידים הוא העיר, שהתלמיד הזה נמצא בתקופה קשה מבחינת הלימוד ובגלל זה

הוא חושב לעזוב את הישיבה ולהתגייס, ודווקא החדר שהוא שובץ בו לא מתאים לו כל כך. אביה

פחד שאולי אי הנוחות הזו תדחוף את התלמיד להפסיק את הלימודים שלו בישיבה. אביה אמר

שצריך לעשות הכל כדי לשבץ את התלמיד בחדר מתאים יותר מבחינתו, ואולי זה יוסיף לו חשק

להוסיף וללמוד תורה בישיבה.

ראיתי במקרה הזה כמה אביה רגיש לאלה שמסביבו, מודע לצרכים שלהם ומרגיש חובה לפעול

ולעשות כדי שיהיה להם טוב, גם כשאין הדברים תחת אחריותו ושאין לו רווח אישי מהדבר.

ההתמסרות שלו לאנשים אחרים ובעיקר במה שקשור לארץ ישראל הייתה מאוד גדולה, גם בצד

הכספי וגם מבחינה פיזית.

הישיבה אירגנה שבת בחומש. בשביל זה נסענו לכפר מימון להביא טנדר שיוכל לעזור לנו בעליה

לשם. מכפר מימון נסע אביה לבני ברק לבקש ממאפיות שיתרמו כל מיני דברים לשבת הזו. אחר כך

המשיך ונסע לשבי שומרון כדי להביא ציוד לישיבה. למחרת נסע שוב לשבי שומרון ועלה לחומש

ידי יוחרם על כי פחד שהרכב וחלק מהציוד. אמנם בשבת הוא לא היה איתנו בחומש עם הרכב

המשטרה, אבל במוצאי שבת הוא עלה עוד פעם לחומש עם הרכב ועזר להוריד את התיקים ולהחזיר

את החבר'ה לישיבה. למרות ההוצאות שהיו לו הוא לא ביקש תמורה למה שעשה. ואפילו שהוא לא

עלה לחומש לשבת, הוא התעקש לשלם יחד עם כולם על הנסיעה לשם.

אין ספק שהצלחת השבת הייתה הרבה מאוד בזכותו.

גם בשבת שאירגן השיעור בעתניאל, אביה הביא רכב כדי לעזור בקניות ולהביא דברים מהישיבה

לעתניאל. אחרי השבת חלק מהחבר'ה הצטרפו איתו לנסיעה לירושלים. את כל זה הוא עשה מבלי

שביקש החזר כספי מהשיעור וקל וחומר שלא ביקש את זה מהחברים שלו.

בחורף התקיים אירוע נטיעות ביצהר. אחד מהתלמידים של הישיבה היה בין המארגנים

של האירוע, והוא ביקש מאיתנו לעזור לו להיות סדרנים. כאשר סיימו את הנטיעות אביה

נשאר ביצהר בלי שביקשו ממנו כדי לעזור לחבר בתיאום וחבירה בין הקבוצות השונות

לבין האוטובוסים וגם בתזמון יציאת האוטובוסים, כדי שלא יהיה עומס ובלאגן, למרות

שכל הסדרנים כבר הלכו.

העבודה הזו הייתה הרבה יותר קשה ממה שעשינו בתחילת היום, ונמשכה הרבה

זמן עד השעות המאוחרות של הערב. אביה - בלי שביקשו זאת - נשאר ועזר עד

לסיום כל העניין כדי שגם החבר שהיה אחראי על האירגון יוכל לחזור כמה שיותר

מהר לישיבה.

60

עידן בן שמעון

אני יושב עכשיו במצפה... בשעה ארבע... באותו זמן שהיינו ביחד ביום שלישי.

אותו זמן שנלקחת לנו. אני יושב ומנסה לחשוב מה אני כותב על חבר שלפני רגע הייתי יושב איתו,

מדבר, מתייעץ, ומרגיש כאילו אח שלי עלה למעלה. אני יושב וחושב, איך יראה העתיד בלעדיך?

איך אסתדר בלעדיך? בכל דבר שהייתי צריך עזרה הייתי פונה אליך והיית מוצא לי פתרון. אני זוכר

לך שבינתיים אני אגמור את הצומת לכיוון תפוח. אמרתי יצאת ביום של התאונה, ביום שלישי,

וכשתגיע נמשיך. אמרת, מה, פתאום? מה אתה תעבוד לבד? כשפגשתי אותך בצומת אמרת לי:

לא הנסיעה שכל זוכר אני קשה. עבדת בטח מים, לך הבאתי לפחות אז איתך עבדתי לא עידן,

הפסקת להתפקע מצחוק, משום מה. ידעת לאיפה אתה הולך. כל הזמן צחקת צחוק מתגלגל, אני

זוכר את הפנים האחרונות שלך, החיוך הזה של אביה.

תמיד תמיד כשהייתי איתך בישיבה, אף פעם לא היה מצב שראיתי אותך עצוב. כל הזמן עם חיוך.

אני זוכר שכשנתקעתי עם האוטו התקשרת לכל העולם איך אפשר לחלץ אותי. אני זוכר שכשהגענו

לתחנת הדלק בקדומים בשעה שש ושבע דקות אז ראינו איזה רכב פונטו קטן שנתקע. אמרתי

לך: אביה, בוא ניסע, אנחנו צריכים להגיע לישיבה. אמרת לי: עידן, לפני שבוע נתקעת ורק חיכית

שמישהוא יעזור לך! עכשיו יש לך אותה סיטואציה ואתה יכול לעזור למישהו. ואז שנינו, הוא עם

המנוע, אני עם המפתח, מנסים לעזור. ראיתי שכל כך חשוב לו! עד שהרכב לא התניע ולא נסע,

רק אז הסכמת לתדלק. ואז אחרי כמה דקות הגיע האסון הגדול. צומת ג'ית בסיבוב. אני רואה את

הסיבוב ואני אומר לך: אביה, יש סיבוב, סע לאט. אני רואה את החיוך האחרון בין השפתיים, רואה

את הפרצוף של היושר הפנימי, והחסד האנושי שבך, לא מפסיק לפעום. ואז אני מתעורר. מסתכל

עליך. ולא מאמין שיכול לקרות דבר כזה. לא מאמין שאני מסתכל על חבר שלי ורואה אותו שותת

דם.

הודיעו לי בבית-חולים שאביה לא בין החיים, אמרתי לעצמי: זהו! סוף העולם. אני מחר נקבר יחד

עם אביה. אני נכנס לקבר יחד איתו. זהו. אין אביה. אין חיים. אין למה לחיות.

היית לי כאח, ואני כותב את זה עכשיו והדף נרטב מדמעות. שבוע וחצי אחרי שזה עבר, לא מצליח

לעכל שאחד החברים הכי טובים שלי, שלפני שבוע רצינו לטייל יחד לסרטבה, רצינו לעשות טיולים,

לחיות... עכשיו אני יושב וצריך לכתוב מאמר על חברי הכי טוב. חבר שכל מה שרצה היה שיהיה לך

רק טוב. חבר שהישרות שלו חשובה לו מכל. ושהצדק יהיה צדק אמת. אני יושב בלילות כל הזמן

וחושב: מה עושים? מה עושים בלעדיך?? איך ממלאים את החסר?? מה קורה כשאח גדול מת...

הקב"ה החליט שזהו! צריך לקום, להמשיך הלאה ולנסות למלא את החסר של אביה.

שמעתי ממישהו מהישיבה איזה וורט שהאש קודש כותב. כאשר בנ"י הגיעו לפני הכניסה לארץ,

שלחו את המרגלים. כשהמרגלים חזרו באו למשה בכזה ייאוש! שזהו! חבל על הזמן! אנחנו מתים...

זה "עלה נעלה וירשנו אותה". שואל האש קודש- מה ואז כלב אמר: "עלה נעלה אין שום סיכוי!

וירשנו אותה"? תענה תשובה ריאלית! תשובה טקטית! איך עולים, איך נלחמים, איך מנצחים??

עונה האש קודש: כשיש נפילה ורואים את החושך, בוטחים בקב"ה. נמשיך אפילו כשרואים את כל

החושך! החושך מסתיר את האור, ויש אור בקצה המנהרה. יש שיר שאומר "הדרך ארוכה ומפותלת,

אני נופל וקם נופל וקם, אך לא מפסיק ללכת, אני נופל וקם בראש מורם, עובר גשר ועוד גשר, אני

נופל וקם נופל וקם, אך לא מפסיק ללכת, אני נופל וקם בראש מורם". אני חושב שאביה רצה ורוצה

שאת חיינו נמשיך לצעוד במסלול החיים לכיוון המטרות והיעדים של כל אחד.

61

דוד הלר על הצניעות

אחת המידות הקשות ביותר להשגה בעולמנו המודרני הינה הצניעות. ביטויים אינספור יש למידה

הפנימי השורש מהו להבין אף עלינו יקשה ראשון שבמבט ומשונים, שונים גילויים זו, פנימית

המשותף לכולם, אך כל הביטויים הללו הינם רק פתחים להגיע דרכם אל אותה מידה פנימית שהיא

"קיומו של העולם הרוחני והחומרי")מוסר אביך(.

אחד העקרונות הבלשניים על פיהם הרש"ר הירש מנתח את השורשים העבריים התנ"כיים )דבר

שיש הוא לשפה( מקוריות לא רבות מילים יש בהן אחרות שפות של בניתוח יתכן לא שאולי

משמעות אחת לכל שורש. אדם מצניע חפץ, רגילים לכנות אדם שאינו שחצן צנוע, ישנן הלכות

הצנע" "תקופת המדינה בתולדות לנשים, גברים שבין וליחס הלבוש לצורת שנוגעות צניעות

יותר ]לדוגמא: כלאיים )ט, ה-ו(, מע"ש )ה,א(, ובגמרא מצינו ביטוי זה במקומות מפתיעים קצת

מסכת סופרים )כא,א(, קדושין )נג.( )עא.( ועוד. מהו היחס שבין כל צורות הביטוי הללו?

להצניע חפץ, אין פירושו העברי לקבור אותו באדמה על מנת שלא יזכר עוד, אלא להפך - להטמין

אותו לתקופה מסוימת או בסיטואציה מסוימת על מנת שנוכל להשתמש בו בעתיד. אנו מטמינים

את החפץ כדי שלא יפגע, יחליד, או יבזבז כוחותיו לריק. אם כן, צניעות בנפש עניינה הטמנת חלק

מכוחותינו הנפשיים והגופניים על מנת שישמרו על כוחם, שכל כך נצרך לנו, בשיאם ובשלמותם,

כך שנוכל לפעול בהם בשלמות במקום ובזמן הנכון.

בעצם הנכון. במקום שלא עצמיותנו של מחשיפה כתוצאה מגוונות פגיעה צורות להיות יכולות

"נזקים הנגרמים כתוצאה מחשיפה" שהרי כל התבלטות של האדם "עין הרע" עניינו כל המושג

מושכת אליו התיחסות של כל הסובבים אותו, וההתיחסות של הסובבים בהכרח הינה חיצונית.

שהוא מה שהינו כזו, תפיסה נפשו אל גם חודרת כך, האדם אל מתייחסים שהסובבים ומתוך

בחיצוניותו בלבד, חומרי מוגבל, תלוי בחוקי החומר והטבע. מתוך שהאדם תופס את עצמו כחומרי

ומוגבל הוא מתחיל לתפוש את העולם הסובב כחומרי ומוגבל, עולם שמהותו חוקי פיזיקה ועיוורון

מוסרי. והרי עולם מקרי ואדם מוגבל הוא הפתח לכל יאוש וכל עצבות, וממילא לכל ותרנות עצמית

ולכל נבלה...

זאת ועוד, אדם שנפגש יותר ויותר עם הצדדים החיצוניים שבאישיותו, מתחיל לחשוב בתת מודע

שזוהי מהותו, וממילא מתחיל להיות תלוי בחיצוניות הזו, מתחיל להתייחס יותר ויותר לשאיפות

יכולת ההקשבה שלו לגמרי את ופחות למהותו הפנימית. אט אט מאבד האדם החיצוניות שלו,

לקולות פנימיים עדינים, וחי כל כולו רק בעולם הגס של החושים והדמיון.

העולם המודרני בז לצניעות, אין הוא מכיר כלל את העולמות הפנימיים והמתוקים שהם מנת חלקו

של הצנוע. העבודה הזרה בת זמננו, אין עניינה אלא להרחיק את האנושיות מהעומק ומהמשמעות.

ועולם נבובות סיסמאות בתוך אותנו להשאיר העולם, את ולכלות להשחית מנסה היא

למטריאליזם ול"שלווה", ל"חופש" סוגדת היא זו. ע"ז משתמשת רבים בכלים חומרי.

ולפריצות, אך הכל מוביל למקום אחד: למנוע מהאנושות את דרכי הגישה אל העולמות

הנסתרים שבה, אל שם השמים העומד בלב העולם.

דוקא אותם בינינו שעיסוקם בעולם החול והחומר, דוקא הם, חיוני הרבה יותר שישמרו

החומר ובצדדי החיצוניים בכוחותיו האדם של הרב העיסוק שלהם. הצניעות על

שבעולם הסובב, עלול לגרום לו להתרחק מהצדדים הפנימיים שלו. דוקא הוא צריך

לעמוד על המשמר שלא ליפול לאותה רוח אדומית, שכל עניינה לבוז לעולם הבא.

הם דוקא הצניעות. הדגשת את עוז ביתר מצינו רחל של בבניה דוקא כן, ועל

שעוסקים בהרמת עולם החול, בחשיפת הצד העליון שלו, אין להם דרך לבוא לידי

כך אם לא ישננו לבניהם השכם והערב להתכנס, להצטנע ולהתחבר לקול אלוקים

שבלבב כל ישראל.

ידוע הוא שכל יהודי מגלה פן מיוחד בהופעת הטוב האלוקי.

ידוע שאחר פטירתו של יהודי אין לנו כלל יכולת להשלים את החלל שנפער, את החסרון בהופעת

אותו טוב מיוחד. אמנם הלכות האבלות שלנו, ההספדים, ההלויה, השבעה, וימי הזכרון המרובים,

62

יונתי תמימותי

מכוונים אותנו להקשיב, לשמוע, לקלוט עוד ועוד מאותו טוב מיוחד שהלך מעמנו ולנסות להשלימו

בחיינו כפי יכולתנו. כל אחד שומע באוזן שלו, בלב שלו, ועליו להשתדל ככל יכולתו להתעורר בפרט

בנקודות שהאיר הנפטר בחייו, להשתמש בו כבפרוז'קטור אנושי המעיר ומזכיר לנו להתחזק.

שמחובר מי וכל הצניעות, של זה פתח הוא ז"ל יהושע אביה לנו שפתח הפתחים שאחד דומני

על גם צניעות ומשפיע פנימי, עולם ואותו עומק לאותו מחובר הרבות מפניה באחד לצניעות

סביבתו. יהי רצון שיזכה אותנו רבש"ע להקשיב לקולו המידבר אלינו מאוהל מועד ואומר: "...ומה ה'

דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוקיך".

הקרה ה' דרכה בקשיי

בלובן אצילי

עטרת לה זוהרת אפור

וכמהתי,

תמהתי

וצמאתי לה...

וצבאותיי חכמים

חייכו אליה-אלי

בעצבות חולמנית כמבינים

נדים בראשם

ואני...

ילדותה ועיניה

חלומה הפשוט

ועצמה בעוצמה יתגלגל

אמונה

ה שרב

בלבושים מלכותיים

לא מחוץ,

לא מיחוץ,

לא פוזל

כדחיפת עליון ניגשתי,

נגעתי

ונרתעתי אחור...

ידי בחלל חתכה

מחשבות הקשיחוה

אההה...

דמעת מים זוהרת

את עיני סימאה

ל-י-ב-י ש-ק-ק ו-ג-א-ה

וחיבוק מלב תם

אז השליך החכמות

ואכל וחי לעולם

63

בתחילת שיעור א', ממש כשרק התחלתי להכיר את אבי'ה, רציתי לקנות אורגן והייתי צריך לברר

באינטרנט, אבל לא ממש התמצאתי באינטרנט, אז ביקשתי מאבי'ה שייתן לי רעיון איפה לחפש

ירד איתי למחשב אלא רק שיגיד לי איזה אתר, אבל אבי'ה לא באיזה אתר. לא התכוונתי שהוא

היסס לרגע ואמר שאחרי הסדר הוא ירד איתי למחשב ויראה לי. הוא עשה את זה בכזאת שמחה

ורצון לעזור עד כדי כך שלא רק שירד איתי למחשב אלא היה איתי שם בערך ארבע שעות!! )מידי

פעם אמרתי לו שהוא עזר לי מספיק אבל הוא בכלל לא התייחס(. אפילו היה שלב שאני כבר רציתי

ללכת )הייתי עייף( והוא אמר לי שיש עוד אתרים שאפשר לחפש... לב זהב היה לו.

למשפחת גולדברג האהובה!

נסיון 5 להעלות את הדברים על הכתב.

לצערי אני לא יכול לבוא לשבעה, עברתי ניתוח ברגל ואני מרותק למיטה ולבית. בעזרת ה' בלנ"ד

אבוא כשאתאושש.

זה הדף החמישי שאני מנסה לכתוב לכם, בכל דף כתבתי משהו אחר לגמרי.

לא נתפס שאדם כזה ענק )תרתי משמע( וחבר כזה טוב הלך מאיתנו ככה בלי להודיע.

זכיתי לקבל מאביה הרבה דברים. עברנו ביחד המון שלבים וחוויות.

היתה בו שמחת חיים בלתי רגילה – ממנו למדתי לאזן בין התורה לבין חיי המעשה.

היה לו חוש הומור מיוחד שאיתו הוא היה אומר לי דברים אישיים בלי לפגוע.

ויעשה הוא היה איש ענק של חסד. בכל פעם מחדש כשהיה צריך שמישהו יקום

– הוא עשה ובגדול . רק בשביל שיהיה לאחרים טוב.

זכיתי לחיות עם הענק הזה בחדר ובכיתה ולעבור איתו הרבה,

זכיתי לבקר אותו ואתכם שבועיים בדיוק! לפני שהוא השאיר אותנו לבד בעולם

הזה.

ניסיתי להעביר רגש למילים, אני מקוה שמשהו עבר בצורה אמיתית.

אוהב מאד וכבר מתגעגע לחברי האהוב, בבניין ציון וירושלים ננוחם.

אחיה חיים יוסף פלאי

רפאל בלזם

לזכרו של אבי'ה גולדברג ז"ל

פעם "ירדתי" על אבי'ה )בעוונותיי( שהוא לא בא בזמן לסדר בוקר. אבי'ה הסביר לי בכנות, בלי שמץ

של התחמקות או הסתרה או ניסיון להיראות אחרת ממה שהוא. הוא אמר לי:

לי יש סדר יום שונה, שאני בניתי לעצמי. הוא מורכב מכך וכך שעות לימוד, והסדרים הם בשעות

כאלה וכאלה. נכון, זה קצת )באמת קצת( פחות מסדר היום הישיבתי הרשמי, אבל אני אמיתי עם

הספקים של תוכנית ולפי הזמן, כל באמת לומד אני אלו ובשעות יותר, אלמד שכך ויודע עצמי

ויעדים מתוכננים מראש.

ואכן, שמתי לב שבשעות שאבי'ה הקציב לעצמו ללימוד, הוא למד בלי הפסקה, בצורה הכי אמיתית

ושלימה. ולא בשביל להוכיח שום דבר לאף אחד אלא בשבילו, כי הוא אמיתי ולא מנסה לעשות

רושם על אף אחד.

כולנו יודעים שיש הרבה רגעים בסדרים שבהם אנחנו "מעופפים" ולא מרוכזים, וחלקנו לפעמים

גם משוטטים בחוסר מעש ברגעים אלו. אבי'ה לא אהב את זה. הוא רצה להיות אמיתי. הוא ידע על

עצמו שיש כמות זמן כזאת וכזאת שבה הוא יכול להיות מרוכז, הקציב אותה לעצמו ללימוד, ובה

הוא באמת ובתמים למד. הוא היה אדם של אמת, וככזה יותר מכל אזכור אותו.

64

בג' אלול שנת התשס"ו,

הגענו לפה, כדי ללמוד יחדיו.

ליד אוריאל ברט ישבנו,

וחברותא להיות חשבנו.

החלטנו שזה יהיה בסדר צהריים,

וההספקים שלנו היו תמיד כפליים.

אך מה לעשות חברות נרקמת,

ולכן הרגשת הלימוד עקב זה נפגמת.

בסוף זמן חורף להיפרד החלטנו,

ולמרות זאת בחברות המשכנו.

הקשר התפתח והפך לאישי,

ולא התביישנו לדבר אפילו על דבר פרטי.

ברוב הטיול לחומש בחנוכה,

לא זזנו אחד מהשני אפילו לדקה.

ת שיעור בעתניאל נסענו, אפילו כשלשב

את השבת ביחד בילינו ובחדר אחד ישנו.

עליך הטילו בשביל שבת חומש להביא מסבא טנדר,

לשולחיך אמרת שבשביל ארץ-ישראל הכל בסדר.

לסיבוב בטרקטורון בכפר מימון אותי לקחת,

וטיול פשוט לחוויה גדולה הפכת.

לכבוד שבת חומש למאפיות בבני ברק נסענו,

ולפי רשימה כמעט את כל בני ברק שנוררנו.

בכל מאפיה הייתה טעות ולמרות זאת נתנו נדבה,

ואנחנו צחקנו וניחשנו מה יקרה במאפיה הבאה.

יום שישי, ככה לפני שבת, אלי התקשרת,

חשבתי: סוף סוף אביה! ואותי כל-כך שימחת.

לדעת מה המחלה וכל מה שקרה ביקשת,

ואחר-כך על רופאים ועל טיפולים לי ייעצת.

עמיחי אריאל אביה

מעניין שדווקא באותה שיחה דיברנו על דברים מהותיים,

שלהזיז ת'אצבעות ועצם החיים הם בכלל לא מובנים.

מסיק זיתים, ענית, כששאלתי מה חדש בישיבה,

אלא עובד לא אני השבת: לך? יש כמה נו, וכשהחזרתי:

לומד תורה!

יום לפני שנהרגת רצית אותי לבקר,

חבל שפספסתי, אני כל-כך מצטער,

אך אף-אחד אין להאשים,

כי לא חשבנו שלפעמים החיים נפסקים.

ביום שלישי אחד הטלפון צלצל,

ואת סדר חיי מאד מאד בלבל.

הודיעו לי שאביה לעולמו הלך,

נתי והרגשתי שאבד לי אח. ואני אוב

כל מה שנשאר לי זה להגיד תודה,

על כל החברות ועל כל האהבה,

אזכור אותך לנצח כל עוד אני חי,

חברך האוהב אריאל עמיחי.

65

נכתב בעקבות הספדו של הרב אליקים לבנון שאמר שאביה תמיד היה בדרך, ולבסוף מת בדרך ולא

הספיק להגיע להיכן שרצה.

יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו אביה, אני מקווה שטוב לך שם ואתה נמצא בישיבה של מעלה. ובזמן שאנו נוסעים לישיבה של

מטה אתה שומע יחד עם ה' את תפילת הדרך שלנו ושומר עלינו, כל אחד בדרכו, מלמעלה.

שתוליכנו לשלום ותצעידנו לשלום שהכל יהיה רק לשלום וכל הצרות שלנו ייפתרו ויהיה שלום בארץ. ולא נצטרך להמשיך את דרכך

במאבק עיקש כדי שלא יעקרו עוד נתחים מארצנו הקדושה אותה אהבת בכל לבך. ולא ידברו עוד

על חלוקת עיר הקודש בה זכית להיקבר.

ותדריכנו לשלום ואני וכל החברים נשתדל להמשיך את דרכך בכל התחומים: באהבת הזולת, בכבוד התורה ובדבקות

ובמסירות לארץ.

ותגיענו למחוז חפצינו לחיים ולשמחה ולשלום שיגיע כל אחד למטרתו בחיים ויזכה להשלימה באותה חיות ושמחה שתמיד היו לך ומהן הקרנת

על כל הסובבים אותך.

)ותחזירנו לביתנו לשלום(תעשה לנו איזו קומבינה שם למעלה שכולנו נחזור כל אחד מדרכו בשלום מהישיבה, מהצבא ומכל

מקום אחר לשלום.

ותצילנו מכל אויב ואורב בדרך ואם כבר דיברנו על קומבינות, אתה בטוח תצליח, עם החוש העסקי וכושר השכנוע שלך, להסביר

להנהלה שם למעלה שכבר סבלנו מספיק ונמאס לנו מכל האויבים והאורבים בדרכים ששולחים

לנו מדי יום, ושאפשר להפסיק עם זה ועם כל מיני פורעניות המתרגשות ובאות לעולם, שקיבלנו

מספיק מהן בזמן האחרון. וכפי שאמר מישהו בהלוויה שלך: שבענו ניסיונות, ה'. אתה לא תצליח

להפיל אותנו. "

ומתאונות דרכים ואנחנו נקבל על עצמינו בלנ"ד לתפוס את עצמנו יותר על הכביש ולא להסתכן, וננסה להעביר את

המסר הכואב שהשארת לנו, לחברינו ולכל עם ישראל.

ותשלח ברכה והצלחה בכל מעשה ידינו אני זוכר, ושמעתי את זה שוב ושוב בניחומים, שהיו לך תמיד ברכה והצלחה בכל מעשה ידיך ובכל

תחום שפנית אליו וניסית תמיד הצלחת.

ותתננו לחן ולחסד ולרחמים ולשלום בעיניך ובעיני כל רואינו עוד תכונה שהייתה לך בשפע: כל אדם שפגשת תמיד מצאת אתו שפה משותפת וגרמת לו לחוש

בנוח לידך. ותמיד ניסית לתמוך ולעזור לחבריך. אתה לא הפסקת בדרך, פשוט היית מושלם מדי

לנו קצת מהתכונות האלה לחבר'ה והקב"ה רצה אותך למעלה. אולי תשלח בשביל העולם שלנו

למטה.

ותשמע קול תחנונינו כי אל שומע תפילה ותחנון אתה אני בטוח שעכשיו, כשאתה שם למעלה ליד כסא הכבוד, התפילות שלנו מגיעות בקלות למעלה וה'

שומע אותן ומקבלן.

ברוך אתה ה' שומע תפילה.ואומר ג' פעמים: "ואביה הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלוקים"

תפילת הדרך נחמיה לילנטל

66

לפעמים,

אנשים מדמיינים לעצמם את עתידם. כמובן שהם מדמיינים אותו בצורה המושלמת. הם מדמיינים

את העתיד האידיאלי מבחינתם.

אורחים, ומלא מרווח בית טובים, ומעשים לתורה מחונכים ילדים ואוהבת, שמים יראת אישה

איכות, זמן זה, כל עם וכמובן, טובים, חברים תומכת, קהילה עניים, למספר שמספיקה פרנסה

כלומר זמן לימוד תורה – לימוד תורה כזה שלא בא בדיעבד )"אולי נדבר מחר..."(

אלא כזה שיהיה מלכתחילה )דף יומי, הלכה יומית וכו' ... ובקביעות!(

כל אחד מצייר לעצמו תמונה מושלמת של מה שהיה רוצה שיהיה - ובעצם, של מה שהוא שואף

אליו.

לי היתה תמונה כזו, עתיד אידיאלי, רק שהיה פרט נוסף בתמונה:

אותו הפרט בתמונה, היה חבר. אבל כזה אמיתי - אמיתי. אותו הפרט בתמונה היה שכן, הוא היה

המשענת שלי ואני שלו, הוא היה החברותא בדף יומי, כל ערב אחרי יום עבודה עמוס...

אותו הפרט בתמונה – היה זה שישן מיטה לידי בפנימיה במשך מספר שנים,

זה היה אותו אחד – שהיה איתי בעמונה וחטפנו יחד מכות על ארץ ישראל,

זה אותו אחד – שלא מתפשר אף פעם ועל שום דבר,

ואותו אחד – שיכל לשבת ולדבר אתך שעות כדי לברר מה טוב – בשבילך.

אותו הפרט, הוא זה שגרם לתמונה להיות כל כך מושלמת,

העתיד האידיאלי לא יכול להתקיים ללא אותו הפרט בתמונה.

אבל אני מבטיח שהפרט הזה לא יעלם מהתמונה והתמונה תשאר אותה תמונה, דרך המחשבה,

העשיה, החינוך, המשפחה, הקהילה – דרכנו.

והחיים בכללם – יצבעו, יתמלאו, יהוו את "מהות האביה".

אוהב,

בן לביא

בן לביא

67

צבי יהודה גולדברג

אביה = 18= ח"י

חסדי ה' כי לא תמו כי לא כלו רחמיו...

בחור דואג... יודע עזרה מהיא.

כן, אביה אני יודע... אני לא כל כך אובייקטיבי אבל אני כותב מהלב.

אני לא כותב מי היית כלפי חוץ או כלפי ההורים... אני כותב רק את מי אני ראיתי...

באיזה צל אני חייתי... ומה הרושם שהשארת...

אני יודע בדיוק מה עברת רק מהזוית שלי. זוית של אח קטן...

שעשיתי כעסת עזרה... ביקשתי שלא לבד... שרציתי כעסת התייעצתי... כשלא כעסת כעסת...

שטויות... ועכשיו... עכשיו אין יותר ממי לבקש...

ועכשיו אני עומד מול הלבד שלי, עומד... לבד לבד לבד... אני בעצמי ואין... אין ממי לבקש...

הלכת... השארת חלל... אוי אביה... לקבל ס.מ.ס מתי יש לי טסט אחרי השיעור הראשון... לבכות

חצי היו מאחרים שלך הציפיות להודות... האומץ לי היה ולא לא עברתי כן... עברתי... לך כשלא

מהציפיות מעצמך ותמיד התעצבנת כשלא עמדו בהם... כמה אני בוכה עליך עכשיו... )תשאל את

רוה(...

לבד??? לעשות רציתי למה לבד? צריך אני למה עכשיו??? מי מי??? אביה... אוי אחי... אוי

כמה רציתי שישאלו אותי... גם עכשיו אני רוצה... אבל אין לי תשובות... ניסיתי ללמוד בשבועות

האחרונים, ניסיתי לעזור... אל תשאל איזה כוחות אני מוצא... אל תשאל... אבל כלום לא מספיק...

לכל אחד יש תפקיד... לך היו המון... אני רוצה למלא את מקומך... ולא מסוגל...

אוי אחי... למה עזבתני????? למה?

אביה... ילד חמוד... כמה אהבת את אבא כמה הוא שיתף אותך... כמה היית מרוצה... היית לידו כל

כך רציני... כל כך חכם... רק ניסית לעזור... ידעת ללמוד... כמה אהבת את אמא... כמה אף פעם לא

עמדו בציפיות שלך... כמה התאכזבת. כמה...

פתאום אני לבד... אביה... אין לי אומץ להגיע הביתה... אין לי אומץ לבכות... אז אני בורח ... וזה לא

עוזר... אני חושב עליך בלילה, אני חושב עליך בטרמפים...

תמיד שאפת לטוב ביותר... כל כך ניסיתי לרצות אותך... אפילו אם קצת חרגתי מהאמת בשבילך...

ואני יודע:

אני כמה אוי... זה, את אהבת לא מאד ומאד מקילומטרים אמת חוסר שזיהית יודע יודע...אני

לבד כמה לבד... כמה אוי ללבד. שלי הרצון את הבנת ולא לעזור שרצית כמה יודע ואני

עכשיו... אני יודע...

אני יודע כמה הערצת מושלמות... כמה הערצת את הרב אליקים, את הרב צבי, את הרב

מנחם... כמה... אוי אביה... איכה? איכה? איכה?

אני יודע כמה יושר פנימי, כמה, כמה חסד אמיתי... איש חסד... איש של ארץ ישראל...

איך שלחת אותי לחומש... איך נתת לי בגדים חמים להעלות למעלה... לחם... ריבה רק

שיהיה להם טוב... איזה בחור... איזה...

על זה היה דווה ליבנו... על אלה חשכו עיננו...

ואני יודע:

תמה העונה... תמו נעורי!!!

או אחי, ההיית? או חלמתי חלום??? אחי אחי...

אחי אחי רעי אהובי...

כמה לא הבנתי אותך? כמה?

כמה איש היה בך... כמה...

68

אני נזכר איך רצית לעזור.. כמה כמהת לשמש תלמידי חכמים...

הגעת כמו חץ להסיע את הרב צבי לכותל... בסוכות... הרב עלה על האוטו של יוני... אז נסעת לפנינו

כדי להראות את דרך אבו תור- גיא בין הנום... בחיים לא התפשרת... בחיים... אוי אל תשאל...

נסקת לגן העדן והשארת אחריך גיהנום...

ריבונו של עולם... למה??? אני מבין שזה כנראה הטוב...

זהו דין האמת וברוך דיין האמת... אבל למה???

אבל למה??? אבא...

כמה קשה בלעדיך... כמה החייאה אנחנו צריכים... כמה החייאה צריכה השמחת חיים שבקרבנו כל

כך... כמה שמחה שהיתה בזכותך... כמה היא שבורה כעת... אילו היית יודע כמה ריק בלעדיך...

סתם או תיקנת... או סידרת... ואתה עליך... וזרקתי אותי האשימו או אותי שאלו פעמים כמה

ספגת... ובשקט... בשקט... כמה קשה היה לך בגללי... וכמה חייתה נפשי בגללך... כמה אחים היינו...

כמה רבנו... כמה אהבנו... למה זה נגמר??? למה? כמה פרגנת... כמה שיפרת... כמה רצית? ואני...

עקשן! עקשן מאד!

לא אפרד גם אם המוות יפריד בינינו בכוחו הרב...

לא אשכח גם אם הזמן יטשטש באורכו הרב...

לא אכעס גם כשיש כל כך הרבה על מה...

מעולם לא ידעתי אהבה מהי...

מעולם לא ידעתי בכי... או כאב מהו...

היית כל כך שאין מקום לשכוח אותך... כל כך היית...

מעולם לא ידעתי געגועים מהם...

שלך... צביקי.

69

אביה, מה המצב? איך הולך?

"מה קורה? איפה אתה עכשיו?

למה לא ענית לי ל - SMS שכתבתי לך אז באותו יום שלישי ב-7 וחצי בערב?

רשמתי לך ככה - "אהלן, מה המצב? איך הולך? אתה שבת בבית? חיימאושרים ויומטוב"

ואז לא ענית, ולא הבנתי מה עבר...

בד"כ אתה עונה שניה אחרי שאני שולחת, תמיד אמרתי שאתה אלוף העולם בכתיבת הודעות,

כ"כ חיכיתי לתשובה שלך עם ה"חיימעולים" ושתבוא לשבת,

אבל בסוף בשבת היינו לבד ולא באת, אפילו שחיכינו לך...

נו, אז מתי תבוא באמת?

מה, אתה פראייר? הכי כיף זה להיות שבת בבית, עם האוכל של אמא...

ת'אמת, למי אני אכין חלות כל שבת אם לא תבוא?

זה עדיין לא נקלט... זה נראה כאילו אתה חוזר עוד שבועיים בערך... אבל מה שנשאר ממך זה

רק כמה תמונות, ת'פלאפון שלך ואת הזיכרונות שיש לנו ממך...

תמיד הייתי גאה בך שיש לי אח כזה גבוה ושווה, אח שאפשר לשאול אותו שאלות טכניות,

לדבר איתו על דברים מעצבנים... האח הכי מיוחד בעולם!

זוכר איך שעזרתי לך לשים ת'סכך בסוכה? עשיתי לך שם המון בלגנים אבל אתה עם המון

סבלנות הסברת לי דבר דבר בלי לכעוס ואח"כ עשינו מלא צחוקים... ועכשיו, אביה מי יעשה

לנו סוכה כל כך יפה? מי יעזור בהכל???

תמיד ניסיתי לדמיין אותך בתור חייל עם מדים, אנשים אחרים הצלחתי לדמיין אבל אותך אף

פעם לא הצלחתי, ולא הבנתי למה... עכשיו אני די מבינה...

בדיוק יום לפני שנעלמת שלחת לי הודעה וכתבת בה: "חיים מעולים" , רציתי שתשלח לי עוד

הודעות כאלה...

כל ערב אני מדמיינת אותך נכנס לחדר שלי, בודק מה שלום שירה ומכסה אותה, לוקח את

הדר לשירותים ואח"כ שואל אותי מה אני עושה ערה בשתיים בלילה... ואז היית הולך לישון.

פתאום תבוא אותנו, תפתיע אולי פה... לא אתה כאילו לך לכתוב אותי מעצבן אביה, אוף,

ותגיד שעבדת עלינו, זה יהיה הכי טוב.

באמת מי יקח אותי עכשיו טרמפ לתחנה המרכזית? מי יהיה גאה בי על דברים טובים שאני

עושה? מי יעודד? מי ישמח במצבים קשים?

תמיד כשהייתי מעוצבנת, אתה היית זה שאפשר לדבר איתו. כל פעם כשנהרס המחשב, לא

צעקת, פשוט באת ותיקנת אותו בשקט.

עכשיו מי יתקן אותו?

כל הזמן אומרים שאנשים אחרים יתקנו, יעשו, ידברו, יעודדו... אבל מי כמוך? אף אחד לא יוכל

להחליף את מקומך!

היית באמת איש טוב, איך שהיית מתייחס לאחים ולבני דודים הקטנים, היית עוזר לכל אחד

כשהיה צריך, תמיד היה חשוב לך האחרים יותר מאשר עצמך.

זוכר איך נסענו, אז בטיול בצפון בחופש האחרון, וההורים היו לחוצים שאתה נוסע מהר מדי?

אבל אני ראיתי שזה היה בסדר.

זוכר איך אמרת לי שאם היית לבד באותו רגע, היית "שופך" ת'צמך הרבה יותר מהר, אבל אתה

נזהרת עלינו.

אוף אביה, קשה לי, לא יודעת מה אני אעשה בלעדיך...

הלוואי ותחזור!!!!!

ואל תשכח לדבר עם קדוש שיעזור לנו בהכל...

אוהבתותך מלאנים ומתגעגעת מאוד מאוד

צופיה."

צופיה SMS :החלטתי לכתוב לך

הודעה נשלחה ב: ב' כסליו התשס"ח PM 23:04 בתקווה שההודעה נמסרה לנמענה...

70

לאביה – יהושע האהוב כל כך,

נשמתו של האדם מתגשמת בגוף כדי לגלות את חותמו של הקב"ה בעולם, ולהוציא את איכויותיה

הייחודיות מן הכח אל הפועל על פי יעודה.

נדירים הם האנשים המקיימים מעשים טובים רבים כל כך, וזוכים לכך שעצם המפגש איתם נחרת

בתודעת רבים כל כך, וכל אלה - בזמן קצר כל כך; כזה הוא אביה:

נשמתו של אדם הראשון היה בו בכח כל הנשמות העתידים לצאת ממנו, ונמצא שחותם הזה, שהוא

כוחות קדושה עליונה, הכוללת תרי"ג איכויות, נגד כלל התורה, שם נכללו ג"כ תרי"ג של כל נשמה

כולם נכללו אעפ"כ לחבירו, דומה שאינו מה העולם, לתקון אחר ענין לה יש אחת שכל ונשמה,

בחותם א', הכלול בחותמו של אדם הראשון, ונמצא שכל אדם מישראל, כולל בו כל הבריאה, וכל

העולם לפי בחינת מדרגתו, מה שצריך לתקן בו, ונמצא שבשביל כל אחד נברא העולם כולו )ספר

שיח יצחק, חלק א, דרוש לשבת פרשת בראשית(..

חותמה של נשמת אביה נגע ברגישות ובענווה בקרב כל רואיו;

אהבת התורה, העם והארץ היו נר לרגליו,

ובינה יתרה לקבל את האחר הייתה נחלתו.

חן וחסד, חכמת לב ושכל טוב, היו טבעו,

מהותו אמת פשוטה,

וכל מפגש איתו אמר: "הנני".

הקשר שלי אל אביה, נרקם מחוטיה המגוונים של אישיותו.

כל מפגש עם אביה, מאז ולעולם, הותיר בי רשמי השתאות ופליאה מן הרצון והיכולת שחברו באדם

אחד, המשכיל להתאים את עצמו לאחר, והופך להיות זמין אליו על פי כלי הקיבול של הזולת.

כולנו, בעל ילד ככל הילדים, כמו לגידולו היומיומי של אביה, שמן הסתם היה לא הייתי שותפה

חולשות ומעלות המתגלות אלו בצד אלו, בהתאם למורכבות החיים;

האדם כולל בתוכו פרד"ס פנים, ואין סתירה בין פשט לדרש ובין גלוי ונסתר; האמת נקראת אמת

כי יש בה מ - א עד ת, וסתירה נקראת סתירה כי האמת נמצאת בסתר. אחדות הניגודים העומדת

ביסוד סתירה זאת מוסברת בדבריו הבאים של הראי"ה קוק זצ"ל:

יש עולם של חול ועולם של קודש, עולמים של חול ועולמים של קודש. העולמים סותרים זה את

זה. כמובן הסתירה היא סוביקטיבית, האדם בהשגתו המצומצמת אינו יכול לפשר בין הקודש ובין

החול, ואינו יכול להשוות את סתירותיהם, והן אמנם מיושבות ברום עולם, במכון קודש הקודשים

)שמונה קבצים, מחברת ח, פסקה עג(.

שמו של האדם מעיד על מהותו, ופניו על פנימיותו. יופיו של אביה מעיד על יופיה של נשמתו )כדברי

חכמים על רחל אמנו(, ושמו מעיד על האחדות שממנה נוצר הריבוי. אחדותו של הקב"ה היא המקור

לכל הריבוי בבריאה: מן האלף בא הבית.

לולא הייתי מכירה את ישראל ורונית )יבדלו לחיים טובים וארוכים( לא הייתי מוסיפה את השורות

הבאות, מכיוון שכאב ההורים והאחים הוא אינסופי ומוחלט, ואין בכוחן של מילים או מעשים כדי

כו להפחיתו ולו במשהו, חרף האמונה בנצחיותה של הנשמה ובקיומה בעולם של מעלה, בבחינת: ב

היא למנוחה - ואנו לאנחה )מועד קטן, דף כה/ב(. לאבלים ולא לאבדה, ש

ילד צומח על קרקע גידולם של הוריו, ולא ניתן להביע במלל את אהבתנו והערכתנו אל ישראל ורונית

יבדלו לחיים טובים וארוכים, שאמונתם החזקה מאפשרת לי לחתום בדברי הנחמה של האדמו"ר

הזקן, ר' שניאור זלמן מלאדי זצ"ל, מייסד חב"ד ונשיאה הראשון.

נשמתו עליית את ומתאר מוויטסבק מענדל מנחם ר' של פטירתו על נחמה אגרת כותב רש"ז

לעולמות העליונים. רש"ז עומד על תוקפם הנצחי של מעשיו הטובים של הצדיק שהם בבחינת: "אור

שלי גולדברג

71

זרוע לצדיק", שעלינו להמשיכם בבחינת "גידולי גידולים", ועומד על הקשר הישיר בין מחשבותיו,

דיבוריו ומעשיו של האדם בעולם הזה לבין מדרגות השגתה של נשמתו לאחר הסתלקותו:

.... כל ימי חלדו ויהי בהעלות ה' רוחו ונשמתו אליו יאסוף ויעלה בעילוי אחר עילוי עד רום המעלות

]...[ אשר מי האיש החפץ חיים לדבקה בה' חיים בעבודתו תדבק נפשו והיתה צרורה בצרור החיים

את ה' ]...[ ורוחו עומדת בקרבינו ממש ]...[ וז"ש בזוה"ק דצדיקא דאתפטר אשתכח בכלהו עלמין

יתיר מבחיוהי )=הצדיק שנפטר נמצא בכל העולמות יותר מבחייו( דהיינו שגם בזה העולם המעשה

שחיי ]...[ לצדיק זרוע אור מן גידולין גידולי והולך גדל המעשה כי יתיר אשתכח לעשותם היום

הצדיק אינם חיים בשרים כ"א חיים רוחניים שהם אמונה ויראה ואהבה ]...[ והם בכל עולם ועולם

עד רום המעלות הכל לפי ערך בחי' מעלות ]...[ שאויר ג"ע מתפשט סביב כל אדם ונרשמים באויר

זה כל מחשבותיו ודבוריו הטובים בתורה ועבודת ה' )אדמו"ר הזקן, אגרת הקודש, כז(.

באהבת עולם רבה, בשם כל המשפחה, שלי גולדברג

בגוש קטיף

בטיול בנגב עם סבתא רבה, מרים פלמון תבל'א

אביה יהושע ז"ל גולדברג

נולד בירושלים

בכ"ח באב תשמ"ח

למד בת"ת מורשה בירושלים

בישיבת הליכות עולם בקרני שומרון

ובישיבת ההסדר באלון מורה.

בי"ב במר חשוון תשס"ח, בדרכו מקדומים לאלון מורה ברדת החשיכה

נכנס לסיבוב בכביש

איבד את השליטה על הרכב,

התהפך לוואדי ובו מטע זיתים בצד הכביש

ונהרג במקום והוא בן י"ט שנים.

לפני סיבוב מסוכן זה אין שילוט אזהרה בולט,

הכביש משובש ובנוי בזווית מסוכנת,

בכביש בור פעור שלא תוקן עד היום,

כל רכב שנתקל בבור בכביש

נכנס לסכנה של איבוד שליטה.

אין בכביש זה תאורה,

אין גדר הפרדה ואין גדר בטחון רצופה.

מכיוון שהסיבוב נמצא בירידה

כל רכב שעולה מהצומת ממול

מסנוור את הבאים מולו וגורם לסכנה.

כל המפגעים הקשים הנ"ל מצטרפים למלכודת מוות לנהגים

ובעיקר לאלה שאינם מכירים היטב את הסכנה.

בימי חייו היה אביה תמיד לעזר לכל פונה

וגם למי שלא פנה... והכל בענווה ובצניעות.

אני בטוח שגם במקומו ליד כיסא הכבוד

הוא מבקש רחמים עבור כל מה שאהב

על הארץ, על המשפחה, על החברים, על הישיבה הק' ועל כלל ישראל.

תודה מלב לכל החבורה

המופלאה של החברים היקרים

שחשים בצער הנורא

משתתפים, מסייעים, מחזקים ומתחזקים.

תודה לראשי הישיבות ולר"מים

על הסיוע, על החינוך לתורה ולמצוות של אביה ז"ל

ועל התמיכה בנו במהלך האבל הכבד.

תודה לכל מי שעמל בהוצאה לאור של החוברת לזכרו של אביה ז"ל.

תודה לכל משפחתנו הרחבה ולכל מנחמנו וחברנו הרבים רבים

המסייעים ומחזקים אותנו בשעות הקשות.

יהי רצון שבורא עולם ישלח לכולנו מזור, עידוד וחיזוק

ונראה יחד במהרה את בניין בית הבחירה ותחיית המתים.

נמשיך בע"ה בדרכו הייחודית של אביה

דרך החסד, הטוב והענווה

דרך המסירות על ארץ ישראל

דרך אהבת ישראל, אהבת ה' ואהבת התורה

ולא נוסיף לדאבה עוד.

תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.