1

Jewish Historical Writing: 140 years to Heinrich Graetz's "History of

the Jewish People"

An International Conference, Akko, 9-11 March 2015.

Paper Abstracts

Abstracts are arranged by sessions.

Abstracts in English and Hebrew

2

Monday, March 9, 2015

Session: Gender Perspectives

Dr. Haim Sperber, Western Galilee College, Gender Studies – Not for Women Only

The paper will summarize Gender Studies as a paradigm of investigating Modern Jewish

History. It will emphasize the dominant role of female researchers in the field and will show

that lately males are becoming more and more involved in the field. This involvement is

crucial in enabling Gender to become one of the main streams in Modern Jewish

Historiography.

Dr. Ilana Beer, Western Galilee College, Thoughts and Observations on Writing of

Jewish Women History during Roman Times

In this paper I will discuss few questions related to the Writing of Jewish Women History

during Roman Time. I limit myself to investigate the work of several Israeli scholars. I will

look at the place of women in society as described or omitted by some leading historians such

as G Alon, S. Safrai and other. Later, I will look at the work of Ilan Tal –an Israeli Historian

who published three books and academic articles on J.W. H. and Also will mentioned the

works of H Safrai and H.Kahat, both scholars and leading figures in Kolech which aimed to

give a voice to women's prospective on Jewish History. At last I will argue that to understand

J.W. life and position in Society one has to fully understand men's values, norms and

practices and their views about women as their helpers in the fulfillment of these goals. To do

so one has to master the reading of the sources, which now are more accessible than ever

before.

Dr. Dorit Yoseph, Independent Researcher, Home Coming as a Zionist Narrative

The research concentrates on Jewish women who migrated to Palestine from Central Europe

in the 1930's. The paper will propose that Home making was a Zionist female strategy of civil

participation in 1930's Palestine. This strategy was typical to female immigrants from Central

Europe, especially Germany. This strategy combined Central European bourgeois values with

Zionist expectations from women.

Session: Heinrich Graetz and Women

Prof. Sara Imhoff, Indiana University, Bloomington, Graetz's Women: Suffering and

the Narrative of Jewish History

Nineteenth-century historians make easy targets for feminist critique. Graetz is no exception.

First, women as a class are largely absent from his story of the Jewish people. Second, very

few individual women get names or do anything. If we removed their presence entirely,

Graetz’s narrative would have almost exactly the same series of causes, effects, and major

figures. We, as twenty-first century scholars, could easily dwell on how Graetz’s history

3

misses out on so many important aspects and themes in Jewish history because he overlooks

Jewish women. While that is an important critique, it’s a bit like shooting fish in a barrel.

Instead, I want to look at how women do appear in History of the Jewish People. The four

things women do most frequently in Graetz’s history are (1) die, (2) suffer bodily injury, (3)

change hands as spoils of war, and (4) serve as sexual objects for men. In each of these, both

grammatically and as characters in the story, the women are the objects of action, rather than

the subjects of the action. In fact, they are often the objects of violence. Sometimes they are

sold into slavery, sometimes they burn at the stake, and sometimes they are taken by non-

Jews for sexual purposes, but in every era and in every volume of Graetz’s history, women’s

primary narrative function is to suffer, die, serve as sexual objects, or some combination of

these. In volume 2, to take a typical example, 13 of 24 instances of Jewish women in the

narrative involve the women being killed or sold into slavery. (In six of the eleven remaining

instances, they are objects of men’s sexuality).

Why do women serve this narrative function of suffering? In part it is because Graetz’s

history is primarily interested in military and political history. Women were not often military

leaders, nor organized combatants, but did suffer at the hands of opposition groups .But the

narrative function of women does more than that: I argue that Graetz’s historical narrative

implies that there is always an element within Jewry that is subject to suffering. How does

this work? In his narrative women are transhistorically the objects of violence and suffering.

Women are an essential part of the Jewish people. In his narrative, the word “women”

appears most often as part of a collective “women and children,” “men and women,” or

“men, women, and children.” Thus, the element of suffering-often noble suffering-becomes

itself an essential component of the Jewish people, and an essential theme in the telling of its

history.

Drawing on Joan Scott’s classic formulation of gender as “a primary way of signifying

relationships of power,” I show how Graetz’s choices about how and where to include

women structure a theme of suffering, a narrative thread woven from beginning to end of the

narrative tapestry.

Amanda Sharick, PH.D. Candidate, University of California, Riverside, Exposing the

"Sidelights" of Jewish Historiography: Lady Katie Magnus and Henrietta Szold

Respond to Heinrich Graetz's History of the Jews.

In 1890, the new Jewish Publication Society of America published its first text: an extended

edition of Anglo-Jewish writer Lady Katie Magnus’ Outlines of Jewish History (1886). Just

one year later in 1891, the JPS took on the task of publishing the first English translation of

Heinrich Graetz’s History of the Jews (1853). It is no coincidence that the JPS published

Magnus and Graetz’s histories in reverse order. Aside from copyright negotiations, my essay

considers how two Jewish women, Henrietta Szold, acting editor of the JPS, and Katie

Magnus, shaped transatlantic discussions of Jewish historiography at precisely the moment

when history became “the ‘master discourse’” of modern Jewish identity (Gotzmann;

Roemer). My paper considers how Szold’s work as editor and contributor to both Outlines of

4

Jewish History and History of the Jews exposed the fault lines of Jewish intracommunal

debates about the role of Judaism within Jewish history. By tracing her editorial decisions, I

show how Szold consciously engaged the problems with Graetz’s History as well as the

consequences of his Wissenschaft historiographical model for religious communities. Szold’s

contribution to Outlines as well as Magnus’ later history, Jewish Portraits are two important

examples of how Jewish women intervened in otherwise male dominated arenas to articulate

their own ideas about ethical historiography and its role in their contemporary society.

In particular, Magnus’ work investigates the “sidelights” of Jewish history to show that any

historical writing can only offer a portrait, or interpretation, of the historical events (Magnus).

Their nuanced conception of Jewish historiography and attention to counter-histories

privileged the “human documents” of history in order to validate and qualify historical

representations (Magnus; see also Nina Davis Salaman). Therefore, within these fin-de-siècle

contexts, Szold and Magnus’s works offer rich counterexamples of fin-de-siècle

historiographical practices that questioned and even challenged Wissenschaft research

models, which to some degree anticipated the critiques of Jewish thinkers like Walter

Benjamin and Gershom Scholem

Session: East and Central European Jewish Historiography

Dr. Malgorzata Sliz, Pomeranian University in Slupsk, History and Culture of Jews in

the Academic Activities of the Jagiellonian University in Krakow (from the mid-

nineteenth century to the outbreak of World War II).

The Jagiellonian University is the oldest university in Central Europe. The relations of the

university with the Catholic Church, the domination of theology meant that although it was

situated in the areas inhabited by a large Jewish community, neither the community nor its

history or culture did not arouse much interest at the university. In practice, no Jews were

also among the students and professors of the Kraków’s Alma Mater. Changes in this area did

not occur until the 19th century, and till 9191 a group of several thousand young people of

the Jewish faith scrolled through walls of the university. On this wave, the interest in Jewish

issues, including the history of the Jewish population living in the Polish lands, also appeared

at the university. In this respect the educational offer of the Kraków’s University will be

examined, as well as publications of the staff, and finally the work of students (doctoral

dissertations and MA thesis). The Faculty of Philosophy, which was, in the organizational

structure at that time, a major centre for humanities research, about. 40 doctoral dissertations

and master thesis were found, the subject of which can be considered Jewish (of which about

1/4 were the papers on history).

In conclusion, it should be noted that the issue of Jewish history and culture of the Jewish

community was not a subject of systematic studies at the Jagiellonian University in the period

from the mid-19th century until 1939, although it remained constantly present at the

university. It is true that, not much has been done to inspire Judaic studies at the university,

but no one stood in the way of the development of individual interests . Examples of working

on "Jewish" topics by students and scholars of Polish origin indicate that the problem has

5

been noticed and there were chances of the research development in this field. Unfortunately,

for many years this was prevented for many years by the World War II and then the difficult

political climate of the Polish People’s Republic.

Prof. Gershon Bacon, Bar Ilan University, "Six Narratives in Search of a Historian":

Challenges and New Trends of Polish Jewish History in Recent Decades

The paper investigates the re-building of Polish Jewish Historiography in recent decades.

Polished Jewish Historical writing was composed of three main narratives: Emancipation-

assimilationist narrative; Emancipation-National Jewish Narrative & a narrative focused on

Apologetic Aspects. In post-World War II old narratives were corrected and widened.

Contemporary Historiography looks at Polish Jewish history from a General Polish History

perspectives.

Alexander Valdman, Ph. D. Candidate, Ben Gurion University, Historical Writing as

a Social Practice: On the Origins of Jewish Historiography in Russia

מאז ראשיתה של חכמת ישראל בגרמניה ועד -תולדותיה של הכתיבה ההיסטורית היהודית המודרנית

נכרכים לרוב בשמותיהם של מחברים ואסכולות, שניתחו את קורות - 02-למחצית השניה של המאה ה

היהודים לאורם של ניסוחים רעיוניים מקיפים, חובקי זמן ועולם. החשיבה ההיסטורית בתקופה זו מובנת

קודם כל כחלק מהקשר רעיוני רחב, החוזה נתיב כזה או אחר להתפתחות הקולקטיב היהודי. רק מאמצע

רואים לכאורה מגמה הולכת ומתרחבת של ערעור על הרלוונטיות של מסגרות ואילך אנו 02-המאה ה

פרשניות חובקות כל. במקביל, ירדה באותה עת קרנם של נרטיבים היסטוריים שהתיימרו להציג ולפרש

לקורא את כלל מהלך ההיסטוריה היהודית.

להתעלם מכך שאף לפני אמצע דברים זה. עם זאת, אין-קשה לערער על כך שישנם יסודות מוצקים לתיאור

ההיסטוריוגרפיה היהודית התאפיינה במגוון רעיוני ומתודולוגי ניכר. גם אם אפשר להתייחס 02-המאה ה

בולטותהכל של חוקרים כגון גרץ, דובנוב או בארון כדוגמאות המסמנות מגמות -לנרטיבים חובקי

עדיים של המחקר ההיסטורי היהודי בוחן בל-קשה להתייחס אליהם כאל מקרי -בחשיבה ההיסטורית

-בדבר הטרוגניות המחקר ההיסטורי גם בתקופה בה רווחה לכאורה ראייה מטא -בתקופתם. תובנה זו

מונחת ביסודו של הדיון שברצוני להציע במסגרת הסדנא. במסגרת דיון -היסטורית של תולדות היהודים

הודית המודרנית: ההיסטוריוגרפיה היהודית זה, אבקש להתמקד בענף אחד מענפי ההיסטוריוגרפיה הי

ברוסיה הצארית.

בניתוח שאציג אטען, שאין לראות את הכתיבה ההיסטורית רק כביטוי מושכל של משנות אידיאולוגיות

דתיות, לאומיות, אינטגרציונליסטיות. לעומת זאת, אראה כיצד אפשר להבינה בתור תוצר של -מסוימות

אינטראקציות חברתיות מורכבות, המתוארות לרוב במונח הרחב והכוללני "אקולטורציה". בין היתר,

אוכל להצביע על יסודותיה של החשיבה ההיסטורית היהודית כפי שהתפתחו בחוגי התלמידים

)כלומר בתקופה שלפני התבססות 91-ים היהודים של שנות השבעים והשמונים של המאה הוהסטודנט

שדה המחקר ההיסטורי היהודי ברוסיה(. כן יהיה באפשרותי לתאר ולאפיין את זיקותיה של

ממסדית על גווניה. -ההיסטוריוגרפיה היהודית ברוסיה להיסטוריוגרפיה הרוסית הלא

היינו -ת בניתוח תוצריה הסופיים של העשייה ההיסטוריוגרפית אבקש להימנע מהתמקדות בלעדי

המחקרים שיצאו תחת ידיהם של חוקרים כדובנוב, גינזבורג, גסן או צינברג. לצד מחקרים אלה, אבקש

מקורות ראשוניים לסוגיהם(, שיאפשרו –לבסס את הניתוח על מקורות אחרים )בראש ובראשונה

6

רקטיקה חברתית, הראויה להיבחן לא רק כשלב בהתפתחות להתבונן על ההיסטוריוגרפיה כפ

ההיסטוריוגרפיה היהודית המודרנית, אלא כמרכיב חיוני במציאות חברתית ותרבותית מסוימת, נתונה.

, מחד, להאיר נדבכים חדשים בתולדות ההיסטוריוגרפיה היהודית המודרנית; מאידך, יוכלהמהלך שאציע

ודשות על תפקיד האידיאולוגיה כמכוננת חשיבה היסטורית, וכיוצרת יהיה בו כדי להציע מחשבות מח

מסגרת פרשנית רלוונטית לחקר תולדותיה של ההיסטוריוגרפיה היהודית.

Dr. Katerina Capkova, Academy of Sciences, Czech Republic, Jewish History Written

from the Perspective of the Periphery: Historiography of the Jews in Post war Poland

and Czechoslovakia

Heinrich Graetz’s Geschichte der Juden (11 vols, 1853–75) (1891–92) became the basis of

all subsequent Jewish national historiography in its Bundist as well as its Zionist versions.

Nevertheless, Jewish historians in favour of other national ideologies tended to depict Jews as

a religious community loyal to the nation and the State they were living in. In the late

nineteenth and early twentieth centuries, we find a similar pattern of scholarship about the

Jewish contribution to the French, German, Czech, Polish, and other European cultures.

In my paper, I argue that historians of modern European history generally continue to stick

largely to the master narratives of national history and this clearly has an impact on the

writing of Jewish history. This is especially true of countries that have experienced

Communist regimes. All the post-war Communist societies were (in opposition to Marxist

theory) very nationalistic. The national master narrative dominated political rhetoric as well

as textbooks at all levels of education. Regarding historiography on Jewish history, we find

two trends. In the general historiography, Jews are either marginalized or totally neglected. If

historians (often Jews themselves) wanted to write about Jews in their country, they had to

apply the national pattern to Jewish history as well. In most of these works, Jews are depicted

as loyal citizens, national patriots and often also as people who already had a lukewarm

attitude to religion. Even if the political pressure to write about Jews in this way has ceased to

exist, modern Jewish history written in the countries of central and eastern Europe is still

dominated by the focus on ‘assimilated’ Jews. I aim to demonstrate this particularly by

analyzing the historiography of the Jews of post-war Poland and Czechoslovakia.

I shall argue that one of the ways to avoid this simplistic perspective is to focus on the Jews

of the border regions, the periphery. National historiographies tend to focus on the continuity

of settlement and on people at the centre (mostly capital cities). A significant part of the

Jewish population (about half in post-war Czechoslovakia and Poland) were migrants who

did not fit into the ‘assimilationist’ pattern. This is precisely why their story has been

neglected. The other reason is that most settled in the border regions, which experienced

radical population shifts because of expulsions and resettlement. Here, they could quite

independently shape the activities of their Jewish institutions, which were often in tension

with the Jewish functionaries in the centre of the country.

The perspective from the periphery of Jewish settlement in different countries can therefore

significantly change the dominant narrative about the Jews of central and eastern Europe.

7

Among the many alternatives proposed to Jewish nationalist historiography (for instance,

David Biale [ed.], Cultures of the Jews, 2002) in the last twenty years, the perspective from

the periphery offers a useful alternative to the ‘assimilationist’ paradigm.

Tuesday, March 10, 2015 (Public Day)

Session: Following Graetz

בעקבות מחדש עיון"? מנדלסון זמן" , בק ליאו ומכון אילן בר אוניברסיטת, פיינר שמואל' פרופ היהודית הפריודיזציה בשאלת גרץ

ההיסטוריה של היהודים של של עשרה ואחת עשירי לכרכים בהתיחסות הפריודיזציה נושאההרצאה תתמקד ב

.זמננו ועד מגרץ ההיסטוריוגרפיה של הראות מנקודת הנושא על במבטזאת ו, גרץהיינריך

,למבקריו משיב היסטוריון: ץ"יעב לזאב" הגדול וידוי"ד"ר אסף ידידיה, מכללת אפרתה

התפרסם והוא עשרה התשע המאה של השמונים בשנות כבר למעשה התחילה יעבץ זאב של ההיסטורית כתיבתו

מאה את סקר בו, ז"תרמ בשנת, ישראל כנסת" העת בכתב שהופיע", המאה מגדל" הארוך מאמרו בזכות בעיקר

בהיותו, מכן לאחר שנים כמה. 9881-9881 מונטפיורי משה לפטירת מנדלסון משה פטירת שבין השנים

דומה יעבץ של ספריו מבנה'. ישראל תולדות'- המקיף ההיסטוריוגרפי מפעלו על לשקוד יעבץ החל, בירושלים

ההיקף גם כמו(, 9819-9898) גרץ צבי, ברסלאו אסכולת איש, גרמני היהודי ההיסטוריון של ספריו למבנה

הוא יעבץ של שמפעלו, לומר ניתן. 91-ה המאה לסוף ועד האבות למימי ישראל תולדות - מפעלו של הכרונולוגי

ספרנו את קורא כל הנה: "9818 משנת' דבר להשיב' במאמרו בעצמו כתב שהוא כפי, גרץ לספרי אלטרנטיבה

רוח את כלכלתנו דרך ולענין. ממערב מזרח כרחוק גרץ משיטת ישראל בתולדות חקירתנו שטת רחוקה כי, יודע

". כלכלתו דרך על רצופה אחת מחאה לסופו מראשו ספרנו כל כמעט הנה, קורותינו

מידת על משפיעה אורתודוקסי היותו עובדת כי כלפיו וטענו יעבץ של המחקרית גישתו את ביקרו אחדים מבקרים

יעבץ כתב, הראשונה העולם מלחמת שלפני בשנים. המחקריות מסקנותיו את ומטה שלו המדעית האובייקטיביות

ואינו מגמתי שהוא כלפיו שטענו, מבקריו עם חשבון בא הוא ובו", הגדול וידוי" בשם, עסיסית ביידיש ארוך מאמר

שהוא ובהד זה במאמר גדולות תקוות תלה יעבץ. המחקרית דרכו את ומסביר, מקורותיו כלפי מספיק ביקורתי

.לפרסמו סרבו השונות הספרותיות הבמות אך, יעורר

ההיסטוריון עבודה של הרפלקסיביים בהיבטים ולדון יעבץ של הגנוז במאמרו לעסוק ברצוני זאת בהרצאה

במאמר בשיטתיות ניסח אותה, היסטוריה לכתיבת, לדעתו הראויה לדרך, הסדורה במשנתו גם כמו בו שנחשפים

.זה

ההיסטוריה וכתיבת גרץ ההיסטוריון על: נאמנים יתדותאילן, בר אוניברסיטת, ברייר עידן ר"ד היתדות כתבי של פרסומם טרם ראשון-בית ימי של

-( לתהליך המדיני שקדם לחורבן הבית9819–9898בהרצאתי, אציג את גישתו של ההיסטוריון היינריך גרץ )

לפנה"ס. זאת, בהשוואה לחקר הסוגיה בהיסטוריוגרפיה המודרנית. לשיטתו של גרץ, חורבן 681הראשון בשנת

קופות של ההיסטוריה היהודית )האחרות הן הבית והיציאה לגלות בבל, חתמו את התקופה הראשונה משלוש הת

ימי בית שני; ומחורבן הבית השני עד ימיו(. במפעלו ההיסטוריוגראפי המקיף, ניסה גדול ההיסטוריונים היהודיים

ידי יצירת זיקה ביניהן. -, לאחות את הקרעים בין שכבותיה השונות של ההיסטוריה היהודית על91-של המאה ה

ישראל למן תקופת המקרא ועד לימיו. לפיכך, חש גרץ -להצביע על רציפות לאומית בתולדות זאת, כדי שניתן יהיה

ימי ישראל. לדידו, המקורות המקראיים הינם -תחושת אחריות כבדה עת ניגש למלאכת כתיבת ראשית דברי

ל הגיבורים ימיהם ש-מורכבים ביותר ומביעים רבות במילים מעטות. זאת ועוד: לגישתו, כדי לכתוב את דברי

8

והנביאים הקדומים, שומה על ההיסטוריון להכיר באופן בלתי אמצעי את הארץ שבה חיו ופעלו. כפועל יוצא

, היינו, כעשרים שנה לאחר תחילת מפעלו, וזאת 9889מכך, הוא ניגש לכתיבת הכרך הדן בתקופה זו, רק בשנת

. (9881אפריל -רק לאחר שביקר קודם לכן בארץ האבות )פברואר

ישראל עם ההיסטוריה הכללית, הוא ניגש -מאחר וחידושו המתודולוגי של גרץ התמקד בשילוב ההיסטוריה של עם

ישראל בתקופת -לכתוב בשיטה זו גם את הכרך שבו עסקינן. לזאת יש להוסיף, שלדעתו, ההיסטוריה של עם

ימיהן -נתונים רבים הקשורים לדבריהמקרא מתאפיינת בתחום העשייה הפוליטי. אי לכך מסתבר, שהכותב נזקק ל

מתתיהו ואפשר שגם חיבורו -הקדום. לרשותו עמדו בנוסף לספרי המקרא, גם כתביו של יוסף בן-של ארצות המזרח

של הרודוטוס. ברם, הכרוניקות המדיניות הכתובות בכתב היתדות, שערכן ההיסטורי לעניין לא יסולא בפז, נחשפו

רו של גרץ. במבט לאחור, נראה בעליל, שמקורות אלה האירו באור חדש את ופוענחו רק לאחר הופעת מחק

תקופת המלוכה בישראל.

לאור שנאמר לעיל, בהרצאתי, אתמקד בתהליך ההיסטורי שקדם לחורבן הבית הראשון, שכפי שטענתי למעלה,

האימפריה הבבלית חיץ בין-המקרא. בזמן האמור, שימשה ממלכת יהודה כמדינת-חותם לדעת גרץ את תקופת

פוליטי העדין של ממלכתם, נאלצו מלכי יהודה -מסאיס. מפאת מצבה הגיאו 11-החדשה למצרים של השושלת ה

ושריה, להחליט במי מבין שתי המעצמות עליהם לצדד. ברם, מערכת מאזן הכוחות שבין השתיים הייתה דינמית,

ת המפה הפוליטית כדי לחבור לכוח החזק יותר בשעתו. וממנה נגזר שעל מלכי יהודה היה לקרוא ולהבין היטב א

אולם לאחר שורה של שינויי נאמנות, פנתה ממלכת יהודה למרוד במעצמה המסופוטמית. וצעד אומלל זה, הביא

עליה את חורבן המקדש, והיציאה לגלות בבל. כיום, כאשר המקורות היתדיים פרושים לפנינו, ניתן להתחקות

שינויים בזירה הבינלאומית הקדומה, הזורים אור על התנהלותם של מקבלי ההחלטות בממלכת ביתר קלות אחר ה

, את מסכת היחסים הבינלאומיים הסבוכה 91-יהודה. בדברַי, אבחן כיצד תאר והסביר ההיסטוריון גרץ בן המאה ה

זמננו.-בניבהעדר המקורות האמורים, וזאת, ביחס לתמונה ההיסטורית המצטיירת ממחקרים אקדמיים

Session: Middle Eastern Jewish Historiography

במרוקו היהודים של בהיסטוריוגרפיה שגויות תבניות, 8נון, אוניברסיטת פריס -ד"ר יגאל בן עצמאותה ערב

התבניות שבהן מתארים היסטוריונים את קורות העם היהודי במערב אירופה בעת החדשה עלולות להתברר כלא

רלוונטיות אם מנסים להתאימן בכל מחיר למצב של היהודים במרוקו. רצף המושגים כאמנציפציה, התבוללות,

יכוטומית בין אסימילציה אנטישמיות, השכלה וציונות מתאימים לקהילות יהודיות שהתקיימה בהן חלוקה ד

יהודית והגשמה ציונית. זהות זו גוררת אחריה באפוס הציוני, -באוכלוסיית ארץ המוצא ותרבותה ובין זהות לאומית

עלייה, בריחה, העפלה, חלוציות, הגשמה והגנה. אולם תבנית זו תתברר כלא ישימה כאשר מופיעה חלוקה

בי הקהילה במקום הדיכוטומיה המקובלת. זהו מצבה של הקהילה לשלושה מוקדים המפעילים כוח משיכה על מרכי

-במרוקו במאה העשרים שהיטלטלה בין זהות יהודית ייחודית עם הערצה לישראל, חינוך צרפתי וקיום חברתי

פוליטי מרוקאי. ההכרעה בין שלושה מוקדים אלה עברה גלגולים אחדים. היא החלה בתמיכה בכובש הצרפתי

קצרת מועד עם המדינה העצמאית הצעירה. אולם חוסר הוודאות והחשש מהפעלת מדיניות של והתחלפה בהזדהות

ערביות הלשונית הביאו משפחות רבות לבחור בחיים מחוץ למרוקו. בכך הכריעו את הכף וגרמו להפסקת קיום

כרעה על גורל הקהילה היהודית במדינה. שליחי ישראל וגופים יהודיים בינלאומיים תרמו אף הם את תרומתם בה

הקהילה במרוקו, על סמך הערכה שהתבררה כבלתי מבוססת, שטענה שסכנה גדולה אורבת לקהילה ולכן מחובתם

להצילה מיד, יהיה המחיר אשר יהיה.

שלושה עקרונות הנחו את קברניטי ישראל ביחסם לקהילה היהודית במרוקו וקבעו את קווי היסוד של תפיסתם

א אוניברסלית ועל זמנית. כתוצאה מכך כל קיבוץ יהודי בגולה צפוי ביום מן הימים הציונית: האנטישמיות הי

9

להכחדה ולכן על ישראל לדאוג להעברתו ארצה ולהקדים תרופה למכה. כמו כן שררה בקרב קברניטי המדינה

רופה, חרדה דמוגרפית הנובעת מן המצב בארץ שדרשה לחזק בה את היסוד האתני היהודי. אחרי שואת יהודי אי

אפריקה ובייחוד הקהילה במרוקו, למאגר היהודי החשוב ביותר בעולם. יהדות ארה"ב רצתה -נעשתה יהדות צפון

להנציח את הקיום היהודי המסורתי לעומת סכנת ההתבוללות, והיישוב בארץ ראה ביהדות זו בעיקר מאגר לעלייה

ות וההגנה. לצד צרכים פונקציונליים אלה ומקור פוטנציאלי של כוח אדם לחיזוק הכלכלה, התעשייה, החקלא

נאחזה האידאולוגיה הרשמית של ראשי היישוב באקסיומת היסוד הציונית הקובעת שיהודי, באשר הוא יהודי

זמנית ואוניברסלית. יש לציין שסוגיית שיפוט ההיסטוריון את -בגולה, חי בסכנה מתמדת כתוצאה מאנטישמיות על

בעיה פתורה. אולם בסוגיית פענוח אירועים ברוח התקופה, כותב קורות הימים אינו אירועי העבר היא במידה רבה

יכול להסביר ולפרש אירועים מן העבר אלא על פי השקפתו הסובייקטיבית ואינו יכול לטעון טענות המנוגדות

לתפיסת עולמו.

Prof. Saron Vance-Eliany, Northern Kentucky University, Antisemitism in Colonial

Algeria and France in the 19th

& Early 20th

Centuries

This paper will focus on the antisemitism, comparing the Right with socialists and radical

republicans in France and colonial Algeria in the 19th and early 20th centuries. I will be

looking at police and government reports and other primary sources and newspapers,

particularly illustrated newspapers, posters and other pieces of propaganda from both Paris

and major cities of colonial Algeria. This material will be analyzed in the context of both the

contemporary events surrounding the antisemitic riots and well as prior antisemitic writings

from earlier in the 19th century, starting with the utopian socialists and Blanquists in France

and moving to radical republicans and socialists in colonial Algeria and France. While my

focus will be both the 19th and early 20th centuries, but I consider to what extent this

material recycles medieval antisemitic stereotypes. Another aim is to study whether and to

what extent the antisemitic movement in Algeria was the result of the colonial situation or an

import from France.

,היהודי העם הומצא והיכן מתימר אלי אושרוב, תלמיד לתואר שלישי, האוניברסיטה העברית ?הפלסטינית בהיסטוריוגרפיה

טיבו של דיון בהיסטוריוגרפיה לאומית לשאול, ראשית כל, כיצד היא מסופרת מ'בפנים' ובמקרה זה כיצד

היסטוריונים יהודים מספרים את תולדות עמם. בהרצאה שאני מציע כאן ושמבוססת על פרק מתוך עבודת התזה

פלסטינים. הנחת היסוד -ונים ערביםשלי בכוונתי לבחון כיצד מסופרת ההיסטוריה היהודית 'מבחוץ' על ידי היסטורי

שלי היא כי המבט היהודי ב'מראה הפלסטינית' חיוני כדי לחשוף גם היום משמעויות אידיאולוגיות ופוליטיות של

היסטוריוגרפיות שונות של העם היהודי.

ל ידי במוקד הדיון יעמדו מספר חיבורים בעלי אופי היסטוריוגרפי שעוסקים בתולדות היהודים ושנכתוב ע

. החיבורים מדגימים מספר גישות להיסטוריה 9198אינטלקטואלים פלסטינים משלהי התקופה העות'מאנית ועד

היהודית: חיבור אחד למשל רואה ביהודים 'עם' ככל עם. חיבור אחר מכיר ביהודים כבעלי 'לאומיות נזילה', כלומר

בור נוסף רואה ביהדות עדה דתית בלבד משום מכיר בלאומיות היהודית כסוג של 'טראנס לאומיות' ואילו חי

שהיהודים איבדו את 'אחדות המקור' ומשום ש'דם יעקב נמהל'.

הכותבים היו בני האליטה הפלסטינית של תקופת המנדט ועל כן הגיעו מרקעים תרבותיים מגוונים: היו ביניהם

באוניברסיטאות בארה"ב, בבריטניה מוסלמים ונוצרים שלמדו בבתי ספר מיסיונריים, במוסדות עות'מאניים,

11

ובצרפת. כל המחברים השתמשו במקורות יהודיים לשם כתיבתם והיו בקיאים במקרא, ולעיתים אף בכתבי

פינסקר, הרצל ואחד העם. בהרצאה ארחיב על השפעתם של מערכות ההכשרה שהתחנכו בהן ושל האירועים

וריה היהודית. הפוליטיים הדרמטיים של תקופת המנדט על גישתם להיסט

בהרצאה אעקוב אחר לידתה של הגישה הפלסטינית 'הממלכתית', שמעוגנת באמנה הלאומית עד היום, שהיהדות

הינה דת ולא לאום. את סוף דבריי אקדיש למפגש בין טענה זו זו לבין גישתו להיסטוריה היהודית של שלמה זנד,

ישות הפלסטיניות של תקופת המנדט לבין התזה של זנד בספרו "מתי ואיך הומצא העם היהודי?". המפגש בין הג

ישמש כדי לדון בפרדוקס שמתגלה מתוך השאיפה 'לחלן' לחלוטין את ההיסטוריה היהודית.

טיבו של הפרדוקס, ששותפים לו חלק מהאינטלקטואלים הפלסטינים וזנד גם יחד, הוא שהשאיפה להוכיח כי אין

אל מאשרת מחדש את חשיבתו העצומה של המקרא כ'שטר בעלות' הלגיטימי 'קשר דם' בין היהודים לבין בני ישר

היחיד על הארץ. בכוונתי לדון במשמעויות האקטואליות של פרדוקס זה ולשאול האם ההיסטוריוגרפיה הפלסטינית

המוקדמת מציעה גם אלטרנטיבה בעלת אופי פחות דיכוטומי לשאלה שעל הפרק.

ורים מתארים את ההיסטוריה היהודית על ידי שימוש נרחב במקורות עבריים ויהודיים וכל אחד מהם שלושת החיב

אף מסתמך על הקודם לו. יחד עם זאת הם מעידים על הנחות יסוד שונות בתכלית ביחס להיסטוריה היהודית.

ור השני היהודים מתוארים ( נטען כי היהודים הם 'עם' המאוחד על ידי דתו, בחיב9119בקצרה: בחיבור הראשון )

לאומיים ואילו בחיבור האחרון שיצא בשנות הארבעים נטען -כקהילה בעלת לאומיות נזילה' בעלת מאפיינים טרנס

כי היהודים אינם 'עם' אלא לכל היותר קהילה דתית וזאת משום ש'דם יעקב נמהל', כלומר היהודים איבדו את

היו בני דתות שונות וחניכים של מערכות חינוך מגוונות: מוסדות הקשר שלהם זה לזה ולבני ישראל. הכותבים

עות'מאניים, אמריקניים, אירופאים ואחרים. השונים היו תולדה הן של מסלולי ההכשרה של הכותבים והן מהמצב

הפוליטי של התעצמות המלחמה על הארץ.

Session: The Holocaust and Jewish Intelligentsia

Dr. Boaz Cohen, Western Galilee College & Shaanan College, Continuity and rupture

in Jewish East-European Holocaust Historiography

In the immediate aftermath of World War II, Holocaust documentation and research was

established and practiced in Poland, Germany, the US and Israel by members of the East-

European Jewish Intelligentsia who survived the Holocaust either under Nazi rule or as

refugees in the Soviet union. Among them were Philip Friedman, Israel Kaplan, Rachel

Auerbuch, Yosef Kermish, Nachman Blumenthal and Meir (Marek) Dworzecki .

These activists with advanced academic degrees made out a living before the war as teachers,

journalists and Doctors. They did not hold academic posts as not many of those were to be

had for Jewish academics involved in Jewish subjects. Some of them were historians,

pursuing their research after work hours and were involved in the activities of the Young

Historians Circle (Yunger Historiker Krayz) or YIVO. Others, such as Rachel Auerbuch were

Journalists, literary scholars such as Nachman Blumenthal or physicians like Mark

Dworzecki. All were involved in Jewish cultural and public life and most ascribed to left-

leaning Zionist politics .

In documenting the Holocaust and researching it they drew on two aspects of Jewish pre-war

historical tradition: one was the research of Jewish community life and Jewish-Gentile

11

interaction and the second was the participation of the Jewish public, especially the

intelligentsia, in the construction of such histories

This lecture will describe the work done by these Survivor Historians after the war and will

show its roots in earlier, pre-war work and ideology. It will also show the direction this work

took in the post-war world.

Prof. Gabriel L. Finger, University of Virginia, “The Strange Career of Ber Mark”

The protagonist of this paper is Bernard (Ber) Mark (1908–1966), the director the Jewish Historical

Institute (Żydowski Instytut Historyczny) in Warsaw from 1949-the institute was founded in 1947-

until his death in 1966, on the eve of the communist regime’s notorious 1968 “Anti-Zionist

Campaign,” which led to the near-elimination of Poland’s rump Jewish community, decimated by the

Holocaust. Mark was best known for his numerous studies of the 1943 Warsaw Ghetto Uprising,

which prominent Jewish historians in the West like Lucy Dawidowicz lambasted for his

misrepresentation of assistance rendered by communist partisans to Jewish fighters. Dawidowicz

accused Mark of bowing to pressure from the communist authorities to distort the history of the

Jewish anti-Nazi uprising. Indeed, Dawidowicz was correct. Jewish scholars in the employ of the

Jewish Historical Institute were under constant pressure to write the history of Polish Jewry and the

Holocaust in Poland from a communist standpoint. However, near the end of his life, Mark made an

effort to disentangle himself from specious, state-imposed historiographic representations of close

Polish and Jewish involvement in Nazi-occupied Poland. Emblematic of Mark’s about-face is his last

book, Megiles Oyshvits (The Auschwitz Scroll), published posthumously in Israel in 1977. The book

manuscript was smuggled to Israel by Mark’s wife, Esther, when she left Poland in 1970, along with

the diary that he kept in the last year of his life. His posthumous book, which highlights the

clandestine activity of the Jewish underground at Auschwitz, personifies Mark’s personal struggle to

liberate himself from the communist stranglehold to falsify Jewish history. Polish and Jewish interests

in Auschwitz as well as in Warsaw in 1943 were largely separate, but unlike his books on the Warsaw

Ghetto Uprising, in which Mark distorted the level of Polish communists’ cooperation with Jews in

their struggles against the Nazis, in his posthumous book he set the historical record straight,

accentuating the differences between the Poles and Jews at Auschwitz and the independent character

of the Jewish revolt at the camp. In this paper, I analyze Megiles Oyshvits and compare it to Mark’s

earlier treatment of the Warsaw Ghetto Uprising. A clue to Mark’s historiographic about-face is

provided by his diary, in which he recorded his bitter sense of betrayal by the communist system.

Both Mark’s publications and his diary constitute the primary sources for this paper.

Wednesday, March 11, 2015

12

Session: Whose Holocaust?

Dr. Daniel M. Rosenthal, University of Toronto, The Long Reach of History:

Reassessing Jewish Responses to the Holocaust in the context of Twentieth-Century

East European Jewish History.

This paper analyzes the ways in which historians can use pre-war East European Jewish

history to better understand the way in which Jews developed responses to the Nazi genocide.

While there is an overwhelming amount of scholarship on the causes and the course of the

Holocaust, historiography has yet to show tangible connections between Jewish life in

Eastern Europe before the Second World War and the development of Jewish reactions to the

Nazi onslaught. Historians focusing on the Holocaust and many survivor memoirists tend to

paint idyllic - if not outright bucolic - images of Jewish life in the lands east of Germany

before 1939. The actions of Jews forced into the ghettos of Poland or rounded up by the

Einsatzgruppen in the Ukraine are portrayed as a logical set of variegated responses to

horrifying circumstances. While Jewish reactions were certainly logical considering the

confrontation with genocide, these responses were also based on experiences spanning the

first four decades of the twentieth century.

To cite but a few examples, Jews had faced round-ups and executions by armed militias in

the combat zone between newly-independent Poland and the Soviet Union; they had faced

incarceration and forced disinfection during the German, Russian, and American efforts to

stop the spread of epidemic typhus; and some urban Jews had long been part of criminal

smuggling networks that would provide the basis for similar operations in the ghettos of the

Generalgouvernement. This paper, of course, does not belittle the horrors that Jews

confronted between 1939 and 1946 (the latter year being witness to the majority of pogroms

leveled against survivors of the Holocaust), but it is instructive to our understanding of the

course of twentieth-century Jewish history to see how such events that foreshadowed the

horrors of the Holocaust weighed upon the victims and informed their actions.

Vera Rachel Bronn, Ph. D. Candidate, Goethe University Frankfurt am Main The

Narrative Integration of the Holocaust in the Autobiographies of Jewish Historians in

the 20th

Century

Some of the most influential scholars of Jewish and of Holocaust history have published

autobiographies which include accounts of their personal experiences as Jews living in

Europe during the early twentieth century. Such accounts appear in the oeuvre of, amongst

others, George L. Mosse, Saul Friedländer, Walter Laqueur, Georg G. Iggers, Peter Gay,

Herbert A. Strauss, Fritz Stern, Raul Hilberg, Gerda Lerner, Lucy Dawidowicz, Nechama

Tec, Otto Dov Kulka, Jacob Katz, Avraham Barkai, Eric Hobsbawm, Susan Groag Bell,

Evyatar Friesel, Felix Gilbert, Léon Poliakov, Dan Vittorio Segre, Pierre Vidal-Naquet.

Though they have occasionally been referred to by scholars, the autobiographies of these

historians have not yet received adequate scholarly attention. This disregard is quite

surprising given the analytic potential of these texts: since the experience of the Holocaust is

part of all of these historians’ lives, its “emplotment” in their autobiographical writing may

offer a hitherto unnoticed perspective on one of the central intellectual challenges of post-

Holocaust Jewish existence and historiography. The questions of how to comprehend the

13

rupture in Jewish history that the Shoah denotes, whether - and if so - how to locate this event

within a model of Jewish history are yet to be answered. Such “emplotment” of the

catastrophe within Jewish history must, given the cataclysmic nature of the event, be

described in terms of a writing rupture and/or continuity. Since the question of continuity and

rupture – or, ontologically speaking, of unity – is central to the theory and philosophy of

history, an analysis of the autobiographies will enable a new perspective on their concepts of

scholarship (“Wissenschaft”) and history which underlie these prominent historians’

scholarly works. Moreover have the autobiographical texts figured in important theoretical

debates of the late twentieth century as, on the one hand, symptoms of theoretical and

methodological change in historical scholarship, and, on the other hand, as negotiations of

such changing notions of scholarship and objectivity - most importantly, in the debates on

history and memory and on the narrativity of scholarship.

In the proposed paper I reiterate the twofold perspective on Jewish historians’

autobiographies as, on the one hand, symptoms of a particular notion of historical scholarship

after the Holocaust, and, applying literary methodology, as negotiations of the relation

between subjectivity and objectivity in the writing of personal and general history. I elaborate

the analytical potential of historians’ autobiographies for the study of Jewish historiography,

showing how an analysis of the narration and poetics of these autobiographies allows for a

methodologically “clean” (i.e. not biographistic) comparison with their historiographical

works.

Prof. Michael Schuldiner, University of Akron, The Holocaust: German or Jewish?

An Ongoing Historical Debate

In my book, Contesting Histoires: German and Jewish Americans and the Legacy of the

Holocaust, I explain how, on and off for 75 years, newspapermen and historians have been

recording and/or participating in an ongoing debate between portions of the German and

Jewish American populations about the welfare of their relatives in Germany and Europe

before and during the Holocaust. However, my book does not discuss the controversy

surrounding the publication of Hannah Arendt’s Eichmann in Jerusalem in 1963, although it

provides a context for understanding that controversy. One will recall that Arendt views

Eichmann’s involvement as bureaucratic and largely a product of a particularly modern form

of “nurture,” while Arendt’s opponents argue that one cannot ignore the anti-Semitic “nature”

of Eichmann’s acts. This foundational argument about whether the Holocaust was a product

of nature or nurture-or the degree to which nature or nurture played a role-continued to be

argued during the Goldhagen-Browning Debates in the late 1980’s and early 1990’s.

Browning took the view that German killers were motivated largely by “nurture”-the

environment and circumstances that existed-while Goldhagen argued that the killings were

perpetrated by individuals within whom anti-Semitism was virtually second “nature,”

although both recognized that the other had a point to make. In 2011, the debate continued

when Deborah Lipstadt published The Eichmann Trial in which she took issue with Hannah

Arendt’s view of Eichmann as merely a petty bureaucrat, an individual who was a product of

a mechanized culture and had himself virtually functioned as a machine when he facilitated

the mass deportation of Jews to their death (Eichmann in Jerusalem [1963]). Further, on

October 17, 2011, Christopher Browning presented in a lecture published on the internet his

view that it was in fact the social-psychological circumstances of the shooters that turned

them into murderers (“Revisiting the Holocaust Perpetrators,” The Raul Hilberg Memorial

14

Lecture, The University of Vermont). This paper explains the persistence of this issue of

nature versus nurture in historical discussions of the Holocaust, pointing out that the

argument for nurture favors exoneration of the perpetrator of a crime since it presumes that

anyone would have killed under the same circumstances, while the argument for nature

favors the victim for whom justice is a condition of civilization

Session: Modern Jewish Historians

Eyal Miller, Graduate Student, Hebrew University, Raphael Mahler: Historian and

Political Activist

ת החדשה, קבוצה חיונית של המאה הקודמת התגבשה בוורשה, בירתה של הרפובליקה הפולני 92-וה 12-בשנות ה

ותוססת של חוקרים וחוקרות צעירים ששמו להם למטרה לחקור בכלים של המחקר המודרני את תולדות היהודים

הם אלו שהניחו חלק מהיסודות למחקר ההיסטורי על יהודי -בכלל, ואת תולדות יהודי פולין בפרט. במידה רבה

נו.מזרח אירופה, עליו נשענים חוקרים עד ימינו א

הרקע האישי של חברי קבוצה זו )רובם ילידי גליציה בתק' ההבסבורגית(, פעולתם במגוון תחומים )חינוך,

פוליטיקה, עיתונות, אקדמיה(, והשתתפותם הפעילה במאבקים הרבים שאפיינו את התקופה הסוערת שבין מלחמות

ובפרסומים המחקרים שלהם, הושפעו העולם )מאבקים לשוניים, לאומיים, מעמדיים( היו נוכחים מאוד בדיונים

מהם והשפיעו עליהם.

במידה רבה את רוח הקבוצה והתקופה, רפאל מאהלר, מהחשובים שבחבורה זו, מגלם בדמותו, פועלו וכתיבתו

ואני מבקש להשתמש בדמותו בכדי להאיר על הקבוצה, מאפייניה, הישגיה ומורכבותה. בהרצאה המוצעת כאן

בין המחויבות האידאולוגית של מאהלר )פעיל מרכזי בפועלי ציון שמאל, ומאוחר יותר אבקש להדגיש את המתח

במפ"ם, והיסטוריון מרקסיסט מוצהר עד סוף ימיו( לבין עבודתו המחקרית הפורייה )הן ככותב, הן כעורך(. המתח

בצפון 92-ות הבאירופה, דרך שנ 12-הזה ליווה את הקריירות האקדמית והציבורית הארוכות שלו, משנות ה

שנה בישראל. בהרצאה אעמוד על האופן בו התמודד עם מתח זה ועם הדילמות שעמדו 92אמריקה ועוד כמעט

-אמריקה-, אך גם על ההבדל בין התקופות השונות )אירופה1-מולו, בעיקר בתקופה שלפני מלחמת העולם ה

ישראל(.

Prof. Carsten L. Wilke, Central European University, The Historiographical Paradox

of the Non-Jewish Jew: Belated Repercussions of Heinrich Graetz's Neologism

"Marrano"

One of the historical observations that most efficiently displaced the Graetzian narrative

of Jewish world history concerned the plurality, mobility, and duplicity of diaspora cultures.

The historical interaction of Jewish tradition and the identification with cultural norms of the

environment makes an all-embracing conception of Jewish historical identity difficult or even

impossible. At this point, one solution is the fragmentation of the subject area of Jewish

Studies into a manifold variety of Jewries and Judaisms. The other is a form of dialectics, by

which the very inauthenticity of the diaspora Jew is seen as a integral part of the Jewish

experience. In present-day literature, this paradox has been given a Spanish name: Marrano.

15

My paper will analyze the Graetzian origins of this term and their bearings on its use in

historiography.

“Marranism” denotes secrecy and inauthenticity, but the name has the tinge of an

authentic Sephardi tradition. According to popular myth, Iberian Christian populations used

this word from the middle ages until today in order to refer to the despised descendants of

Jews and Moors. Under the scrutiny of Begriffsgeschichte, it becomes clear, however, that the

long-extinct Spanish insult was never used as an analytical descriptive term before Heinrich

Graetz: exactly 150 years ago, the latter coined it in the eighth volume of his History of the

Jews and made it appear in the title of the ninth. While studying the forced Judeoconverts of

the Spanish 15th

century, Graetz had himself detected this population's triple discontinuity of

their identification with Judaism. However, instead of making the seemingly logical step of

fragmenting his subject, he chose to condense the plural, mobile and split identity in a generic

term, the Marranen, and anchored it in Jewish genealogy and even martyrology.

In his time, Graetz merely seemed to offer a romantic ethno-religious pattern. The turn of the

twenty-first century, however, has been highly sensitive for the rhetorics by which the

modern loss of traditions could be recast into a paradoxically Jewish national narrative.

Discussing works by Yirmiahu Yovel, Shmuel Trigano and others, this paper will try to

explain the success of the marrano master narrative in recent reflections on Jewish history

and search how to avoid the fallacies of its reasoning without losing all of its fruitful

intuitions

Dr. Eliezer Sariel, Shaanan College & Ohalo College, Not only "Anti": a Re-

examination of the Orthodox series "Dorot Rishonim" and "Toldot Israel"

בשדה המחקר מקובל לראות בהיסטוריוגרפיה אורתודוקסית תגובת נגד לנרטיב ההיסטוריוגרפי מבית מדרשה של

כה מרכזי עד שההיסטוריוגרפיה האורתודוקסית כולה הוגדרה חכמת ישראל. הנושא האידיאולוגי נתפס כמרכיב

כ"הגיוגרפיה עם הערות שוליים", כלומר שימוש בסוגת כתיבה היסטורית למטרות דתיות. על רקע זה, נתפסו שתי

91-סדרות הספרים האורתודוקסיות המרכזיות, שעוסקות בתולדות העם היהודי, ושנכתבו בשלהי המאה ה

שרים, "דורות הראשונים" ו"תולדות ישראל" כחלופה של נרטיב אורתודוקסי לנרטיב של ובתחילת המאה הע

"תולדות היהודים" של היינריך גרץ.

בדבריי אבקש להציג זווית מחודשת להתבוננות בשתי סדרות הספרים הללו. אמנם לא ניתן להכחיש את המקום

( שקיימת ב"דורות counter history" )המרכזי של האידיאולוגיה האורתודוקסית ו"ההיסטוריה שכנגד

הראשונים" וב"תולדות ישראל". יחד עם זאת ניתן להראות כי בשתי הסדרות נעשה מאמץ רציני לעמוד בכללי

. הן רבי יצחק אייזיק הלוי מחבר "דורות 91-הכתיבה האקדמיים המקובלים בכתיבת ההיסטוריה האקדמית במאה ה

אורתודוקסי עבור הדבקות -תולדות ישראל", היו מוכנים לשלם מחיר דתיהראשונים" והן זאב יעבץ מחבר "

שלהם בכללי הכתיבה האקדמית ההיסטורית ועבור מה, שהם זיהו, כאמת ההיסטורית. התובנה הזו משתלבת

בגישה חדשה במחקר לחברה האורתודוקסית, לא רק כחברה המתגוננת מהשלכותיו של תהליך המודרניזציה אלא

נימה מרכיבים משמעותיים מהערכים המודרניים. גם כמי שמפ

16

Session: Jewish studies in America

Prof. Kimmy Caplan, Bar Ilan University, Against the Tide? Comprehensive

Historical Narratives of American Jewish History

מקיפים היסטוריים חיבורים של העידן שתם היה נראה, אמריקה יהודי תולדות בחקר שחלה הענפה ההתפתחות עם

בדור שפורסמו נושאים של עצום במגוון מחקרים של מאוד עד רבה כמות. בה העוסקים מרכוס יעקב של זה דוגמת

אלה חיבורים כמה עד מלמדים, ובאישים בתנועות, באירועים, משנה-ובתקופות בתקופות העוסקים, האחרון

, זאת למרות אך. כוללים נרטיבים שמאתגרים משנה ופרקי, חשובים מבחן מקרי טבעם מעצם רק ולו מחמיצים

, אמריקה יהודי תולדות של מקיפים היסטוריים נרטיבים האחרונים העשורים בשני פרסמו וחוקרים חוקרות כמה

אתן זו בהרצאה. רפאל לי ומרק סרנה יונתן, דינר חסיה, גורוק פרי'ג ובהם, בתולדותיה משמעותיות תקופות של או

.ולהיטליה לקיומה אפשריים הסברים כמה ואציע ממאפייניה כמה ועל התופעה על הדעת את

Dr. Miriam Shenkar, Ohio State University, Israel Studies as Part of Jewish History

Studies

Although Israel Studies has emerged as a relatively new academic field in terms of the

placement of chair holders in interdisciplinary centers, I would argue that the field has

nevertheless evolved as part of a more traditional discipline-that of history. In terms of the

methodological approach such as the focus on archival research, I found the historical lens to

be prominent in much of the Israel Studies scholarship and curriculum that I reviewed over a

five- year period .

Even when the chair holders were situated within an international/area studies theoretical

construct/domain, data collection common to the historical approach, such as the reliance on

archival documents as well as personal interviews with a “top down” bias towards major

leaders and intellectuals prevailed. Descriptive data gleaned from historical records was often

carefully mined for prescriptive/social science based curricular/ policy suggestions, as for

example, the historical precedent for political decisions such as the acceptance or rejection of

territorial withdrawal .

Rather than fulfill the role of an overt advocate for an Israeli political position, the use of the

historical lens puts the scholar in the position of interpreter of the Israeli reality. The

historical emphasis involves what Jon Levisohn (2010) has described as the negotiation and

then interpretation of conflicting “multiple narratives” through the search for more and more

“primary sources”. Israel Studies scholars negotiate and search for such sources to develop an

interpretation of current, past or future events. Their interpretation may or very often may

not support current Israeli government/political positions. From the missionary based

outreach that brought with it chairs of foreign (and Hebrew) languages in medieval

universities, to the inclusion, described by Ritterband & Weschler (1994) of Hebrew in the

curriculum of the NYU School of Education in 1939, by the then Dean, George E. Payne, to

promote greater tolerance towards Jews in the shadow of Nazism, the academy and now

scholars of Israel Studies have been involved in complex interactions between subject/object,

study/control, prescriptive/descriptive and scholarship/advocacy.

17

Kristoff Kerl, Ph. D. Candidate, University of Cologne, "The Rothschilds' World with

its Shylock Children are Laughing at us American Sheep": White Masculinities and

Antisemitism in the US-South during Populism

One night in December 1890 in Avoyelles Parish, Louisiana, a posse of white men sneaked to

the store house of Mr. Goldman and left a threatening note in which they requested the

Jewish merchant to leave the parish. This antisemitic incident was not an individual case

during the early 1890s in rural areas in the US-South, especially in parts of Louisiana and

Mississippi. In some cases these antisemitic actions became so threatening that Jewish

merchants indeed decided to abandon their shops and leave their homes. What were the

reasons, historians should ask, for the emergence of such antisemitic discourse leading to this

kind of antisemitic violence?

In my paper I will argue that since Richard Hofstadter almost all historians dealing with the

Populist Movement have denied how impoverished farmers often used racialized, antisemitic

as well as gendered explanatory models to understand, explain and fight their increasingly

worsening economic situation. By analyzing contemporary articles and caricatures, most

printed in newspapers published by the influential Farmer’s Alliance, I argue that perceptions

of emasculinization were central for the spread of antisemitism within the group of white

farmers in the US-South. The contemporary understanding of white rural masculinity was

strongly connected to the figuration of the yeoman. By this term contemporaries described

the ideal of the independent (Anglo-American) farmer, who was in firm control of both the

females of his household and African-Americans, as the hegemonic idea of masculinity and

as the foundation of the republican order of the South. Consequently, the deep economic

crisis of the agrarian sector in the former Confederate States during the second half of the

19th century, which caused a flood of mortgages and losses of farms, produced strong

perceptions of a deep crisis of white masculinity and the republican order. A great number of

farmers identified the implementation of the gold standard as crucial for the economic

problems of the agrarian sector. Furthermore, they understood the demonetization of silver as

the result of a great conspiracy of the “money power.” In the centre of this conspiracy they

located “the Rothschilds” and shylocks, who were under suspicion of establishing a “Jewish

aristocracy,” of destroying the republican order of the USA and of enslaving the Gentile

population by making them “debt serfs .”

As I will argue, antisemitism in populist discourse has to be understood as a strategy to

overcome the perception of a crisis of white masculinity by fighting and subordinating the

alleged Jewish aggressors.