לביגם בינינו

א וביותר לעמים, ישראל שבין היחוסים כהגדרת — לבינם בינינו אכן. שהוא וכי™, ככלל העם, ובין וכיחיד ככלל ישראל שבין היחוסים כהגדרת

בין בספרותנו, דרכים בכמה משתקף שכורח־דיונה בעייה היא בתוכו, יושב בלט־ ועיקרה החזות במערכת בין פובליציסטיקה, ועיקרה במערכת־ההגות

של וסופה מיוחדת, לבחינה ראויים שהם ודאי ואפניו הדיון דרך ריסטיקה. הבחינה מעשה קודם גם כי דומה, אולם סיכומה. גם ויבורר שתיעשה הבחינה בבעיית־ מיפנה, לא אם שינוי, של צד על לדבר מותר הסיכום, ומעשה

שמתוך לארץ־ישראל, העברית הספרות של מרכזה מעבר עם בינינו־לבינם עתה עמה ארץ ארצה, כערובת שהיא מקדם, עמה ארץ ארצה, לה שנחשבה

בעיית־ כי ודאות, ואפילו הרגשה, כממילא לה נלוותה הרי לבוא, ולעתיד האחר, העם בתוך ישראל של יחוסם בעיית איננה שוב בינינו־לבינם

ודאות ואפילו זו, והרגשה האחר, העם ם ע ישראל של יחוסם בעיית אלא מעליהם אלה, לשיעורים מעבר כי ורוב, מיעוט בשיעורי תלויה היתה לא זו,

נתונה זיקה של יסוד עצמו, את והשליט הלך לפחות, או, שלט, להם, ומחוצה שבבעיה הזה המחודש או החדש, הצד כי דומה, מוחלטת. זיקה וקבועה,

כדי בקווי־הקצוות. גם אלא בקו־האמצע, בלבד לא מצוי אלה, ביחוסים זו, בתקופת מובהקים סופרים וידידים, רעים צמד לראות דין אלה. קצוות להבליט

הגמור יחם־השלילה יחסו על ברנר, ח. י. — ומעצבי־דמותה השניה העליה יחס־החיוב יחסו על בנימין, ׳ור מזה, המזרח( של בפולנים )הערבים

מזה. ערב( )משא הגמור . בעינינו נראה הזאת בבעיה הספרות של דיונה לכורח בולטת כדוגמה

חיי — הכתיבה ין נ ע מבחינת שהתגדרותו משום ביחוד ן, ו גג ע ש״י בלטריס־ — דרך־הכתיבה מבחינת והתגדרותד מבית, ואיש־ישראל ישראל

גילוייה על כל־שכן גופה, הבעיה על להעקיפו היו עשויות בלבד, טיקה מתחומה ליסודות כניסה פתחי בסיפוריו לנעול שדרכו וביותר האקטואליים.

מערבים שהיו גידולו, בני אחרים, מספרים כדרך שלא הפובליציסטיקה, של השכיל כבר אולם לכך. בדיאלוג ביחוד ומסתייעים היסודות, את לצרכם מסיפורי האקטואלית התגובה שמיטת כי להסבירנו, ר נ כ ו ט משולם

105

סדן דב . 106

נמנע שהוא אלא סיפור. דרך שתגובתו אלא מדומה, שמישה היא עגנון מכורח־הדיסהרמוניה וממילא החזות, תחום ושל ההגות תהום של מעירוב

— מענינות דוגמאות בשתי להראות טוכנר ניסה זאת עושה הוא כיצד שבו. שנדפס הירושלמי" "החכם מאמרו )ראה כלה" ב״הכנסת שינויי־נוסחה בביאור ט״ו—ה׳ )"הארץ", ועינם" "עידו של בניסוי־הפיענוח וכן שי"( "לעגנון בקובץ דרך על וגילוייה שלנו הבעיה בביצבוצי לראות דין אי־לזאת תשי״ט(. תשרי

בסיפור. הגמור גילגולה בדיקתב

לפנינו הגמור, לגילגול מגיעים שאנו עד כי ליאמר, האמת ניתנה אולם ביוגרפית. התנגשות לאור בעיה של שיקופה ראשונה ותחנה תחנות, כמה

ברוך בידי צדדיה לצדי שנתבררה הבעיה, לאור לראותה דין זו התנגשות כבעיה אבדנו ומציאות אבדנו חשש על הבית בעיית קורצווייל,

קווי־ההפלג על למדים אנו אלה בירורים מתוך עגנון. בסיפורי מרכזית אולם עצומים. ממדי־סמל כדי גדלה שתחילת־אחיזתה הבעיה, של מגרעיניה

כלומר לתחילת־האחיזה, מממדי־הסמל לחזור ממריצתנו עתה נקודת־דיוננו של ביתו שריפת האחד, הסעיף — ואבדנו בית שענינם ביוגרפיה לסעיפי הסעיף > שלימה״ -פת בסיפור מישקעו דרך את שידענו בהומבורג, המספר פעם מתוכו, הכפול וגירושו בירושלים ביתו הרם מקודמו. החשוב האחר,

בא, שזכרו גירוש השחרור, במלחמת אחרונה פעם במאורעות־אב, ראשונה ללון", נטה ב״אורח ביחוד ראשון גירוש סיפורים, בכמה ובפירוש. ברמז

ועינם". ב״עידו ביהוד אחרון גירוש

שלוש יצא המספר — סמיבות־הפרשיות לראות דין לביוגרפיה, ואם לאשכנז ירד הראשונה, מלחמת־העולם לפני ראשונה, פעם :מארצנו פעמים

ירד מאורעות־אב. אחרי לאחריה, פעם מולדתו; עיר את לראות סר ולא לסקנדינביה ירד ייסוד־המדינה, אחרי לאחריה, פעם ואגפיה; מולדתו לעיר אירופה. גולת בחורבן שנחרבה עיר־מולדתו ולראות לסור היה יכול לא ושוב

ללון" נטה "אורח ספרו נפש היא מאורעות־אב, אחרי שלו, יציאת־האמצע המספר. יושב — וסביביהם מאורעות־אב לענין עמדתו ביטויה על באה ובו

ובין ביניהם שמתגלגלת והשיחה ב״ח, מר בית הוא במלון, האורח, הוא:ש״ו(—ש״ד )עמ׳ מתגלגלת היא כך אראלה בת־הבית

פארץ־ שפע שפועה פה קצת. ונשתעה פר יישב אדרבא ב״ח פר אפר הוא שפא ז בגו דברים שפא פאבא. פבתב בא לא שבועוח כסה זה ישראל.

ז הוא פה הזה הפופתי דפת־רחל. על והתנפלו פהופות שם יש שפא או חולההוא. ערבי

107 לבינם בינינו

ז נקיים דם שישפכו צריך ערבי הוא ואם ב״ח פר אפר את לתקוף פוער שהתקיף בשביל אלא ערבי, שהוא בשביל לא לו אפרתי

תבוא, שלא צרה לכל אנו צפויים וחלשים מעטים שאנו זמן וכל החלש. אלה דברים ששופע פי כל שחוק. דברי אלא דבריו אין אראלה אפרה

לשחיסד« צוואר ופושטים ידים בחיבוק שם יושבים שאנו לחשוב יכול הגבורות כל את ומכיר יודע בעתונים הקורא בל שבשבוש. ניהודינושם. שעשינו

אני. ראיתי בעחונים שכתוב ממה ויותר ואמרתי בראשי לה ניענעתי לעמוד הגיבור הוא צריך אם גיבורה. את שמכלה גבורה מועילה פה אבל

ונופל. נחלש הוא לסוף המלחמה בקשרי ולומר צווארינו את לפשוט צריכים שאנו יוצא דבריו לפי אראלה אמרה

בשירתו לשיר ביאליק פשוררנו שהשכיל כפו שחט, קום צוואר הא התלייןהשחיטה. על

נברתי. נתכוונתי לזה לא פירוש מבינה שאני לומר רשות לי שיש כמדומני פר? נתכוון לפה אלא

למצוא זכיתי לא שאני גיבור לפושג לו יש אחר פירוש שפא או הפלות.בפילון.

הריני במילון שאינו פירוש לפרש אדם רשאי אם אבל לי. אין אחר פירושאוחו. לתקוף עליו באים ואין סמנו שפתייראים כל גיבור הוא איזה אופר

ימצא שם האספורט. לשדה ילך מר פבקש כאלה גיבורים אם אידיליה.מבקש. שהוא הגיבור אח

לעולם? שם נמשכים הדברים יהיו כך וכי ב״ח פר אמר . חכם שבא עד דעתי את הניחו ולא לחכמים שאלתי זה דבר לו אמרתי

ישבו חכמינו שרוב ובזמן לתבפתו. קודמים מעשיו חכם אותו לי. ופירש אחד מה לעשות וזכה לארז הוא עלה ציונות על דרשות ודרשו לארץ בחוצה

ומתוך. לכלום. תצפה ואל עשה לומר הוא רגיל עושים. הדיבור כלי שאין היום אדם עושה המעשים. דרך שכן ניכרת. ליישות מעשיו נצטרפו שעשה

את ערביים שהחריבו אחר גדול. למעשה מצטרפים ליפים דבר. ומחר דבר ושולחן. מיסה לי ונתן לביתו הזמינני לראשי גג קורת לי הניחו ולא ביתי טובת מה לו אמרתי טוב. יהא תצטער, אל לי אמר פיצר. מצאני אחת פעם

עוקרים. שכנינו נוטעים אנו ואם הורסים שכנינו בונים אנו אם לנו. צפויה אחוז. בשעה נהרגו משפחות במה ראה אחד. ביום נחרבו ישובים כמה ראה

שכנינו שהרי באה, היחד. בבר לבוא צריכה טובה אילו טוב. יהא אומר ואתה השובה! מן שנהנו ראשונים והם נושבת, לארץ מדבר שמפות שהפכנו יודעים

פתאום נעשית לכלום תצפה ואל עשה שאמרת אתה סוב. יהא אומר ואתה

סדן דב 108

לדברים אני מצפה עכשיו לכלום צפיתי לא בראשונה לי אמר לתקוח. פסרון הן תקופות שלוש לי. ופירש ישב מיד שניה. לתקופה נכנסנו שכבר הרבה

ורואים שכניה בעיני ובזויה וחלשה קסנה שהאומה ראשונה תקופה באוסוע ועושים עליה מרחמים פעמים ובזויה שפלח שהיא ומתוך אינה. כאילו אותה נתנערזז זו שאומה שניה. תקופה החלש. עם חסד שעושה כגיבור חסד, עמה

קשרי עמה קושרים פקחים שכניה אם והולכת. מתחזקת היא והרי משפלותה ובסוף עת, בכל אותה מכשילים פיקהים אינם ואם מזה. זה ונבנים ורעות אחוה

מפני וגבורה עוז ומאזדת נפשה על היא עומדת למלחמה. עליה יוצאים מפני מתיראת ואינה עליה. רחמים אין אויביה בידי נופלת שאם שיודעת

שלום, עמה עושים כך שכניה שרואים וכיוון קלגסים ושפעת תריסים הנפתתחילה להם. שווה כאומה אותה רואים כך ואחר קורבתה׳ מבקשים כך ואחר

בזד" זה מסתייעים כך אחר שניהם, לטובת כך אחר להנאתם, אותה מקרבים ■ הגענו ועכשיו ובזויה■ שפלה אומה של ראשונה, בתקופה עמדנו עכשיו עד

יזכו אחרינו שיבואו ובנינו כוח, והוסיפה שנתבצרה אומה של שניה לתקופה — אחריהם שיבוא ומה האומות. ככל אומה של שלישית לתקופה ויגיעו

ראתה. לא עין שנתנסנם החולה בנו על והביס צווארו בבית ידיו את ב״ח מר הכנים

של שלבם מה בנו עושים לכך כך בין ואמר הבריאה רגלו את החליקחפץ. רוצחים

שניה. בתקופה עומדים שאנו זמן כל ואמרתי שנתנמנם בבנו צפיתישלישית? לתקופה נגיע ופתי ב״ח סד אסר

אימת פישראל. אדם ובכל ובמר בי תלוי זה דבר ואפרתי סכסאי קפחיבמלחפד" שם העומדים אחינו על ונתוסף לארץ שנעלה

ועשיר" עליה של בכוחה היישוב בנין של זו פוליטית־ריאלית תפיסה ושעל' לחכמתו קודמים שמעשיו חכם אחד של משמו המסורה תפיסת־תכנית

תצפה ואל עשה אמירה: כדי מסתכמת מתקיימת, חכמתו מאמרם, כרוח כן, Quidquid agis, prudenter agas,:הפתגם של היפוכו הוא הלא לכלום.

et respice finem ויסודו לאחרית(, וצפה בחכמה, עשה עושה, שאתה )מה ׳,,תשחת לא ולעולם אחרית זכור מעשיך "בכל :ל״ו( )ד, בבן־סירא

שינוי דרך על אחרית־מיתה, במקורה שפירושה אחרית של מובנה ונשתנה זאת ישכילו חכמו "לו :נודע כתוב שנתפרש כדרך אחרית־תוצאה, שפירושו

אחרים, בידי הזה כהיפוך נעשה וכבר כ״ט(. ל״ב, )דברים לאחריתם" יבינו סיסמה: של מטבע טבעו הוגיהם שקצת בימי־שיעבודם, הפולנים כגת

Suum fac nee respice finem לאחרית(. תצפה ואל שלך את )עשה שבין פולמוס של כהמשכו היא התקופות שלוש על התפיסה של הרחבה

109 ם נ י ב ל בינינו

לבינם בינינו שלום של באפשרות שהאמינה תפיסה־שכנגד, ובין המספר ולהשלים בנו להודות נתפקחו ששכנינו קודם או נתחזקנו שאנו קודם

הפולמוס של עקצו לראות כדי דברים רוב צריך אין וזכותו. לעצם־קיומנו שראשיה שלום׳/ "ברית אגודת של תכניתה או תפיסתה כנגד בעיקר מכוון

גם שהיה אירופה, מרכז של המנטליות אוירח ואוירתה המספר מידידי הם ילמדנו הזאת האגודה כנגד מכוון העוקץ מה עד למספר. ובישול גידול בית בן־עירו עם נזדמן בגולת־מולדתו המספר של מסעו בימי — מועט פרם

שנתפרסם כפי שיחתם, קטע והרי ר, פ נ א ק משה ד״ר הסופד וידידו־מנוער, )"נובי בפולין" עגנון ש״י ג״ירושלים, "בוטשאש ידידו: של במאמרו

:תשי״ח( אב ח׳ ב״דבר", ובתרגומי ,1930 באוגוסט 30 דז׳ינניק״, — מקרוב זה סעניינתו. אינה אפילו היא מתעסק, הוא איו בפוליטיקה

ברית־שלום. כנגד בחריפות בפנותו בפומבי הופיע — בחייו הראשונה בפעם המאיימת גדולה, סכנה שלום, ברית מסביב המתרכזים באנשים. רואה הוא שהיו הטראגיים המאורעות של לגנותם. מלים די לו ואיו בנין־הארץ של

משום לדבר, הזכרתי, שכבר כפי הוא, מסרב שנה׳ לפני בארץ־ישראלהמשורר. בלב אי־פעם יגליד אם יודע ומי שדיין, הגליד לא שהפצע

ג הד אלא שאינם רישום־דבריו. לפי — קתני גוזמא ידידו־מנוער כמובן,

הופעת־ אותה כי לשער. הקוראים היו עשויים המספר, מפי ששמע דברים­פובלי חריפות דרך על הופעת־פומבי היתה בחיי־המספר ראשונה פולמוס ענין את קרא אם ספק עברית, קרא שלא גופו הכותב הוא, ודומיה. ציסטית שני הם הלא משל. דרך אלא היתה לא כי ידע אם וספק המיוחדת, התגובה "מאזניים" דפי על שנתפרסמו זוטא", ■ -מדרש הקרויים הקטנים המשלים

צורך מתוך שנולדו משלים, (,4—3 עמ׳ [,78] 28 גל׳ ,2 שנה )תר״ץ־תרצ״א, עשוי הוא אם ספק ממרחק־הימים, לתומו, הקוראם אבל אקטואלית, תגובה רוגזם ואפילו ערעורם שהעלו ודאי פירסומם בשעת כך. על להתעורר בנקל

תולדת של חיבורה שעת בבוא להתברר העשוי דבר המכוונים, הנרמזים שלהרבה. ולזמנים למקומות כיפים נראים האלה המשלים כיום אבל המספר. חיי

מאורעות אחרי ובזמנם, במקומם קבועים שהם כפי אלה, משלים שני היחסים תיאור של הישן במטבע לבינם שבינינו היחסים בתיאור אדוקים אב,

של מנקודת־ראותו הוא ראשון שמשל באופן. בנויים והם וכבש, זאב שבין לא האלה שהמשלים ולפי הכבש. של מנקודת־ראותו הוא אחרון ומשל הזאב משל של ולשונו ראשון משל של .ענינו בזה נביא בכתבים, עדיין כונסו

זאב וגר :שאמר ישעיהו על הזאב של קובלנה ראשון משל של ענינו אהרון.

שדן דב 110

אחת בתיבה המבול בימי עבר, לשון גרו, שכבר בעוד עתיד, לשון כבש, עם אוכלים הכבשים היו הזאב שאכל מה שכל באופן אחת, מדבלה ואכלו אמרם שלא תורה דברי להם אומר היה נח בן ושם חלקים, שבעה כנגדו שהיה נח, של מוראו משום ולא ביניהם, קטטה היתד. לא ועם־זאת לזאב.

שהווה: הוא שהיה שמה והעיקר מלכות, של מוראה בחינת משאי שכל אלא עוד ולא הכבשים עם יווה לבי שעדיין לך ואראה בוא

ציצית בוסל אני סמי י הכבשים מן לא בשר, לוקח אני ספי עמהם. ומתני קלף, לקח פפי קמיע לי לכתוב המומחה וכשבא ז הכבשים כן לא לסליתי.

דברים איו כאילו כבש, עם זאב וגר אופר אתה ולבסוף ז הכבשים פן לאהפשיח. ליפות נבואה אלא אלו לו וכותב בציצית החייב אדם בחינת נראה הוא הזאב, טענת מתור

קטטה אין אמנם שאם בטענה־לטתור, טענותיו סותם ישעיהו ואילו קמיע, מחר הרי — הזאב של ערעורו בא וכאן הנבואה. על לקובלנה טעם מה ביניהם. יוכל ולא כאחד, ירעו וטלה זאב :ישעיהו בנבואת עליו ויבואו כבש, ימשוך

הויכוח של המשכו בסעודה. משיחין אין אמרו: הכמינו שהרי להשיבם. יוצא שהזאב הויכוח. של וסופו בפירושי־כתובים, התעצמות הוא ביניהםמהם. וריכל וטורף כבשים של עדר לתוך נכנם הנביא. סלפני

ונשתברו. הכבשים בצם, שיגיו שנאחזו עד והורג נושן■ הזאב היה וכך והכבשים כלום להם לעשות יכול שאינו בוכה הזאב בוכים, והללו בובה זה

שברת רשעים שני ג׳( )תהילים צווחת הקודש ורוח ויהרגם יחזור שלא בוכיםוגומר. הישועה לה׳

לכסה פתוחים נראים הימים, ממרחק ביחוד פתחי־פירושו, זה משל ואם תמימים. שנה בני כבשים פרשת :שלאחריו משל כן לא הרי פינות. וכמה לשונו: והרי האקטואלית, הכוונה של ריחה נפוג לא הימים ממרחק שגם

עלינו שפתרנשות רעות צרות כל ואמרו כבשים של קטנה כת נתכנסה נתמחקה שלא זמן כל בספרו. ישעיהו שפעה אחת פעייה בשבר אלא באו לא

הזאבים. מפני ושלום חס תקומה לנו אין כבש עם זאב וגר של נבואה אותה ירעו וטלה וזאב נתנבא אמוץ, בן לנו עשה בלבד זה וכי אחד פתח

מי של שמו יתברך קדשי. הר בכל ישחיתו ולא ירעו לא ונתנבא כאחד על לדלג שדרכם עזים עשאנו ולא כרצונו שעשאנו העולם והיה שאמד לטעון׳ יכול הזאב ואין קדשו בהר להתייגע אותנו להטריח ולא ההרים אנו שאץ ערב זאבי כל לפני וידוע שגלוי כלום. נבואה באותה כנגדנוקודש. להררי צריכים

ונלך בואו נביא. של קטנה נבואה עליו לאבד השלום הוא כדאי שני פתח שדרו בשם כאחד, הזאב עם ונדור נבואתך אח כבוש לו ונאסר ישעיהו אצל

111 לביגם בינינו

כנגדו פלפעות הזאב עם שלום לעשות לנו כדאי לא וני בתיבה. אבותינוכבש. עם זאב וגר כשה

זה, מקרא נאמר פי כנגד נאשמו. צאן עדרי נם א׳( )יואל שלישי פתח ורועים נאה בצמר ומתכסים נאות במכלאות דרים שאנו כנגדנו, אלא נאמר לא

חופש לומד תינוק הקדושה. תורתנו לופדים בולו העולם וכל סוב במרעה פן בא הקרבנות שרוב הקרבנות מעשה בו שיש ויקרא ספר אותו פלמדין

רעח כחיה בשדה ומושלך לבריות ונזוף למקום נזוף שהזאב בזמן הכבשים מבשרו עורו את ופושכים חציהם בו וזורקים בו פוגעים חצים ובעלי

ראו הזאב את ראיתם לא אם בעולם. שיש רעות מידות כל עליו וסופלים וקוראים העולם אומות לחכמי ישראל חכמי הודו זה ובדבר בראתם. של ספרו

ולא שם(. ו׳ פרק להאברבנאל אבות )עיין זאבית ענוה רמאות של לענוה סנהדרין )רש״י פעשה כאותו אותו פרפים רעים שועלים פיני שכל אלא עוד

וכשבא ונו׳ שבח בערב היהודים לחצר ליננס הזאב את השועל שרימה ל״ח( השועל ונננס הבאר אצל להם שבאו וכמעשה במקלות, עליו חברו ליכנם למה הזאב לו אפר עלה. התחתון והדלי לפטה וירד והכביד העליון בדלי לו והראה ולשבוע לאכול וגבינה בשר כאן יש לו אפר ז לשם נכנס אתה

היאד הזאב לו אפר עגולה. גבינה כפין עגול כדפות בסים הלבנה דמות וירד והכביד הזאב נכנס העליון. בדלי אתה הכנס השועל לו אפר ז ארד

בטובה יושבים שאנו כך ארץ דרך מידת וני עלה. עליו שהשועל והדלי מצמרנו לו וניתן נאות דירות לו ונתקין בואו אלא ז בצער שרוי ושכננו

לו ונתקין יתחמם, כבשי ופגז ל״א( )איוב איוב שאפר כמו בו להתכסות )ויקרא כגון תורה אותו ונלמד תמיד אצלנו פצויה רגלו שתהא כדי דרכים

ונקיים עליו, לכפר וגופר אחד כבש ולקח משגת ידו ואין הוא דל ואם י״דז כ״ח( )במדבר שנאמד כמו תפימים, אותנו שקראה התורה דברי כל את בנו

ששפך הדם כל אחר תשיבוני ואל תמיד, עולה תמימים שנה בני כבשים פת ועל כ״א( נ״ח, )פשלי הכתוב אפר שכבר שלום, עמו נעשה הזאב בנו

לחמך. לרעב פרס הלוא ז׳( נ״ח, )ישעיה ואופר נבר יפשע לחם בנחת שרויים אנו חברי. דברי על להוסיף אלא בא איני רביעי פתח

אחרים. קנאת עלינו פביאים אנו כך פתוך שבעולם הטובות פכל וניהנים ויאפר פ״ב( )בראשית שבן סבא רועה זה על הזהיר שכבר עין פראית גדולה תראו אל י׳( )תענית לבניו יעקב להם אפר תתראו, לפה לבניו יעקב

יתקנאו שלא כדי ישפעאל בפני ולא עשו בפני לא שבעין כשאתם עצפכם יוסף לבניו לומר צריך שהיה רועה, אותו טעה זה בדבר אופר ואני בכם.

ולישמעאל. לעשו וחנו מפנו קחו הרבה, לו ויש הוא גדול עשיר אחיכם יעקב פעשה שהזכיר זה לחברנו טובה נחזיק בואו ואסר אחר פתח

סדן דב 1ט

לנו יש הנאה מה להם אסרתי הרועים. פעשה את זייפתי זה בדבר לגנאי. זה דבר לנו עולה נפשות בכסה וראו צאו הרועים. אהר סהלכים שאנו

בין תעשה השני הכבש ואת בבוקר תעשה אחד הכבש את כ״ח( )בסדבר שבת להם וכשעושים בדפינוז לא מתרצים הם הוסאים וכשהם הערביים,

תפיסים דוקא להם שבוחרים אלא עוד ולא כבשים סקריבים הם טוב יום או הרועים אחר נגררים אנו זה כל ואחר לכם. יהיו וזסיפים שכתוב כפו

בכיה, קול ושפעתי בשדה רועה הייתי אחת פעם הזאבים. סן ומתרחקים על פשע דבר כל על ז אסר ופה שירה, פרק אוסר זאב וראיתי עיני נטלתי

הוא כי יאמר אשר אבדה דבר כל על שלפה על שה על חסור על שור הייתי בלשונו לדבר יכול הייתי אלסלא חייכם לרעהו, שנים ישלם ונו׳ זה

לפייסו. לפניו ופשתטח אצלו רט־לך לו אסר עדר, לאותו נתגלגל הפורענות שבשלפי אחד כבש שם היה

הלכת ולא זאבי בלשון לדבר מכיר שאינך חברי אשריך כבש לאותו ונמצינו ופליט שריד ספך נשתייר לא אצלו הלכת אלמלי לפייסו, הזאב אצל

חכסתך. את חסרים לא וכי בו, חושד שאתה מדבריך, אחי עליך בושני כבש אותו לו אפר

בגופו. לוקה בכשרים החושד י״ט( )יומא חז׳ל אפרו תחילה חושדו והייתי והלואי חשדתי, שלא עד לקיתי כבד לו אפר

ושופע עמכם יושב ואיני בצמדי ומתכסה שלי בדיר עכשיו יושב הייתיבצער. מהם ופרש מלפניהם מרום אוחו יצא מיד עצותיכם.

הזאב אצל לילך אמרו דבר. באותו לדון חזרו מלפניהם שיצא לאחר נלך אלא ישעיה, של נבואתו משום וכועס ונושך בוקע שהוא אפשר אי

אנו זה ובדבר במחשבתנו עלתה כך להם ונאסר הכבשים כל שאר אצל שהרב כשם אותנו ויהרוג הזאב עלינו יעלה שלא הפורענות את כובשים

מעשינו את ומקלסים בנו שמחים להיות הכבשים כל ועתידים עתה, עד צווחת הקודש ורוח הזאב, לפני טובים פרקליטים להיות בנו ובוחריםוגר. פאפע ופעלכם מאין אתם הן מ״א( )ישעיה ההסוואה, של תגברתה לשם כמובן, בא, קדומים דברי־משל של השילוב

דרך על עיווייה כל שעם הכבשים, של התעצמותם כביכול מובלעת שבה גרעין גרעינה, לקלף ניתן הקאריקאטורה. של לאזורה המקרבתה הסאטירה, של טענתו מאחורי להבחין קושי כל אין קטנה. כת אותה שבתוך המחלוקת

והמריבות הכותל בענין הפולמוס של קולו בת את ואומרים ראשון־הפותחים יתברך, שמו את המברך כבש אותו ופורענותם. המאורעות כפתח שהיו סביבו,

בכללם, והררי־קודש ההרים, על לדלג פטור הוא ושעל־כן עז עשאו שלא ולשון ערבה לשון ערב :)ודוק ערב זאבי כל לפני וידוע גלוי כי והטוען

113 לבינם בינינו

בא בעצם, הרי, להררי־קודש. צריכים ושכמותו הוא שאין יושביה(, הר־הבית, אלא הר־קודש ואין הר־קודש, אלא קודש הררי שאין להשמיענו,

מה כנגד מכוונים דברי־הטענה משמע, שריד־מקדשו. אלא הר־הבית ואין מקצה הישוב בה שנפלג המערבי, הכותל מדיניות ההם בימים נקרא שהיה

כגון — האחרים הכבשים של בטענתם להבחין קושי אין וכן קצה. אל מסתתר מהם והמשתלשל שלו שעשועי־המקרא שמאחורי השלישי. הפותח לבינם, שבינינו רמת־החיים הבדלי על ההם הימים בויבוחי רווח שהיה הדיבור עד הרביעי, השלים השלישי שסתם ומה והתנגשויות. סיבסוכים כגורם

כבשים, המשולשת: המשל חלוקת מאחורי המצניע הפותחים, אחרון בוא הערבים, היהודים, :המשולש הנמשל חלוקת את ורועים, זאבים

הרועים אחרי להיגרר שלא הדרישה, מאחורי מצניע שהוא כשם והמאנדטור, ואפשר למדי. ברורה פוליטית תכנית ולפייסם, הזאבים אצל לילד אלא בשלפי־ עדר לאותו שנתגלגל הכבש, מאחורי כי להניח, טעות זו תהא שלא

המספר מסתתר בצער, מהם פורש וסופו אירוניה דרך ודיבורו הפורענות,גופו.

היא דרך־סיפור, ולא דרך־משל לעצמו לבור המספר ראה שום־מה על לשם הבא זה ספרות סוג כי ללמדנו, חוקרי־המשל ראו כבר לגופה. שאלה במשטר חלות פריחתו וביחוד תחייתו ועניניו, הדור במערכת ומגן תיגרר. צרכי

או בגדר־המותר הגלוי והדיון המפורש הדיבור שאין משטר, באוירת או כפל־פניו: על במשל נאחזים והמגן התיגרה צרכי כן ושעל בגדר־האפשר,

בעל־חיים סמלו על בעל־חיים בעלי־חיים, עלילת מעשה, — הגלוי הפן נמשל בחינת שהם האקטואליים, והענינים הנפשות — הסמוי הפן !סמלו על

הבחינה לא הנכון ככל וההגנה. התיגרה נושאי את לשקף והבאים למשל הפגיעה לחשש המבוכה בחינת גם אולי — הפנימית הבחינה אלא החיצונית דיינו עתה לעניננו דרך־המשל. את לו שברר למספר, לו גרמה — בקרובים על אירוניה בדברי פתוכים ואגדה מדרש דברי הביא הממשל כי בקביעה,

בפולמוסאות־הציבור רווחים שהיו הארגומנטציה מיני של מסירתם דרך שלום", "ברית בויכוחי שהתנסחו כדרך הטענות ואמנם, אב. פורענות לאחר

בפסוקי־ וחידודה שתודה סאטירה, של עקומה באספקלריה פה ניתנו וכנגדם, :הכתוב הזאב של משמו במשל — צווחת הקודש שרוח הכתובים הם הסיום מאין אתם הן :התמים הכבש של משמו במשל !וגומר שיברת רשעים שיני

וגומר אותו הוא האירוניה של ועוקץ־עוקצה ואפשר וגומר. מאפע ופעלכם במשל סלה, ברכתך עמך על הישועה לד׳ :הזאב של משמו במשל —כפולי המרחק את להכחיד אין על־כל־פנים בכם. יבחר תועבה :הכבש של משמו— יותר התגובה־הרחוקה ובין זוטא״ ב״מדרש — הסמוכה התגובה שבין

סדן דב 114

ההיתול בדרך ונעזרת אפקטיבית, היא הראשונה ללון"! נטה ב״אורה שבינינו הסברה בדרך ונעזרת רציונאלית, היא האחרונה כמשל, המתראה

יימשך הכורח — בהלכה ימות־המשיח, עד יימשך הכורח — במשל !לבינםומוגדרת. מסויימת תקופה

ד של משמו המסורה הפוליטית־ריאלית, הרציונאלית, התגובה גם אבל

שבינינו הבעיה עיקר את ממצה אינה לחכמתו, קודמים שמעשיו חכם אותו זיקה היא אליו ישראל של שזיקתו בתחום מגולמת שהיא כפי לבינם,

נעשה שבדיאלוג, בירור ודרך שבמשל סאטירה דרך נעשה שלא מה מוחלטת. )בכרך לעץ* "מתחת לסיפורו היא הכוונה ואגדה. ממש המעורב סיפור דרך

ואילך(. צ״ח עם' תרצ״ה, מהדורת ונחת", "בשובה אגדות סיפורי הכולל מקרא, של וריחו רוחו לפנינו להעלות שם־הסיפור היה עשוי לכאורה

זו פתיחה ואוירתה. חז״ל אגדת של בתחומה אותנו משערים פתיחתו דברי אבל בדרך הליכה שעניינה אגדה של למטבע להשוותה אותנו מעוררת משהיא יותר

למעשה אותנו מפתה היא והחזרת־שלום, ואמירת־שלום חמור מעל וירידה :ם ש שלפנינו. לפתיחה מצד־מה הקרובה שבגמרא, ראשונה לאגדה השוואה

ירושלים, מחורבות אחת לחורבה ונכנסתי בדרך מהלך הייתי אחת "פעם > תפילתי את שסיימתי עד לי והמתין הפתח על לי ושמר לטוב זכור אליהו בא

רבי עליך שלום לו: ואמרתי רבי, עליך שלום לי: אמר שסיימתי לאחר שתילים להביא מהלך הייתי אחת "פעם פה: !ע״א( ג׳ )ברכות ומורי״

משרי־ גדול שר וראיתי הצצתי לפוש. החמור מעל ירדתי בדרך לדגניה. לבדוק, הבא שלום". לי והחזיר שלום לו אמרתי הזית. תחת לו יושב ישמעאל

המטבע ובין כאלו, פתיחות לסוג כאבטיפוס שהוא הקדום, המטבע בין מה ,שתילים — חורבות :ניגודים קבוצת על כמאליו מתעורר ימינו, של המאוחר ומשנתעורר. !משרי־ישמעאל שר — לטוב זכור אליהו ;דגניה — ירושלים

הדין כי אפשר, אבל ידרוש. והדורש בחינת לקיים בידו שהרשות מובן שתילים חידוש: בנותן שהן תיבות שתי על ביותר שיתעורר נותן,

שיחה, אותה של זמנה קובעות האחרונה, התיבה וביותר הן. שכן ה, י נ ג ד ל משרי־ישמעאל, שר אותו של דיבורו ורובה המספר של דיבורו שמיעוטה

בבקעת־ אם־הקבוצות של ייסודה לאחר פנים כל על למדי, קרוב זמן והוא יסודה, מימי ביותר רחוקה אינה שעת־השיחה כי ניכר. משיטי־הדברים הירדן.

ישראל של היא אם ארצנו, על המחלוקת שענינה השיחה. בהמשך כי וכראיה מאנדאטור בתורת שהוא אדום, של מציאותו מורגשת אין ישמעאל, של או

ונצחונו אדום של ומלחמתו ותבוסתו ישמעאל מלחמת כי אם בינותם. כמליץסבור־הסיפור. הם עליו,

115 לבינם בינינו

להרמיזנו בא לדגניה, שתילים להביא מהלך עצמו את מתאר המספר כי שהודיע בספר בו לענות עניו כנראה, לו, שהיא ראשיתה, לזכר חיבורו על

.חלקת קוראו: שהוא הספר הוא הוא שלשום", .תמול סיפורו בסוף עליו שלפנינו בספר הרי — זו השערה פתח מניח מועט שיקול ואף שדה״. וצפת, טבריה שלאחריו לספר נשמרו ממילא ויפו, ירושלים את ראינו

שנדפס לעורך, מכתב מתוך ידענו אף הגליל. חלקת השדה, חלקת ונמצאת והוא דגניה, של מראשיתה לו זכרונות המחבר כי ב״הארץ", זה־מקרוב

מיהודה פרדות הולכת בעניו אמיתותם על דיין שמואל דברי גם מעמיד:דבריו וכד לדגניה,

אנשים יהודה צבי שביקש ולא בדגניה אלא הסעשה היה בכנרת לא תבע, אלא שביקש ולא סמני. שביקש אני יחיד אלא הבהמות על שירכבו

עד ולא-------------פרדותיו ואת אותו ללוות שנתרצו אחרים נמצאו שלא שמה נקרא לא ועדיין דגניה. עד אלא פרדותיו ואת אותו ליוויתי זכרון־יעקב

לרכיבה טירוניות הפרדות שאותן סוס, על אלא רכבתי פרדה על ולא דגניה. ללון דירה שם היתה לא ועדיין ימים, ארבעה בדגניח שם ועשיתי היו.אני שגם עצמי את חושב אני ואין------------הירח שפת על בחוץ ולנתי בה

דבר שום לימוד שותף עצמי את מלראות לי חלילה כנרת. לימוד שותףהארץ יתברך ובחכמתו ארץ, יסד בחכמה ה׳------------בארץ קמן או גדול

המעשים. ולפי הדור לסי והולכת סתיסדת השם את נתתי שאני חין, שמואל שהזכיר כנרת, שם לענין אחת עוד

אילו אופר, אבל ז״ל. בנימיו ר׳ הזכירו וכבר אמת זה דבר לכנרת, ננרת עיר שכנרת :כנרוז לדליקה קורא הייתי לא עתה יודע שאני פה אז ידעתי עד־לקום השם את שופעים אנו דליקה ובשם היווה, אחר ובמקום היוזה

של בערכה שבקי לפי אני מניח זה דבר ל״ג. י״ט יהושע בספר שנזכרברור. הד״ר כגון ארץ־ישראל,

וכנרת, דגניה של ראשיתה זכר החם, הזכר רטטי ניכרים משיטי־המכתב פתיחת־הסיפור לאחר העץ". .תחת לסיפור הפתיחה בתוך המספר והקליטם

אפני של השוני בשל לתשומת־הדעת הראויה קטנה, שיחת־דברים באה שתיים .לנטוע הולך הוא כי אומר, המספר — ושיעורי־ההדגשה ההגדרה

עיניו .נתן ישמעאל משרי השר ואילו שבדגניה". באדמתנו נטיעות שלוש ומיעוטו המיספר את מדגיש המספר לאמור, חדשו" פרי ואמר בשתילי וחידושו הטיב את מדגיש ישמעאל משרי השר . ואילו שלוש"(, )שתים נטה ב״אורח וראה שהחיינו, ברכת המחייב כענין והגדרתו חדש"( ).פרי:תע״ח( ׳)עמ ללה״

ואוכל. יושב חיים רבי פצאני אחת פעם

סדן דב 116

ז מר יטעם שמא שהחיינו. לברך נדי לי. לקחתי חדש פרי לו אמרתיוטעם. ישב דא הללו הפירות שהרי להנאתי, סתם אוכל שאני אותי יחשוד שלא נדי

שהחיינו עליהם בירנתי שכבר לחשוב יכול חיים רבי והיה חדשים היו ממעט שהיה על הבא לעולם נענש גדול שצדיק שמעתי לו אמרתי לכן קודם

ברכתו. שחסרים עליו, וקיטרנו הפירות ובאו פירות באכילת חדש"(, ).פרי ישמעאל משרי השר באזני המספר של להרגשתו נחזור אך

אתם "יפה :דבריו מהמשך מתפרשת הדגשתו את ונראה שאלה כדרך הבאה ירק פרי, אחר פרי מטע, אחר מטע נסיון, אחר נסיון הארץ, את מרגילים

ישמעאל, משרי השר לאמור, כלום*. בה חסרים תהיו אם אני תמה ירק, אחר לדרכו, נלכד אינו עשייתה, ודרך העברית החקלאות של בחידושה הרואה

מה תופס. הוא כי ומגלה תופס הוא ואדרבה, המספר, של ההצנעה, דרך של ומוגבלת המגבילה הגדרתו את מרחיב הוא שעל־כן מאחוריה, מוצנע

הארץ"(. )"את ומכלילה כוללת הגדרה כדי שבדגניה"(, ).אדמתנו המספר והרצופה, הקטנה העשייה של כנציגה להיראות ומבקש הנראה המספר,

פזורים ושביטוייה סינתיטית, לציונות במעברה המעשית הציונות נוסח עד למתלוצצים"(, הבוז קטנות, ליום בז ).סי חיבת־ציון מעשי למראשית

ואולי משומעו, מסתיר שם"(, ודונאם פה ).דונאם המאנדאט ימי לתוךמתוכן. והצפויות הקטנות בתוך הצפונות הגדולות את מעצמו, שאפשר"( מה ).עושים דיבורו מקמץ שהמספר מגיעים, הדברים היכן עד

של מדברות שעושים ישראל בשבח )"ודרש מפזרו משרי־ישמעאל והשר שסיתומה בהסכמה, היא המספר תשובת עתה וגם ופרדסים"(. גנים ישראל וכאילו בלבי"(, ואמרתי בראשי לו ).ניענעתי .מפירושה מרובה

ניענוע־ מאחורי המוסתר את שיבין עשוי משרי־ישמעאל שהשר משער, היה שקודם בהקטנה־לפנים־מהקטנה, מסיים הוא באמירת־לבו, הכבוש ואת ראשו ו ז ■ ).כנטיעה אחת על העמידם ועתה נטיעות שלוש שתיים על דיבר

משרי־ שהשר ניכר, ואמנם למעלה"(. ועולה פורחת והיא בקרקע שנוטעים הבאה ושאלתו, חכמתו, משבח והוא בלבו, כבש שהמספר מה קרא ישמעאל

עשייה׳ לשה מדבר שהמספר ההדגש, שוני את להבליט היא גם מכוונת עתה, מדבר והשר ביישובה"(, ועוסק הארץ על עצמו שמייחד )"אשרי וקרקע

המלכות"(. את בה לתפוס עתיד )"ומי ומלכות כיבוש לשון בגילויה השאלה כאותה עליו תרד שלא לו, נוח היה שהמספר ודאי

כמעמדם הוא מעמדו אבל ממנה, שישתמם לו, נוח היה ומשירדה ההד, אסורה היתה לאמיתה שתשובה בפולמסאות, אבות־אבותינו של הטיפוסי

האמת מחמת עליהם אסור היה וחילופה והזהירות האימה מחמת עליהם

117 לבינם בינינו

ללבו לו מניח והפה, הלב שיווי בבקשו המספר, שעל־כן והאמונה. שהוא שכשם כדבר, מעמידה פיו ואילו תשובה, של כאמיתה שיהגה

צריך. אדוני ).לי משרי־ישמעאל לשר לו ידוע הוא לעצמו, לו ידוע הבטיוז ולמי ארין־ישראל את הוא ברוך הקדוש נתן למי יודע אדוני הלוא

אם היסט, דרך על והוא שיא־האסטרטגיה גם בא עתה לאמור, להחזירה"(. מודים השר גם המספר שגם סמכות, על האחריות של מדומה, אם ממשי

לישראל. שומר־הבטחתו ברוך :דרך־רמיזה על בורא־עולם, של סמכותו — בה יותר, המושכלת בדרגה שראינוה כדרך לא בעיית־בינינו־לבינם לאמור,

במשל יותר. ההיולית בדרגה קודם, שראינוה כדרך ולא שבמלון, בדיאלוג והוא שרשה, על המספר העמידה עתה שכן עתה, אותה רואים אנו ונמשל,בו. להודות שלא יכולים אינם השיחה בני ששני מיטאהיסטורי, שורש

משרי־ישמעאל. השר את המעורר למספר, לו היא מחוכמת אמירה ובכן, בה לתפוס עתיד מי השאלה היא עצמו, שלו שאלתו על הוא שישיב

של סיפיר־המעשה בא עתה כי ניתנה, התשובה ואמנם המלכות. את בארצנו מתפרש עתה שלפנינו. הסיפור של מצעו רוב הכובש משרי־ישמעאל, השר

מצביא — אומנותו שמתפרשת כשם ביי, איברהים — השר של שמו גם כשם — מבוכת־מה לתוך אותנו מטיל שסיפורו אלא ממצביאי־השולטן.

המצביא של זמנו :לקבוע בידנו אין המספר, של זמנו לקבוע בידנו שהיה המספר, של זמנו לפי בדידי־הווה־עובדא. דרך על המסופר סיפורו במסכת

איברהים שהשר המלחמה, כי נותן, הדין היה דגניה, של ראשית־יסודה ימי הנוצח הכופרים חיל ונמצא וקירבתם, בימינו חלה השולטן, של משמו נלחם

של דרבי־התיאור אבל אנגליה! חיל ארצנו, על המאנדאטור שנעשה מי אם ;הוא, ספק שהרי בהרבה, רחוקים בימים אותה לנטוע עשויים המלחמה

­ובקש .וברמחים )"בסייפים ישנים כלי־מלחמה מפורשים ,בלבד דרך־מקרה וברזל ורמחים ,)"סייפים המלחמה עצם בתיאור חוזר ופירושם תות"(, לאבק־שריפה ■היא .מאוחרים לכלי־זין היחידה והרמיזה הקיש"(, בברזל

הזה האיחור קורטוב .גם אולם ועופרת"(. אש של במבול נטרדו ),הרבה. שתיאורו המאמינים, גיא־תבוסת הלל־המדבר. — קדמות של גוש בתוך נבלע

הקורא את כמשרה והמוות, החיים בין בו המפרפרים של החוויות ותיאור אלא תיאור, אותו כל בא שלא ודומה ויסורים, וצמא להט של קלחת בתוך של הנואשת הירידה תיאור תוך הנעשית הבלטה חילופו. הבלטת לשם

מתחומו מוחלט, יישוב לקצה מוחלט מדבר מקצה פליטי־התבוסה אחרוניכיבר. בני שבט של לתחומו אללה שליח של

איש־דגניה של זמנו תחום בין העצומה הדיסכרוניות ני לשער, נקל. שרוי שהמספר מתוך מחוייבת היא מצביא־השולטן של זמנו תחום ובין

סדן דב 118

הוויה של במסגרתה שרוי ביי ואיברהים ממש, שיסודה הוויה של במסגרתה כאגדה הממש את להעמיד בא הסיפור של עיקרו עוד, ולא אגדה. שיסודה

מפיסת־קרקע נתגלגלנו כיצד לחוש, לנו ניתן שהרי בממש, האגדה ואת רישומו אך ממשות שעיקרו מדבר־הקרבות דרך מפת־ארצנו, על מוגדרת כי ודאי בממשות. רישומו אך אגדה שעיקרו בני־כיבר יישוב עד כאגדה. דעתה נותנת שאינה האמונה, מסתתרת וממשות אגדה של העירוב מאחורי

וגורלם' ח׳יבר "יהודי בן־צבי יצחק בידי למשל, שניתן, כדרך המחקר, על למציאותם ממש של אחיזה מוצא אינו ששוב ת״ש(, חמישי, ספר )"כנסת',

שרידי־השרידים על ומתחקה ערב, במדבריות בני־החורין צאצאי־עמנו של לאבדנם. משלימה שאינה עצמה, משאלת על דעתה את נותנת אלא הקלושים,

ביי, איברהים של סיפורו בא שביסודה והמשאלה הזאת האמונה מתוך כמיתוס להיראות העתידה־שתבוא האוטופיה של כדרכה הסיפור של כשעיקרו

עתה ובאה האגדה מפי שאולה שהיא כדרך בני־כיבר, הוויית כי שכבר־היה. מופיעה אזניו, וכמשמע עיניו כמראה המתארת איברהים, השר ספי ביטויה על

של מחלומותיהם וכמה כמה בהם שנתקיימו ומנהג, משטר כבליל לפנינו סיפורו עניו להשוות ראוי אמנם, ואחרונים. ראשונים בדורות אוטופיה רוקמי

קצת של לנסיונותיהם ואף כיבר, בני על המסורות למטבע ביי איברהים של דרך, על אם יותר, נרחב סיפור לעיצוב מצע אגדתם לעשות סופרי־ימינו

דומה אך זרחי(. )ישראל ספרותית דרך על אם סלומון(, )מרדכי עממית ששתיים המספר, ה ז ם — הקיצונה בחלוקה הוא העץ* .תחת של עיקרו כי

בין ודאי כגשר לו הם הקטנות, יום סמל לדגניה מביא שהוא הנטיעות שלוש לפיו מגלה לבו שאין מי בחינת עצמו והוא האחרונות, וגדולת הראשונות קטנות

משרי־ השר ומזה !תעוררו ואל תעירו אל בסוד הנכון ככל בו, הכמוס את בפרי אלה, נטיעות שלוש בשתיים רואה שהוא בלבד זו שלא ישמעאל.

כבשונו, כל את גם מגלה שהוא אלא הנוטע, של בלבו הכבוש כל את החדש. העתידות־ הגדולות כל את מצמיחות אלה נטיעות שלוש ששתיים באופן המוצנע את המגלה השר ונמצא כיבר. במלכות שראה הגדולות כדרך לבוא,

לכתך־אחרי/כמדבר, לאור ארץ־חפץ ומראה שרואה מי בחינת המספר בלבזכרתי־לך־חסד־נעוריך. לאור חזון־אחרית־הימים ואת

להתעלם יוכל לא הסיפור, כוונת של המיצוי חובת ידי לצאת והמבקש הוא כך איש־שיוזו, של משאלתו שפונות מגלה ביי שאיברהים כשם כי סבך, כגישומו או כהמשכו האוטופיה, — איש־שיחו של תפיסתו שפונות גם מגלה

עתידם ונמצא המצביא, של גידולו בתחום לפניו, מצטיירת המיתוס. של ניתן אולם בגולת־ישמעאל, עברם תפארת של הגשמה מלוא ישראל שלמלוא ישראל של עתידם ונמצא המספר, של גידולו בתחום לציירה נם לנו

119 לבינם ,בינינו

אדום. בגולת עברם תפארת של הגשמת צד־ העץ׳■ "תחת בסיפור לנו ניתן הרי נדקדק, אם ואחרון־אחרון,

— מיתוס לאור אוטופיה לפנינו היתת שם גם :זוטא״ ״מדרש למשל שכנגד ב״מדרש שניתן מה אלא — נוח■ בתיבת הגשמתו על בא שכבר ישעיהו חזון

באמונה. כעיקר העץ" ב״תחת ניתן בגרוטסקה כבצבוץ זוטא"1

ה משרי הגדול השר ואיש־שיחו המספר בין חלוק אינו באמונה עיקר ?!ותו:הסכמה אותה נגדרה כיצד לראות וראוי ישמעאל,

אשאלך כן אם דעת, לד נתן ויוצרך אתד, שחכם אני רואה השר לי אמרז המלכות את בה לתפוס עתיד ומי מיועדת היא למי זו ארץ לי אמור

ומלואה הארץ לה' לו אומר אם לשר, אשיב תשובה איזו בלבי הרהרתי המלכות את בה שתופס מי לו אומר ואם אדם, לבני נתן והארץ נאמר בבר

היא שלנו זו ארץ שהרי היא, רמיות של תשובה וקיימת נמשכת מלכותו לשלום יכולה ולשון אומה כל ואץ לנו לההזירה הוא ברוך הקדוש ועתיד.

נתן למי יודע אדוני הלא צריך, אדוני אני לי לו אמרתי ישראל. אלא בהלהחזירה. הבטיח ולמי אדץ־ישואל את הוא ברוך הקדוש

ושתק. ברכיו ביו ראשו השר .הניח היא התורה אלא כן אמרתי אני לא ואמרתי, שהקנטתיו הייתי כסבור

כן. שאומרת יכול חשר שאין איש־שיחו. של כעקיפתו כמותח השר של שתיקתו

סיפור־ לאותו עצמו ממלט הוא ושעל־כן הן, להשיב רוצה ואינו לאו להשיב ועיקר תשובתו, עולה שמתוכו כיבד, בני לבין גילגולו.שלו של מעשה

:באזניו המפוצץ וקיים חי ישראל מלך דוד קול ששמע. קול תשובתו ארץ־ אני יודע תוסר. כצל מתוק שהוא ויש שלהבת כאש שהקול יש שנתן סי מישראל, למי אלא לישראל, אלא מיועדת אינה מיועדת למי ישראל

רצונו ועושים לב ונדיבות וגבורה וכוח וכבוד פאר יתעלה הבורא בהם נמשכת תהא ומלכותם המלכות את בה לתסוס עתידים הם מאהבה’ יתעלהעולמים. ולעולמי לעולם והולכת

מעשה הסיפור, של לתחילתו חזרה באה השר, של זו הודעה־הודאה לאחר כתשובה אומר, שהמספר לאחר כי — בדגניה באדמתנו נטיעות שלוש שתיים

ולקחו: סיפור־המעשה לכל

— מיועדת ארץ־ישראל למי יודעים אתם שאפילו אשריני:לאמור גמורה, תכנית הכוללת דעתו, מגלה הוא

׳וירשתם בה שכתוב בארץ שכן בל תורתם, שישפרו לישראל היה סוב

פדן דב 120

והמלאכה קצר שהיום אלא החוקים, כל את לעשות ושמרתם בה וישבתם אותה ולעמר ולקצור ולזרוע לחרוש המקום עליבו הסיל מלאכות הרבה מרובה. בהמה להאכיל ולפסוק, לעזוק ולדרוך, ולבצור ולעדור לנסוע ולזרות, ולדוש

אלא הגנבים, ומן המחבלים מן ויניענו עמלנו את ולשמור הצאן את ולגזוז ועוף הריני שבתורה, המצוות כל כנגד שקולה שהיא גדולה ארץ־ישראל ישיבת

שנאסר כמו באדסתנו, אותם לנסוע כתפי שעל אלה נטיעות להביא הולד אדמתם על ונטעתים פריהם, את ואכלו גנות ועשו יינם ושחו כרמים ונסעו

הקדוש תלה אלקיד• ז" אסר להם נתתי אשר אדמתם מעל עוד ינתשו ולא של שנסיעתו בידוע נסיעתנו מקיימים אנו אם בנסיעתנו, נסיעתו הוא ברוך

לבריותיו וחילקו הוא ברוך הקדוש של העולם כל מתקיימת. הוא ברוך הקדוש­ומש זה את זה הורגים והם העולם כל מלוא נסלו וישמעאל עשו כרצונו,

יתברך מידו קיבלנו ואנו לתפוס שמבקשים מלכות בשביל זה את זה מידים אלא באגו עליה לשלוט ולא באנו המלכות את לתפוס לא זו, קטנה ארץ

ולנטוע. ולזרוע לחרוש העם שבין המוחלטת הזיקה את לראות כדי יתירה יגיעה צריך אין כשם היסטורי, ביסוד ומתגשמת מיטאהיסטורי מיסוד היונקת זיקה וארצו,

בערטילאותה, שרויה הזאת הזיקה עד־מה לראות, כדי יתירה יגיעה צריך שאין שביטויה התערות בארצו, העם של בתחום־ההתערות וכרוכה אדוקה אינה אם

המספר מה עד ניכר וצרכיה. לעונותיה עבודת־אדמתה של העשייה מחזור העשייה תחום מתחומו, אותו שיסיט ישמעאל משרי לשר לו מניח אינו

שהכרזתו וביותר הגדולות. יום הוא־הוא הקטנות ימי של שצירופם ומעשיה, והתנגדות בעיקר הודייה שאפשר המציאות, את לשנות כדי בה אין השר של

המשל תגובת — עליה התגובות כפל את שראינו המציאות היא היא למעשה,ללון*. נטה ב״אורח הדיאלוג ותגובת זוטא' ב״מדרש הסיפור הוא — סמל דרך על בסיפור עילוי לו ניתן זה תגובות כפל­דרמ כמין בו ושיש קמ״ו(,—קמ״ג עמ׳ תש״ב, ואלו*, ).אלו לאוהב* .מאויב המרכזית בבעיה מצומצמת כשהיא התקופות, שלוש על התיאוריה של טיזציה

— קרי ביתו כתיב, הבית הבית. בעיית המספר, שבסיפורי הנזכרת מושל היה נבנתה שלא שעד בתלפיות, שבנה ביתו מעשה הסיפור ענין שהרי

של מלחמתו תחילת וקשים. עזים רוחות ועבדיו, שריו על הרוחות מלר בה מפזר כובעו, את וזורק ראשו על טופח הוא — בחוץ המספר כעמוד הרוח

המספר חזר לארץ. מפילו וסופו לצחוק ועושאו ראשו על והופכם בגדיו את הרוח בא — ביתדות ומחזקו ד ־ב והל א לו ותוקע בא הוא ולימים לעיר,

יריעותיו. ומפזר הופכו חבליו, מנתק האוהל, יתדות מסיע האור, את ומכבה הרוח בא— נסרים צריף ועושה בא הוא ולימים לעיר המספר חוזר

121 נינם ל בינינו

כולו. הצריף כל את מסיע שהוא עד דפנותיו, את ומזעזע גגו על מקיש בודק — ואבנים עצים בית בונה הוא ולימים לעיר המספר החר נשברים והם החלונות את בודק ונופלת. נשברת והיא הדלת את הרוח

לעיר לחזור יכול אינו שוב המספר עתה נופל. והוא לגג עולה ונופלים, אלא בידו ברירה ואין אליה, לחזור לו נותנים שאינם דברים לו שאירעו אין שוב עתה וחזק. גדול בבית והדל הקטן ביתו להמיר ההיתר ואין בהיתר שלא להכנס יכול הוא אין ובבואו להרע הרוח של בכוחו

חמה, של באורה לעמוד כוחו אין הרי והוא בזריחת־החמה. אלא לו ניתן:המספר כדברי או

ביתי לפני עמדתי מצאתיו. ולא לו לפתות יצאתי החמד, שיצתה כיוון אמרתי ואבנים. עפר אם ני גן, ולא אילו לא שממה, הארץ שכל וראיתי

הבאתי הקרקע שנחרשה כיוון בקרקע. ועדרתי מעדר לקחתי גן. לי אסע לי אותם, והפריחו טללים באו השתילים, את והשקו גשמים באו שתילים. לי

ששתלתי שהשתילים עד מרובים ימים היו לא אותם. והצמיחה ההסה באהבצילם. וישבתי ספסל לי עשיתי ענפים. בעלי אילנות נעשו

שהאילנות מועילתו, אינה באילנות הטחתו אולם הרוח, חוזר עתה גם רוחו ומשנתנמכה לו. והולך נפנה הוא ברירה ובאפס בו. ומטיחים חוזרים

הספסל־ על המספר עם לישב מתבקש וכשהוא ארץ, בדרך בא הוא רוח של:ועמקים הרים ריח טוב, ריח עמו מביא ואף ויושב, נענה הוא שבגן

הראשונים. מעשיו לו מזכיר איני גמור חשובה כבעל נוהג שהוא ומאחר שנוהגים כדרך ויבוא, שיחזור מפנו מבקש אני לו והולך ממני פורש וכשהוא

גמורה. אהבה אותו אוהב ואני אנו, סובים שכנים ובאמת סוב. שנן עםאותי. אוהב הוא שאף ואפשר

תקיפים של נמשל דבר של בסופו שהוא וכבשים, זאבים משל לא העשויים ייחוסים ומיעוט, רוב של נמשל דבר של בסופו הוא שגם וחלשים, יום של ובכוחו משולשת־התקופות ההלכה של בכוחה ביחוד שישתנו, על ויכוח לא יום־הגדולות. של סודו את בקרבה הצוררת והתמדתו, הקטנות

ביניהם הקובעת וארצו, עם של החלטית זיקה — ויכוח בגדר שאינו מה של מכוחה היא גם באה ממשותם אך שישתנו, עשויים שאינם ייחוסים בקרבה הצוררת והתמדתו, הקטנות יום של ובכוח משולשת־התקופות ההלכה

משל — האיתנים, מתחום אחר, משל מה, אלא יום־הגדולות. של סודו את ושל האילן על הרוח של שתגברתו והבנין, המדבר משל והאילן, הרוח

»ל האילן של תגברתו ומלחמתם. שכנים שנאת פירושה הבנין על המדברושלומם. שכנים אהבת פירושו המדבר, על הבנין ושל הרוחתשי״ס[ ]טבת