ץ ו ת ח ו י נ י ד מ ן ו ו ח ט י ב

ניפוצן של אשליות העדה המרונית בלבנון ומדינת ישראל - מגעים וקשרים ראשונים

אייל זיסר

התפרצותה של מלחמת האזרחים בלבנון, בשנת 1975, הביאה להידוק הקשרים בין ישראל לבין העדה המרונית בלבנון, ובהמשך לכך גם להגברת המעורבות הישראלית במדינה זו. במהלך מבצע ׳שלום הגלילי, ב־1982, הגיעו הדברים עד כדי כך שישראל פעלה לעיצובו של ׳סדר חדש׳ בלבנון, וניסתה לחזק את המרונים ולכונן משטר

הנתון בחסות ישראלית. מעורבותה של ישראל בלבנון, בשנים 1985-1982, ובעיקר כשלונה, עוררו ויכוח סוער בחברה הישראלית. כתוצאה מכך הופיעה גם שורה של מחקרים, שניסו לבחון את הרקע למעורבות האמורה, לעמוד על שורשיה ומקורותיה, ובעיקר על התפיסות המדיניות שנמצאו בבסיסה. מחקרים אלו נוטים ברובם לייחס את שורשי היחסים הישראליים־לבנוניים שהתפתחו מאז 1975 למערכת קשרים מוקדמת הרבה יותר, שקיימו היישוב היהודי בארץ־ישראל, ולימים מדינת ישראל, עם חלקים שונים בעדה המרונית. ראשיתם של קשרים אלו, על־פי אותם מחקרים, היתה כבר בשנות השלושים, והם הגיעו לשיאם בתקופה שקדמה להקמת מדינת ישראל, ובעיקר בשנים הראשונות לקיומה - בתקופה מעצבת של מדיניותה האזורית ושל תפיסתה

הבטחונית.1 במחקרים אלו נטען, בין השאר, כי מערכת הקשרים שהתפתחה בין יהודים לבין מרונים היתה מעוגנת בתפיסת־עולם שהתגבשה באותן שנים ושהוסיפה והתקיימה עד לכשלון המעורבות הישראלית בלבנון. לפי אותה תפיסה - שהיתה משותפת לרבים בממסד הבטחוני והמדיני של היישוב היהודי בארץ־ישראל (ולימים של מדינת ישראל)

Middle E a s t e r n מאמר זה הוא נוסח מעודכן ומורחב של מאמר שהופיע באנגלית ב־ * Studies, 31, no. 4 (October 1995)

В. Morris, 'Israel and the Lebanese Phalanges: The Birth of a Relationship, : 1 ראה .1948-195Г, Studies in Z i o n i s m , 5, no. 2 (1989), pp. 125-144; I. Black and N. Caplan, 'Israel and Lebanon: Origins of a Relationship', The Jerusalem

Ouartrely, 27 (Spring 1983), pp. 48-58

47

אייל זיסר

ולמנהיגים בולטים של העדה המרונית בלבנון - ישראל, כביתו הלאומי של העם היהודי, ולבנון, כביתם הלאומי של המרונים, יכולות וחייבות לשתף ביניהן פעולה, כדי לחזק את כוח העמידה שלהן בפני העולם הערבי־מוסלמי שמסביבן.2 פתיחת ארכיונים בישראל ומחוצה לה, ופרסום זכרונות וכתבים, בעיקר של מנהיגים ישראלים, סיפקו, לכאורה, הוכחות למכביר לטיעונים המועלים במחקרים האמורים. בהקשר זה נהוג להזכיר את מגעי התנועה הציונית עם נשיא לבנון אמיל אדה, ועם מנהיגים מרונים אחרים (בשנים 1938-1933), את החתימה של הסכם מדיני בין הסוכנות היהודית ובין הפטריארך המרוני, אנטון ערידה, ב־1946, את המגעים שקיימו נציגים ישראלים עם אמיל אדה ב־1948, את הקשרים של נציגים ישראלים עם נציגי ה׳פלנגות׳ בשנים 1951-1948, ולבסוף את חליפת המכתבים בין דוד בן־גוריון ומשה שרת ב־1954 (שבה הציע, כזכור, בן־גוריון ליזום הפיכה צבאית בלבנון, במטרה להשליט בה את ידידיה של ישראל מן המחנה הנוצרי, ולהבטיח בכך

קיום יחסי ידידות ושיתוף־פעולה בין שתי המדינות). אלא שעיון מעמיק במקורות ההיסטוריים שבידינו אינו מעלה שום ראיה ממשית לטענה המרכזית המוצגת במחקרים שהזכרנו - לאמור, שבשנות הארבעים ובראשית שנות החמישים קנה רעיון הברית עם המרונים את מקומו, כתפיסה מרכזית ושלטת, חשוב מכך כתפיסה אופרטיבית, בדעתם של מעצבי המדיניות ומקבלי ההחלטות בישראל. דומה אפילו כי ההפך הוא הנכון. גם אם רעיונות ברוח זו הועלו מפעם לפעם, הנה כשם שנמצאו להם תומכים, כך נמצאו להם תמיד גם שוללים, וידם של

אלה היתה על העליונה. על כל פנים, עיקר עניינו של מאמר זה אינו בעמדות ובגישות הישראליות, אלא דווקא באלו המרוניות, תוך התמקדות, מטעמים שיוסברו בהמשך, בשלהי שנות

הארבעים ובראשית שנות החמישים. דומה כי תיאור העמדות והגישות המרוניות - וממילא, ניתוח ההבט המרוני של המגעים והקשרים עם ישראל - חסרים, למרבה הצער, במרבית המחקרים הנזכרים לעיל. ניתוח שכזה עשוי להבהיר את הרקע שהביא חוגים מרוניים שונים לקיים קשרים עם ישראל ובעיקר את מקומם של קשרים אלו במדיניותם ובתפיסת־עולמם הכוללת של החוגים האמורים. יש בו אפוא כדי לתרום גם להבנה טובה יותר של מהות המגעים ושל המשמעות האמתית שיש לייחס להם לפחות מנקודת המבט

המרונית.

2. ראה בהקשר זה, מאמרו של יעקב שביט, ׳עברים ופיניקים: מקרה של תמונת עבר היסטורי קדום ושימושה באידאולוגיה הרדיקלית של הימין הציוני והאנטי־ציוני׳, קתדרה, 29 (ספטמבר 1983), עמי 193-171. שביט דן, אומנם, בזרם שהיה לכאורה בעל חשיבות שולית בדעת הקהל ביישוב היהודי בארץ־ישראל ובימיה הראשונים של מדינת ישראל, אבל נציגיו של זרם זה שלטו בישראל מ־1977 ואילך, היינו בתקופה שבה גברה המעורבות הישראלית בלבנון, ואף הגיעה לשיאה, ומכאן חשיבותו של המאמר לדיוננו. מאמרו של שביט הופיעY. Shavit, 'Hebrews and Phoenicians: An Ancient Historical :בגרסה מורחבת גם ב

pp, 157-180. Image and its Usage', Studies in Z i o n i s m , 5, no. 2 (1984)

48

ת ו י ל ש ל א ניפוצן ש

ת: ת הבאו ו נ ק ס מ ת ה ו ל ו , ע ן ל ה ה ל ש ע נ ה, ה ח שכז ו ת י ך נ ו ת מ

־ ת ס י פ ת ד ל ו ג י נ ד ב מ ל ע א ר ש ם י ע ב ו ם היישו ם ע י ר ש ת ק כ ר ע ל מ ה ש נ ו נ י , כ ת י ש א ר

ת ו נ ש ב דאי ש ו בו , ו ם שי ת השלו ו נ ת ש י ש א ם מאז ר י נ ת מ ם ה י א נ י ד מ ת ה י ב ר ל מ ם ש ל ו ע ה

ל ה ש ד י ת ת ע א , ו ה נ י ד מ ן כ ו נ ב ל ל ה ש ד י ת ת ע ה א ת א ה זו ר ס י פ . ת ן כ מ ־ ר ח א ל ם ו י ע ב ר א ה

ה י י ס ו ל כ ו א ם ה ה ע ל ו ע פ ־ ף ו ת י ש ת ו ו ד י ד ם יחסי י ו י ק ם ב י נ ת ו מ , ב ה ת החיה ב י נ ו ר מ ה ה ד ע ה

. ן ו נ ב ת ל ף א י המקי ב ר ע ם ה ל ו ע ם ה ע , ו ן ו נ ב ל ת ב י מ ל ס ו מ ה

ת חה א י שהנ ט י ל ו פ ן ה ו י ג ד להי ו ג י נ ם ב ד ג מ ו ע ל ם א י ר ש ל ק ם ש מ ו י , ק ת י נ ש

ף א ו ש י ה נ ו ר י מ א נ י ד ל מ ו ש ד י ת , ע ן ו י ג ו הי ת ו י א פ ־ ל ם. ע י ן שנ ת ו א ם ב י ב ו ר מ ם ה י ג י ה ב מ ה

ת ד מ ל ע ה ש ת ג ש ה ק ב א ר ה ל ב ת ו ן - היה מ ר כבשיא לבבו ח ב י ה , ל ו נ י ת - הי ו ל ו ד ג ל

ם י ג ם החו ת ע דו י ד יחסי י ת הבבה ו ג ש ה ר ב ק י ע א ב ל , א ה מ י ג ה פ ד ע ך ה ו ת ה ב ר ו כ ב

ג ו להשי נ מ ר מ צ ב ן היה נ א כ ם ל א ת - ש י נ ו ס י העדה ה נ ם ב ש א ר ב , ו ן ו נ ב ל ם ב י י מ ל ס ו מ ה

ם ר ע ק י ע ב , ו ת ו נ כ ת ש ו י ב ר ת ע ו נ י ד ם מ כן ע א - ו ת הנשי ר א ח ו ב , ה ט נ מ ל ר פ ב ב ו ר

. ה י ר סו

ו צג , י ל א ר ש ם י ם ע י ע ג ת מ א ל ז כ מו ב י , שקי ת י נ ו ר מ ה ה ד ע ם ב י מ ר ו ם ג ת ו , א ת י ש י ל שת י נ ו ר מ ה ה ד ע ך ה ו ת ה ב כ י מ ת ה ל ת כ א ז ב ל ו ש ם ש ל ו ע ־ ת ס י פ , ת א ב ר ד ד - א ר ו ח י ו כ, , בחשאי ל ל ך כ ר ד , ב ו ל ה נ ת ם ה י ע ג מ ה ם ו י ל ב ג ו ם היו מ ב הקשרי ו , ר ו ה מז ר ת . י ה מ צ עת חייהם. א ם ו נ ו ח ט ת ב ן א כ ס א ל ל י ש ד , כ ם י נ ו ר מ ח ה ־השי י ל בנ ם ש ת ש י ר ד ם ל א ת ה בל ו חזון ש ם א ל ו ת ע פ ק ש ו ה א ט י א ב ל , ו ת ל ע ו י ת ל קו ב משי ו ר ו ל ע ב ם נ ו ג ל ם א י ר ש קן ת או רצו ו נ ו כ ל נ ף כ ק ש י ל ד א היה בהם כ א ל ל י מ . מ י נ ו מר ־ י נ ו י ה צ ל ו ע פ ־ ף ו ת י ש

. ל ע ו פ ל ה ה א ז א חזון כ י צ ו ה ל

ם י מ ר ו ם ג ה ע ת מ ק ר ה ח א ל ל א ר ש ה י נ נ ו כ ת היחסים ש כ ר ע מ ר ב ו מ א ל ה כ , ב ת י ע י ב רו ה א ל ו ע פ ־ ף ו ת י , ש ן ת מ ו ־ א ש ם מ י ח נ ו מ , השימוש ב ׳ ת ו ג נ ל פ ׳ ם ה ש א ר ב , ו ם י נ ו ם ש י י נ ו ר מל ת ש ו ע מ ש מ ת ה א ן הממשי ו כ ו ת ת ה ו משקף א נ אי , ו ה ע ט מ ה ו ע ט ו ם מ י י נ י ד ם מ י ר ש קם י צג י ם מי י מ ר ו ב בין ג י ן מחי ת מ ו ־ א ש מ ם ו עי ל מג רה ש ת סדו כ ס ה זו מ ת י א ה . ל ם חסי הים ת צ ק , מ ם י ע ג מ ם ו ל גישושי ל ש ו ל כ א מ ל , א י נ ו ר מ ד מן הצד ה ח ו י מ ב , ו ת ו כ מ י ס ל ע בב ו ר ו ל ל ע פ , ש ם י ד ד ו ם ב בי ם מרו ן אישי ם לבי י ם ישראל י ג צי ן נ , בי י נ י ע י ד ו י מ פ ו י א ל ע בי נ ר בשם ב ב ד ם ל ת ר מ ו , חרף י ם מ צ ת ע תר א ו ל הי כ ם, ושייצגו ל י ם אישי י ס ר ט נ י ך א ו ת מ

. ם ת ד ע

ת היו י נ ו נ ב ל ירה ה ם בז י נ ן ש ת ו א ל ב א ר ש ימה י ם שקי ם והקשרי י ע ג מ י ה ה כ ל ו ן ע א כ מר ו ר ר זה היה ב ב ת עצמה. ד י נ ו ר מ ־ ם י נ פ יה ה , בראי ל כ ם ל ד ו ת - ק ו ע מ ש מ ת ו ל ח ו י ת ר ס חה נ ע ט . ה ם מ צ ם ע י ל א ר ש י ם ל , ג ו נ ת ו ש ר י ב י המצו נ ו י ר הארכ מ ו ח ד ה מ ל ך מ , כ ע ו ד י ום י ר ש ק ם ב י צ ו ע ם נ י נ ם והשמו י ע ב ש ת ה ו נ ש ת ב י ל א ר ש י ־ ת י נ ו ר מ ת ה ו ד י ד י רשי ה ששול כ . ב ק פ ס א ב ו פ ת א ל ט ו , מ ה ל ו ע פ ־ ף ו ת י ש ת ו ו ד י ד י י ר ש ק ת ב ו ע ט ם ב י ר א ו ת מ , ה ם י מ ד ק ו מה פ ו ק ת ל ב א ר ש י ב ן ו ו נ ב ל ה ב ר ר ש ת ש או ם המצי ת ע ב ש י י ת ה מ נ י ה זו א נ ע , ט ה ר ק מ

. ה ר ו מ א ה

ה נ ו כ מ ל מה ש ם ש י ר ח ם א י ק ל י ח ב ג ם ל ת ג ו ס פ ו ת ת ו מ ו ת ד ו נ ק ס י מ ה כ מ ו , ד ב ג ך א ר ד

מה י ם שקי י ע ג מ ה ם ו י ר ש ק ת ה כ ר ע ם - מ י ן שנ ת ו ל א ן ש ו נ ב ל ׳ ב ת י ל א ר ש י ת ה ו י נ י ד מ ה ׳

49

יל זיסר אי

ם , השיעי ם י נ ו ס ל זה ה ל כ ב י ו נ ו נ ב ל ס ה פ י ס פ ת ה ת א ו ב י כ ר מ ת ה ו פ ס ו ת נ ו ד ם ע ל ע א ר ש י

זים. והדרו

ת ו ר ד ת ס ה ן ה ו י י בארכ מר המצו ו החו י הישראלי א נ ו י כ ר א ר ה מ ו ח ר זה, ה ש ק ה ם ב גל , ע ה ר ו א כ , ל דה ם המעי י ע ג מ ם ו י ר ש ל ק ה ש פ ו צ ת ר כ ס ו מ נ י נ פ ף ב ש ו ת ח י נ ו הצי, ה ר ו א כ , ל דה ף מעי ת זו א כ ס . מ ת ש ב ו ג מ רה ו , סדו ת י ל א ר ש ם י י מ י ל , ו ת י נ ו י ת צ ו י נ י ד מר ש ם ק ו י ק ם ב י נ י י נ ו ע , שהיו מ ם י נ ו ר מ ט ל ר , פ ן ו נ ב ל ם ב י פ ס ו ח נ י ש ־ י נ ל ב ם ש מ ו י ל ק על ם ש ג , ו ת ו י ר ו ט ס י ה ת ה ו ב י ס נ ל ה ת ש ק ד ק ו ד ה מ נ י ח , ב ם ל ו א . ו ל א ר ש ם י ר ע ח ו א ה א כזי פ ו י א ל ע ל ב ו ד ג ם ה ק ל , ח ם י י ד ר ו פ ם ס י ע ג מ ר ב ב ו ד י מ ה כ ל ע , מ י נ ו י כ ר א החומר ה, ת ל ח ו ל ת י כ ם חסר י ע ג מ ר ב ב ו ד , מ ר ב ל ד רו ש צו . קי י נ י ד א מ ל ל ל כ , ו ו אישי י א נ עי די מו

. י נ ו נ ב ל תר - מן הצד ה ו ב י ו ש ח ה ש י והן - מ ל א ר ש י הן מן הצד הה נ י ד מ ם ה ל ע א ר ש ת י נ י ד מ ב ו ל היישו ם ש י ר ש ק ת ה י ש א ם ר נ י י נ ע ם ש י ר ק ח מת ו ד ם ע ם ע י ל י ב ק ם מ י ר ש ק ם ו י ע ג מ ם מ ל ע ת ה ם ל י ט ו ת נ י נ ו ר מ ה ה ד ע ם ה ו ע ת א י נ ו נ ב ל הר ב ד י ב ז ן המרכ עו ת הטי ת א ר ש י ל ד ה כ ק כז ו ס י ע ן ב ם שאי ו ש ר מ ק י ע , ב ן ו נ ב ל ת ב ו ר ח א

. ן ו נ ב ל חס ל ת בי י ל א ר ש י ה ה ש י ג ת ב ט ל ת ש י נ ו ר ה מ נטצי י רי או

ם י ר ש ק ת ה כ ס מ ר ב צ ון ק , די ו פ ו ת ס א ר ק ר זה, ל מ א מ ל ב ו ל כ ו ל נ ר ח ך ב ם כ ו ש א מ ק ו ו דם י מ ר ו ם ג , ע ל א ר ש ת י נ י ד ל מ ם ש י מ י ל , ו ל א ר ש י ־ ץ ר א ב היהודי ב ישו ל הי ם ש המגעי ול ר ע ו ת א ו ל י ט מ ת ה ו ט ל ו ת ב ו י ג ו ו ס ת א ו י ש ר ן פ ח ב ך נ ם כ ש . ל ן ו נ ב ל ם ב י י נ ו ר מ ־ א לי נ ו ה הס ל ש מ מ ה ־ ש א ל ר ו ש עי ת מג ש ר פ ה ב נ בראשו ש ו א ר , ב ר ב ו ד מ . ה ה ת ו ל ל כ ת ב כ ס מ הי ו ו ם ק י ל ג ת ה זו מ ש ר פ ם ב־1948. ב י ל רא ם יש י ג י צ ם נ , ע ח ל צ ־ ל ד א א י , ר ן ו נ ב ל ל שי פ ו א ת - הן ב י נ ו ר מ ה ה ד ע י ה נ ם ב ל ע א ר ש ל י ה ש י ע ג ת מ ש ר פ ה ב ר ק ה ש מ ם ל ן רבי ו דמי. כן ם י מנ ת הז ו כ י מ ס ן ב ב כמו ם - ו י נ ל הצדדים השו ם ש י ע י נ מ , הן ב ם י ע ג מ ן ה כ בתו ום , ע ה נ י ד מ ת ה מ ק ב ה ר ל היישוב היהודי בארץ, ע ו ש י ס ח ת י כ ר ע ת מ ה א ר צ ק ר ב ו ק ס נה נ י ד ל מ ה ש ת מ ק ן ה ו י ע ר ו ל ל ת א ו ד ל ע ת יחסן ש א , ו ת י ז ו העדה הדר ת ו עי העדה השי

. ל א ר ש י ־ ץ ר א דית ב יהו

המתנים ולבנון

ל , ע ט נ ו ו ל ן ב ו י י העל ת פ ר צ ב ה י צ נ ל גורו(Gouraud), ה ר נ ז ג י ר 1920 הכר ב מ ט פ ס ב־1 בל י ש מ ו נ ו ט ו א ז ה ת המחו ה א ל ל ה חדשה זו כ נ . מדי ׳ ה ל ו ד ג ן ה ו נ ב ל ת ׳ נ י ד ל מ ה ש ת מ ק הת ע ק ת ב , א ן ו פ צ י ב ל ו פ י ר ר ט ו ת אז , א ת ו ר י י ר ב י ע ת ה ן א כ ן >המתצרפיה<, ו ו נ ב ל ר ה ה

. ו נ מי ל י ן ש ו נ ב ם ל ו ר ר ד ו ת אז א , ו ח ר ז מ ן ב ו נ ב ל ה

ת ו ח פ , ל ת נ ג ו ע תה מ ת הי י נ ו נ ב ת ל י נ י ד ת מ ל ישו ה ש ת מ ק ל ה ת ע י ת פ ר צ ההחלטה הל ה ש נ י ע ר , ג ן ו נ ב ל ר ה ך ה פ ת ה ו נ ו ר ח א ים ה ת השנ ו א מ . ב ת מ י י ת ק ו א י צ מ , ב ה ק ל ח ב, ת י ר ו ט ס י ת ה הו ת ז ל ע ת ב ו ש י , ל ך כ תר מ ו י , ו ד חו ת י ל ע ת ב ו ש י , ל ת י נ ו נ ב ל ה ה נ המדיה ק י נ ע ה , ו ה ת ה זה ע מ ק ו ה ה ש נ י ד מ ק ל צ ו ס מ י ס ה ב ת ו ו י ו ה ת ו ו ש . י ת י ת ר ב ח ת ו י ת ו ב ר ת

3 . ה מ ו י ק ה ל מצי טי י ת הלג א

K. Salibi, The Modern History of L e b a n o n , New York 1977, :3. בעניין זה ראה גם pp, 130-150. pp. 106-119; idem, A House of Many M a n s i o n s , London 1988

50

ות ניפוצן של אשלי

המרונים היוו את עיקר האוכלוסייה >70 אחוזים בקידום של הר הלבנון, והם שהיו, כפי שנתברר לימים, הרוח החיה מאחורי ההחלטה הצרפתית על הקמת לבנון. הם היו לא רק עדה דתית, אלא בראש ובראשונה קבוצה שבטית - ממוצא ערבי - שאמונתה הדתית שימשה כאמצעי לשמור על יחודה ולקיים את ליכודה הפנימי. במאה התשע־עשרה החלו המרונים לגבש זהות לאומית, כקיבוץ בעל יחוד ומורשת תרבותית והיסטורית, וממילא גם בעל זכויות היסטוריות על אזורים נרחבים בלבנון. תהליך זה, שמאחוריו עמדה הכנסייה המרונית, בעידודם ובהשראתם של גורמים

צרפתיים, הוליד בתוך זמן לא רב דרישה מרונית להגדרה עצמית ולמדינה.4 מאמציה של הכנסייה המרונית נשאו פרי רק לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה. הלחץ העז שהפעילה כנסייה זו לעת ההיא על ממשלת צרפת הביא להכרזה האמורה על הקמת ׳לבנון הגדולה׳ כבית לאומי מרוני, שהלגיטימיות שלו קשורה בזכויות היסטוריות, כטענת המרונים, ועצם קיומו מבוסס על חסות ועל הגנה של ממשלת

צרפת. אלא שאותה לבנון הגדולה כללה גם אזורים שקיימו בעבר קשר רופף בלבד עם הר הלבנון ושהרכב האוכלוסייה בהם היה שונה בתכלית מזה שלו. האוכלוסייה בבקעת הלבנון ובדרום לבנון היתה, למשל, בעלת רוב שיעי ברור. בעיר טריפולי ובאזור צפון הלבנון חיו בעיקר סונים, וגם בעיר ביירות וברצועת החוף שמדרום לה

(ובכלל זה הערים צור וצידון), היוו הסונים יותר ממחצית האוכלוסייה. שיעור הנוצרים בקרב תושבי המדינה החדשה עמד על 54% בלבד, לעומת 85% בהר הלבנון(שיעור המתנים, הגרעין הקשה של הישות החדשה, עמד על 30% בלבד). העובדה שהריבוי הטבעי בקרב העדות המוסלמיות היה גבוה לאין שיעור מזה שבקרב העדות הנוצריות, יחד עם הנטייה החזקה של הנוצרים להגר לחו׳׳ל, רק הוסיפו והחריפו מציאות דמוגרפית חדשה זו, והגבירו את הסיכונים הרבים שנטמנו בחובה ביחס להמשך דרכה של לבנון. כי זאת לדעת, האוכלוסייה המוסלמית, ובעיקר הסונים, שקיימו קשרים כלכליים, חברתיים ופוליטיים הדוקים עם בני עדתם בסוריה, התנגדו להקמתה של ׳לבנון הגדולה׳. יתר על כן, הם תבעו להתאחד עם הישות

המדינית שהלכה והתגבשה, באותה עת, בסוריה.5 מציאות חדשה זו הציבה אתגר של ממש לקיומה של המדינה הלבנונית, ועוררה ויכוח פנימי בתוך העדה המרונית בקשר לדרכי ההתמודדות עמו. ויכוח זה הביא להתגבשות שני מחנות עיקריים בתוך העדה, אחד שדגל ב׳לבנון הקטנה׳ ואחד

שהעלה על נס את ׳לבנון הגדולה׳. המחנה הראשון צידד בהקטנת שטחה של לבנון, בנטישת אזורים בעלי רוב מוסלמי, שזיקתם לישות הלבנונית היתד, רופפת מלכתחילה, ובשיבה אל הגרעין הקשה המקורי של ישות זו, היינו הר הלבנון, המאוכלס ברובו בנוצרים־מרונים.

K. Salibi, A House of Many M a n s i o n s , pp. 27-107 :4. עוד על העדה המדעית, ראה M . Zamir, The Formation of Modern L e b a n o n , Ithaca 1988, :5. עוד בעניין זה, ראה

pp. 38-96

51

ל זיסר י אי

מצדדי ׳לבנון הקטנה׳ ביקשו אפוא לשמור על המשך קיומה של לבנון כבית לאומי נוצרי־מרוני, המנותק מן המרחב המוםלמי־הערבי שמסביבו, ומבוסס על חסות

צרפתית ועל הגנה צרפתית. המחנה השני צידד בהמשך קיומה של המדינה הלבנונית בדפוסים שקבעו הצרפתים ב־1920. מחנה זה טען כי ׳לבנון הקטנה׳ אינה בת־קיימא מבחינה מדינית וכלכלית, וכי עתידה של הישות הלבנונית, ויותר מכך הבטחת האינטרסים הכלכליים והפוליטיים של תושביה - ובמשתמע, של המרונים החיים בה - מותנים בשיתוף־ פעולה עם האוכלוסייה המוסלמית בתוך לבנון, ועם מדינות ערב שמסביבה. המחיר שנתבע לצורך זה היה נטישת המחויבות ללבנון כבית לאומי מרוני ואימוץ ראייה של

לבנון כחלק מן המרחב הערבי המקיף אותה, תוך שאיפה להשתלב בו.6 בבסיסו של הוויכוח, שתפס מקום מרכזי בציבוריות המרונית בשנות העשרים והשלושים, נמצאו, אומנם, חילוקי דעות על רקע אידאולוגי, אבל כבר מראשיתו

השתקף בו גם מאבק כוחות, משפחתי ואישי, על השליטה בעדה המרונית. בנקודה זו ראוי להזכיר כי למרות חשיבותה של ההשתייכות הדתית - ויותר מכך ההשתייכות העדתית - בלבנון, הנה המסגרת המשפחתית היתה ונותרה במידה רבה עד ימינו מסגרת ההזדהות הבסיסית ביותר. כמעט כל אדם בלבנון פעל בראש ובראשונה כמייצג של משפחתו, במטרה לקדם את האינטרסים שלה. המשפחות בלבנון, ולא העדות, הן אפוא שהיו, ועודן, המפתח האמתי להבנת ההיסטוריה של

מדינה זו.7 בכל עדה נמצאו מספר משפחות שליטות, שעוצמתן נבעה מבעלות על אדמה ועל נכסים אחרים ומצבירה של כוח פוליטי. בכל עדה התנהל מאבק בין משפחות אלו על הבכורה, וממילא גם על איוש עמדות הכוח השלטוניות שהוקצו לעדה, בהתאם

למפתח העדתי שהיה מקובל בלבנון. המאבק על הנהגת העדה המרונית התנהל משנות העשרים ועד לראשית שנות החמישים בין משפחת אל־ח׳ורי ומשפחת אדה. משפחת אל־ח׳ורי, בהנהגת בשארה אל־ח׳ורי, זוהתה כמצדדת ברעיון ׳לבנון הגדולה׳, היינו בהשתלבותה של לבנון במרחב הערבי שמסביבה. משפחה אדה, בהנהגת אמיל אדה, זוהתה כתומכת

ברעיון ׳לבנון הקטנה׳, היינו שמירת האופי של לבנון כישות מרונית־נוצרית. השניים - בשארה אל־ח׳ורי ואמיל אדה - היו מלכתחילה משרתיו הנאמנים של שלטון המנדט הצרפתי. אבל לקראת סוף שנות העשרים העדיפו הצרפתים דווקא את אמיל אדה, ולכן נוצר קרע ביחסים בינם ובין אל־ח׳ורי. ב־1936, כשהפרלמנט זומן לבחור נשיא ללבנון, גבר אדה, שנהנה מתמיכה צרפתית גלויה, על אל־ח׳ורי וזכה בתפקיד. אם בשל כעסו על הצרפתים ואכזבתו מהם, ואם מתוך שכנוע עצמי

K. Salibi, The Modern History of L e b a n o n , pp. 151-184 : 6 עוד בעניין זה, ראה .S. Khalaf, Lebanon's P r e d i c a m e n t , : 7 על תפקיד המשפחות בפוליטיקה הלבנונית, ראה .

New York 1987, pp. 102-120

52

ת ו י ל אשל ניפוצן ש

עמוק בדרכו, עובדה היא שבשארה אל־ח׳ורי נעשה מאז ואילך מחויב ונאמן לתפיסת ׳לבנון הגדולה׳ - וכך עשה גם ׳הגוש התחוקתי׳, הגוף שאל־ח׳ורי הקים והנהיג. בשמה של תפיסה זו החל אל־ח׳ורי להיאבק בשלטון המנדט הצרפתי, במטרה להביא לעצמאותה המלאה של לבנון. יתר על כן, למען ׳לבנון הגדולה׳ הוא אך הביע נכונות לשיתוף־פעולה עם הציבור המוסלמי בלבנון, ועם מדינות ערביות שונות, ובראשן

סוריה.8 צעדיו של אל־ח׳ורי לא היו משוללי היגיון פוליטי. אדרבא, הוא הבין, כי במציאות הפוליטית שהלכה ונוצרה בלבנון לא יעלה בידו, ובידי שום פוליטיקאי מרוני אחר, לזכות במעמד בכורה ובנשיאות אלא אם יזכה בתמיכת הציבור המוסלמי, ובעיקר הסוני. העדה הסונית היתה עכשיו העדה השנייה בגודלה בלבנון, והאינטרסים

שלה היו זהים, לפחות חלקית (למשל, בתחום הכלכלי), לאלו של המרונים. מאז שלהי שנות השלושים, וביתר תוקף מאז ראשית שנות הארבעים, הלכה וגברה ידם של תומכי ׳לבנון הגדולה׳, היינו בני משפחת אל־ח׳ורי, בקרב על הנהגת העדה המרונית ועל הנהגת לבנון כולה. לכך תרמו, לא מעט, גם ההתפתחויות המדיניות בלבנון עצמה, וכן במערכת האזורית ובמערכת הבינלאומית. בהקשר זה בלטה במיוחד השפעת המשא־ומתן שניהלו הצרפתים באמצע שנות השלושים (1937-1936)

עם ממשלות סוריה ולבנון על חתימת חוזי ידידות. ראשית חוכמה, משא־ומתן זה המחיש למרונים כי התמיכה וההגנה של צרפת, שעליהן התבסס חזון הבית הלאומי המרוני בלבנון לאורך שנים רבות, הן עניין מוגבל וזמני. שנית, משא־ומתן זה חולל שינוי גם בעמדות הסונים; בעקבותיו הביעו החוגים הלאומיים הסוריים (׳הגוש הלאומי׳) נכונות לוותר על תביעתם ללבנון, בתמורה לקידום עצמאותה של סוריה. כך לא נותרה לבני העדה הסונית בלבנון כל ברירה זולת השתלבות בחיים הפוליטיים בלבנון, כדי להבטיח את עתידם הפוליטי

והכלכלי.9 לנצחון מחנהו של בשארה אל־ח׳ורי תרמה רבות גם מדיניותה של בריטניה בלוונט, לאחר שהשתלטה על סוריה ולבנון ביוני 1941, יחד עם ׳צרפת החופשית׳ של דה־גול. בריטניה, באמצעות נציגה בלוונט, אדוארד ספירם, תמכה בתביעת ׳החוגים הלאומיים׳ - ׳הגוש הלאומי׳ בסוריה ו׳הגוש התחוקתי׳ וחוגים מוסלמיים פן־ערביים בלבנון - לעצמאות מלאה. פירוש הדבר היה ביטול המנדט הצרפתי וחיסולה של

1 הנוכחות הצרפתית באזור, וגם החלשת בעלי־בריתה של צרפת בלבנון.0 בבחירות לפרלמנט הלבנוני ב־1943, שסיפקו למרות מגבלותיהן אינדיקציה מסוימת ליחסי הכוחות בין המחנות היריבים, ניצחו אומנם באזורים המרוניים דווקא

K. Salibi, The Modern History of L e b a n o n , pp. 151-184 .8 Ph.S. Khouri, Syria and the French Mandate, New Jersey 1987, pp. : 9 ראה .

485-493 A. Roshwald, Estranged Bedfellows, New York 1990; A. Susser, : 1 0 בעניין זה, ראה .,Western Powers - Rivalry and its Interaction with Politics in the Levant,

1941-1946', Ph.D. Dissertation, Tel Aviv University 1986

53

ל זיסר י אי

ל אדה מתו ש ה רשי ת כ , ז ל ש מ , ל ן ו נ ב ל ה (בהר ה ד ל א י מ ל א ׳ ש מי הגוש הלאו י ׳ ש נ א

ו ק י נ ע ה ה ש כ י מ ת ל ה ב ורי). א ל אל־ח׳ ו ש ת מ י ש ה ר ל ב י ק ד ש ב ל ת 6 ב מ ו ע ם ל י ב ש ו ־ 11 מ ב

ן ת כ י מ ם ת ר ע ק י ע ב , ו ן ו נ ב ל י ב מ ל ס ו מ ר ה ו ב י ת הצ כ י מ ם ת , יחד ע י ר ו ׳ ח ־ ל א ם ל י ט י ר ב ה

ו ת ר י ח ב ף ל ו ס ב , הביאו ל ה רי סו ם ו י ר צ ן מ ש א ר ב , ו ת ו נ ו ת ש ו י ב ר ת ע ו נ י ד ל מ ש

" . א י ש נ ל

ן א כ . מ ת י נ ו נ ב ל ה ה נ י ד מ ת ל י נ ו ר מ ה ה ד ע ל ה ה ש ת ש י ג ם ב י מ ־ ת ש ר ו פ ע זה היה ק ר ו א מ

. ת י נ ו ר מ ה ה ד ע ת ב ט ל ש ת ו י ז כ ר ה מ ס י פ ת י ל ר ו ׳ ח ־ ל ל א ת ש י נ י ד מ ו ה ת ס י פ ה ת כ פ ך ה ל י א ו

א י ב ה ו ל ת ח ל צ ר ה ק י ע ב , ו י ר ו ׳ ח ־ ל ל א ת החוץ ש ו י נ י ד ה מ ל ח נ ת ש ו ח ל צ ה ם ה ו ג מ ר ך ת כ ל

תה. ל עצמאו ע דה ו חו ל י ה ע ר י מ ך ש ו , ת י ב ר ע ם ה ל ו ע ן ב ו נ ב ל ל ה ש ב ו ל י ש ל

ך י ל ה מן ת ן בסי ו נ ב ל ת ב י ט י ל ו פ ת ה ו א י צ מ א ה ו פ ה א ד מ ם ע ת השלושי ו נ ף ש ו מאז ס

ם ש א ר ב ם ו י מ ל ס ו מ ן - ה ו נ ב ל ת ב ו י ר ק י ע ת ה ו ד ע י ה נ ל ב ת ש י ת ג ר ד ה ת ו י ה הדד ר כ ל ה ש

ל ש , ו ה ל ל א ם ש ה י ת ו פ י א ש ב ם ו ד מ ע מ ה ב ל ם - א י נ ו ר מ בראשם ה ם ו צרי ו הנ , ו ם י נ ו ס ה

. ם י ר צ ו נ ל ם ו י מ ל ס ו מ ת ל פ ת ו ש , מ ת י נ ו נ ב ת ל י נ י ד ת מ ר ג ס ל מ ה ש מ ו י ק ה ב ל ם א ה ג ל א

ה בין פ ־ ל ע ב ם ש כ ס ל 1943 - ה ׳ ש ת י מ ו א ל ה ה נ מ א ׳ ר ב ו ר י ב ה ביטו ל ב י ה זו ק מ ל ש ה

, ח ל צ ־ ל אד א ה רי ל ש מ מ ה ־ ש א , ובין ר ת י נ ו ר מ ה ה ד ע ל ה ה ש ג י צ נ , כ י ר ו ׳ ח ־ א אל י ש נ ה

ל ם ש י ד ג ו נ ת מ ו נ ו צ ר ת ו ו ס י פ ה בין ת ר ש וה פ ו ם זה הי כ ס . ה ת י נ ו ס ל העדה ה ה ש ג י צ נ כ

, ם י ב . המרו ה ד י ת ע ל ת ו י נ ו נ ב ל ה ה נ י ד מ ל ה ה ש ת ו ה מ ר ל ו ש ק ל ה כ , ב ת ו ד ע י שתי ה נ ב

, ב ר ע מ ק ל ת נ י י ־ ל ר ב ש , ק ו י פ ו ם א צ ע , מ ר ו ש ק , ה י נ ו ר י מ מ ו א ת ל י ב ן כ ו נ ת לב ו א ס פ ת ש

ה ת ו ש ע ת ל ו ח פ ל ה כ , או ל ת י ר ו ס ת ה ד ל ו מ ן ל ו נ ב ת ל ב א י ש ה , שביקשו ל ם י נ ו ס ח ו

. ה ו ו ש ה ־ ק מ ן ע י ע מ ו ל ע י ג , ה ת (ולא מערבית) י ב ר ה ע נ י ד מ ל

ם: י י קר ם עי י ב י כ ר י מ ה שנ ל ל ׳ כ ת מי ה הלאו נ מ א ה ׳

, י נ ו ר א מ ה: נשי נ ת במדי ו י נ ו ט ל ש ח ה ו כ ת ה ו ד מ ל ע ה ש ק ו ל ח י ל ת ד ח ע ת פ ת מ ע י ב א. ק

ט יהיה נ מ ל ר פ י ה ר חבר פ ס מ ע ש ב ק ן נ ט שיעי; כ נ מ ל ר ו״ר פ , י י נ ו ה ס ל ש מ מ ־ ש א ר

. ם ו־5 מוסלמים) י ר צ ו ו 6 נ ת יהי א ז ה כ צ ו ב ובכל ק ל 11 ( ה ש ל ו פ ד כ י מ ת

ה ר ו ש אה עצמה ק י >וגיה ערבי), הרו ב ר י ע פ ו ת א ל ע ה ב נ י ד מ ן כ ו נ ת לב ר ד ג ב. ה

ת י ר ו ט ס י ר וזיקה ה ש , ק ת ח ה א נ ו ע ב ת ו ע , ב ת מ י י ק מ ה ו ב י ב ס מ ם הערבי ש ל ו ע ב

. ב ר ע מ ל

ם א ג ת. הי ה עצמאי נ י ד מ ך ב־1943 ל ו פ ה ן ל ו נ ב ל ה ל ר ש פ ת א י מ ו א ל ה ה נ מ א ה

, ך כ ־ ר ח ת א ו ב ם ר י נ ך ש ש מ ן ב ו נ ב ל ל ד ההצלחה׳ ש סו ת ׳ , א ה ב תה, במידה ר ו ו שהי1 ם ב־2.1975 רחי ת האז מ ח ל ץ מ ד פרו ה ע ש ע מ ל ו

העדה המרונית ושאלת ארץ־ישראל

ת נ י ד מ ם ל מי לי , ו ל א ר ש י ־ ץ ר א ב היהודי ב ו ש י י ס ל ח י ת ה ל א ם ש ה ג כ פ ם ה י ר ב ד ע ה ב ט מ

ל ל כ . ע ל י ע ר ל כ ז נ , כ ת י נ ו ר מ ה ה ד ע ל ב ה נ ת ה ח ש כו י ו י הו ב י כ ר ד מ ח א , ל ל א ר ש י

11. א׳ זיסר, ׳אתגר העצמאות: לבנון בתקופת ממשלו של בשארה אל־ח׳ורי (1952-1943)׳, עבודת דוקטור, אוניברסיטת תל־אביב 1991, עמי 107-78.

K. Salibi, The Modern History of L e b a n o n , p. 186 .12

54

ת ו י ל ש ל א ניפוצן ש

ל ד ש י ק פ א ת ל י א מ א ל ו ה ה ש ע מ ל , ו ד ב ל ת ב י ל ו ב זה היתד, ש י כ ל ר ו ש ת ו ב י ש , ח ם י נ פת ו נ ש ל ב ה נ ת ח ה כו י ו ל הו ו ש ר ק י . ע טה תה פשו ך הי כ ה ל ב י ס . ה ח עצמו ו כ י ו ו ממש בל א ר ש י ־ ץ ר א ־ערבי ב די הו ך הי ו ס כ ס ה י ש נ פ ם - ל י ע ב ר א ת ה ו נ ת ש י ש א ר ב ם ו השלושיב ו ר ל ב ה ק ת ה ע ל ד יה ש נ בעי , ו ת י ב ר ע ־ ן י ב ם ה חסי ת הי כ ר ע מ ת ב י ז כ ר ה מ י ג ו ס ך ל פ ה

. ב ר ת ע ו נ י ד מ

ר ח א , ל ך ל י א ם ו י ע ב ר א ת ה ו נ ע ש צ מ א ה מ ר ב י ג ב ר ע ־ י ל א ר ש י ך ה ו ס כ ס ל ה ו ש ת ו י ז כ ר מ

, ה ש ע מ . ל לה׳ ן הגדו ו נ ב ל י ׳ ל מצדד ם ש ת ב ו ט ע ל ר כ ו ר ה ב ת כ י נ ו ר מ ה ה ד ע יכוח ב ו שהו

ה ד ע ר ב ר ת האזרחים ב־1975, ש מ ח ל ץ מ ו ר פ ד ל ע , ו ה ת ו א מ צ ע ן ב ו נ ב ה ל ת כ מאז ז

ם ך ע ו ס כ ס ת ה י י ג ו ס ה ב ת ו י נ י ד ת מ ם א י א ת ה ה ל כ י ר ן צ ו נ ב י ל ע כ ב ק ס ש ו ז נ ס נ ו ת ק י נ ו ר מ ה

ל ן ש ת ו י נ י ד מ ל ת ו י ב ר ע ה ה ג י ל הל ה ש י ת ו ט ל ח ה ת - ל י ב ר ע ־ ל ל כ ת ה ו י נ י ד מ ישראל ל

ם. ה ומצרי י ר ו ן ס ש א ר ב , ו ת ו ר ח ת א ו י ב ר ת ע ו נ י ד מ

ת י נ ו נ ב ל ־ ם י נ פ ירה ה ת בז י ט י ל ו ת פ ו י א ד ל כ ם ש י י ט ק ר ם פ י ל ו ק י ש ע מ ב ס זה נ ו ז נ ס נ ו קת העדה ג ה נ ל ה ק ע ב א מ ת ב י ב ר ע ־ ל ל כ ת ו י מ ל ס ו ה מ כ י מ ג ת י ש ה ך ל ר ו צ (כלומר, מן ה, ת י נ ו ר מ ת ה ו ג י ה נ מ ל ה ה ש ר כ ה ם ה ה ג ד מ ו ע ס י ס ב ך ב ת לבנון<, א ג ה נ ל ה ע ת ו י נ ו ר מ הל ה ש מ ו י ק ס ל י ס ו ב ו , שהי ׳ ת י מ ו א ל ה ה האמנ ת ׳ ו נ ו ר ק ל ע ר ע ו מ ש ח ל ר כ ה , ב ה י ג ל ל פ כ ל

. ן ו לבנ

ת ו א א , ר י ר ו ׳ ח ־ ל בראשם בשארה א , ו ן ם שבשלטו י נ ת מ ם ה י ג י ה נ מ , ה ן ל כ תר ע ים צ ע , מ ל א ר ש ת י ו א ס פ ם ת ה ולחשש. ה ג א ד ר ל ו ק מ ל כ א ר ש ת י נ י ד ל מ ה ש ת מ ק הו בדי ג ר ו א ת ו א , ש ן ו נ ב ל י ב ר צ ו נ ־ י מ ל ס ו ם מ ו י ק ־ ו ל ד ן ש ם העדי ק ר מ ל ה ם ע ו י א , כ ה ת ו ה מי ב ר ע ם ה ל ו ע ב ב ל ת ש ה ת ל פ א ו ש ה ה נ י ד מ ן כ ו נ ב ת ל ם א ת ס י פ ל ת ם ע ג , ו ל מ ע

בה. שמסבי

ו פ ת ש ת י י נ ו ר מ ה ה ד ע ם ב רמי ו ת שג ו ר ש פ א , ה ת י ש א : ר ם י מ ע ה ט מ כ ע מ ב חשש זה נת ו י מ ל ס ו מ ת ה ו ד ע י ה נ ם ב ק ביחסיה ע ת נ ר ואף ל ב ש ביאו ל ך י כ ב , ו ל א ר ש ם י ה ע ל ו ע פל ת ש י ל כ ל ה כ ר ח ת מ ך ל ו פ ה ל ת א ר ש י ת ש ו ר ש פ א , ה ת י נ ; ש י ב ר ע ם ה ל ו ע ם ה ע , ו ן ו נ ב ל בך ו פ ה ל ת א ר ש י ת ש ו ר ש פ א ת, ה ; שלישי י נ ו נ ב ל ק ה ש מ ת ה ו ט ט ו מ ת ה א ל י ב ת , ו ן ו נ לבן (ובהקשר ו נ ב ל ל ת ש י ל א י ר ו ט י ר ט ה ה ת ו מ ל ש ה ו ת ו א מ צ ל ע ם ע י י א ת , ו ת י ר ו ז ה א מ צ ע מ לת ו ר ו ק ל מ ע ן ו ו נ ב ם ל ו ר ל ד ט ע ל ת ש ה ת ל י ל א ר ש ה י נ ו ו י כ נ פ ת מ ד ח ו י ה מ ג א ה ד ע ב ו זה הר ב ו ט ק ו ף א ו ס , ב רם׳ ע חי צ ב מ ׳ ת צה״ל הגיעו ב ו ח ו כ ר ש ח א , ל מר חו ל ו ; ק המים שבו

. ( י ת הליטנ ד ד ג 1948, ע

ם ר ג ו ר י ב טו ה בי ל ב י ק , ש ל א ר ש י י פ ל ת כ נ י ו ת ואף ע ג י י ת ס ו גישה מ ד י ל ה הו ל ל א כ

ם י ט מ ו ל פ י ם ד ת ע ו ר ו ג ת ס ו ש י ג פ גם ב ם ו י נ ם שו י נ ו ר ם מ י ג י ה נ ל מ ת ש ו י ב מ ו ת פ בהצהרו

ן ו נ ב ל י ב נ ק י ר מ א ר ה רי ם השג ישה ע , בפג י ר ו ׳ ח ־ ל א א י ש נ ש ה ק י , ב ל ש מ , ל ך . כ ם י ב ר ע מ

ג א ד ת ת י ר ב ה ־ ת ו צ ר א ר 1948, ש ב מ ב ו נ Lowei с), ב . Pinkerton) ן ו ט ר ק נ י לרול פ

. ת ו ר ח ת א ו י ו נ מ ד ז ה ם ב ה ג ר ך ק . ״ כ רם׳ ע חי צ ב מ ל ׳ ׳ ש ת ו י נ ו נ ב ל ׳ ת ה ו א צ ו ת ל ה ו ט י ב ל

Pinkerton to Sec. of State, 26 November 1948, Center for Lebanese Studies, .13 Oxford (=CLS), US Documents, RG 84, box 232/file 800

55

יל זיסר אי

ביולי 1951 הביע אל־ח׳ורי חשש דומה מישראל באוזני השגריר הבריטי בלבנון צ׳פמן־אנדרוס (Chapman-Andrews), תוך בקשה שבריטניה תפעל ל׳ריסונה של1 בשיחה עם נציגים בריטים בנובמבר 1951 התריע שר החוץ הלבנוני ישראל׳.4 (המרוני) פיליפ תקלא על כוונותיה של ישראל לספח את אזור הליטני לשטחה. תקלא אף ציין, באותה הזדמנות, כי אם יעלה הדבר בידי ישראל, עלולים חוגים מרוניים

1 קיצוניים ליצור קשרים עמה, והתוצאה תהיה פירוקה של לבנון.5 אך דומה כי מי שהיטיב לבטא את גישת ההנהגה הלבנונית, וליתר דיוק הנוצרית, היה דווקא מישל שיחיא, יווני־קתולי, שנמנה עם מניחי היסודות של לבנון העצמאית, והיה גם חתנו ומקורבו של הנשיא אל־ח׳ורי. במאי 1951 הצהיר שיחיא באוזני דיפלומט אמריקני כי ׳לבנון היתה מוכנה לחיות בדו־קיום ואף לקיים יחסי מסחר עם מדינה יהודית מתונה והגיונית, אך העובדה שבכל יום מגיעים כ־800 יהודים לישראל מביאה אותו ואת מרבית ידידיו בלבנון למסקנה שישראל תהיה חייבת בסופו של דבר להתרחב עוד ועוד. ... איננו יכולים [הוסיף שיחיא] לתכנן

1 תוכניות לעתיד כשאנו רואים את אצבעות היהודים נמתחות יותר ויותר לעברנו׳.6 ראוי לציין כי שיחיא היה עורך העיתון לה־ז׳ור, בטאונו של ׳הגוש התחוקתי׳ בלבנון, ומאמריו ניכרו בגישה אנטי־ציונית ואנטי־ישראלית (ובכלל זה התנגדות לחלוקת ארץ־ישראל ולהקמת מדינת ישראל).17 לימים החל, אומנם, לבטא במאמריו השלמה עם קיומה של ישראל, אך המשיך להביע חשש מפני כוונותיה - עד כדי כך

1 שבחוגים ישראליים נאמר כי כתיבתו נגועה ב׳אנטישמיות של ממש׳.8 בראשית 1949 נפגש שיחיא בפריס עם נציגים ישראלים והכחיש את היותו אנטי־ ישראלי או אנטישמי >כפי שהשתמע מביקורת שהושמעה באוזניו באותו מעמד). הוא אף הביע אז תקווה שבעתיד ישררו יחסים טובים יותר בין שתי המדינות, וציין כי ישראל עשויה להחליף את צרפת כמדינה המערבית המגינה על לבנון. בני־שיחו הישראלים התרשמו כי בשיח׳א ׳קונן הפחד מפני התפשטותנו [התפשטותה של ישראל]׳. הם טענו, עם זאת, כי ׳ניסינו והצלחנו במידת־מה לעקור [חשש זה]׳, ואף הביעו את הדעה, ׳שיתכן ועצם מציאותנו ימנע מלבנון את הצורך לחפש מדינה, כך או אחרת, היתד, זו פגישת נימוםין חסרת משמעות לעתיד מערבית אחרת׳.9 מערכת היחסים של לבנון, או של בני העדה המרונית והנוצרים בכלל, עם ישראל.

Chapman-Andrews to FO, 25 July 1951, PRO, FO 371/91437 E 1052/3 .14 British Legation, Beirut, to FO, 6 November 1951, PRO, FO 371/82250 E .15

1053/10 Bruins to Dept. of State, 14 May 1951, CLS, US Documents, box V - box 4076, .16

782A.00/5 - 1451 W. Haddad, 'The Christian Arab Press : 1 7 לדיון בכתיבתו העיתונאית של שיחיא, ראה .and the Palestine Question: A Case Study of Michel Chiha of Beirut Le Jour',

M u s l i m World. 56, no. 2 (April 1975), pp. 119-131 18. ט׳ ארזי, פריס, למשרד החוץ, 19 בפברואר 1949, ג״מ, משרד החוץ, 1454/12.

19. שם.

56

ת ו י ל ש ל א ניפוצן ש

שיחיא, מאבותיה של תפיסת ׳לבנון הגדולה׳ עדיין היה רחוק מלהפוך לתומך נלהב בכינון יחסי ידידות ושיתוף־פעולה עם ישראל.

הדברים שהיו ברורים לח׳ורי היו גלויים וידועים גם לכל פוליטיקאי מרוני אחר בלבנון, ששאף להיבחר ביום מן הימים לנשיא המדינה. לא ייפלא אפוא שרוב הפוליטיקאים המרונים אימצו אף הם עמדה אנטי־ציונית ואנטי־ישראלית, לפחות כלפי חוץ, ונמנעו מכל מגע עם נציגי היישוב היהודי, ולימים עם נציגי ישראל. כך נהג פייר ג׳מיל מנהיג ה׳פלנגות׳, וכך נהג גם כמיל שמעון(שהיה עתיד לכהן כנשיא לבנון בשנים 1958-1952). זה האחרון היה נציג לבנון באו״ם במהלך הדיונים על הצעת החלוקה, והתבלט, אף ביחס לנציגים הערבים האחרים, בעמדתו האנטי־ציונית. הוא התמיד בעמדתו האנטי־ישראלית גם לאחר ששב ללבנון והפך למתנגד חריף למשטרו של אל־ח׳ורי; הנשיא סירב אז לפנות את כיסאו בתום הקדנציה, ולאפשר לשמעון להתמודד על הנשיאות, ושמעון עצמו חשב שדווקא גישה אנטי־ישראלית ופרו־ערבית תשרת אותו במאבקיו הן עם אל־ח׳ורי והן עם מתמודדים מרונים אחרים. לכן הרבה למתוח ביקורת על הממשל הלבנוני בשל חוסר המעש שגילה, לדבריו, בשאלת ארץ־ישראל, ובמקביל, פעל לביסוס מעמדו בזירה הבין־ערבית ולחיזוק

2 קשריו עם משטרים ערביים שונים.0 נקל אפוא לקבוע כי לבנון, ובכלל זה המנהיגות המרונית בתוכה, חסרה את היכולת, ויותר מכך את הרצון, לנקוט מהלך מדיני עצמאי כלפי ישראל בראשיתה. ממילא לא נתגלו בה סימנים ממשיים לחזון של ידידות ושל שיתוף־פעולה עם ישראל. תחת אלה באה התיישרות מוחלטת של ההנהגה המרונית, ולמעשה גם של יתר בני העדה המרונית, בהתאם לקו הערבי העוין לישראל, שעליו הוחלט במוסדות

הליגה הערבית ושאותו הכתיבו מדינות ערב השונות, ובראשן מצרים וסוריה. סקירת המציאות הפוליטית בלבנון בעשורים הראשונים לקיומה, ובמיוחד בשנות הארבעים ובראשית שנות החמישים, מספקת לנו בסיס לבחינה של סוגיות מרכזיות בקשריו של היישוב היהודי בארץ־ישראל, ובקשרי מדינת ישראל בשנים הראשונות לקיומה, עם העדה המרונית. הסוגיות שייבחנו הן ההסכם בין נציגי הסוכנות היהודית לבין נציגיה של הכנסייה המרונית, שנחתם ב־1946; מגעיה של ישראל עם אמיל אדה ב־1948; וקשריה של ישראל עם נציג ה׳פלנגות׳ אליאס רבאבי בשנים 1951-1948.

׳הסכם של יאוש׳

ב־30 במאי 1946, לאחר משא־ומתן ממושך, נחתם הסכם חסר תקדים בין הכנסייה המרונית לבין הסוכנות היהודית. בשם הכנסייה, ובשם הפטריארך המרוני אנטואן ערידה חתם על ההסכם תופיק עואד, ממקורבי הפטריארך (פוליטיקאי מרוני ששימש כשר בכמה ממשלות לבנוניות ולא הצליחו להיבחר לפרלמנט ב־1943). החותם בשם

PRO, FO, 1948 .ראה :Beirut Monthly Summary for the Month of August 20 CLS, US E 12619; Kuniholm to Sec. of State, 3 August 1948, 371/68489

box, 232 Documents, box 8 - RG 84

57

יל זיסר אי

ב יוסף), אז זף (לימים, ד ו ׳ ד ג ר נ ר , היה ב ים וייצמן ם נשיאה חי ש ב ת, ו די הו ת הי ו נ כ ו ס ה

. ת ו נ כ ו ס ל ה ת ש י נ י ה המד ק ל ח מ ל ה ה נ ם מ ו ק מ ־ א ל מ מ

ה בין המרובים ל ו ע פ ה ־ ף ו ת י ש ם ו י ר ש ק ק ה ו ד י ה ל ן ו ו נ י כ ם ל י ו ו ה ק ו ו ת ר ה ם האמו כ ס ה ה

ים י ו ת ובמאו ו י ו כ ז ת ב י ד ד ה ה ר כ ס ה י ס ל ב , ע ישראל ב היהודי בארץ־ ישו ן הי ן לבי ו נ ב ל ב

י פ ו א ת ב ו נ כ ו ס ל ה ה ש ר כ , ה ר ת י , בין ה ו ו ב ל ל כ ת. נ מו י האו ת י ש נ ל ב ם ש י צי בו הקי

ת ו פ י א ם ש ו ן ש ל אי א ר ש י ־ ץ ר א ב היהודי ב ישו י לי ה כ ח ט ב ה , ו ן ו נ ב ל ל י ש ר צ ו נ ה

ה ת כ י מ ת ת , א ת א ת ז מ ו ע , ל ה ע י ב ת ה י נ ו ר מ . הכבסייה ה ו בה ז ת במרי ו י ל א י ר ו ט י ר ט2 1 . ה ת ב י א מ צ ת ע די הו ת מדיבה י מ ק ה ב , ו ל א ר ש י ־ ץ ר א ת ל י ש פ ו ת ח די הו רה י י בהג

י ר כ ר ב ת ד מהרה ה ע , ו ן ו ב ב ל א ב ל דאי ש ו ו , ב ם י ב ר ם אז ב ס ר ו א פ ם זה ל כ ס ה א ש ל א

ו רי ד מאחו ו מ ע , ל ה ל י ח ת כ ל ן מ ו ו כ ת א ה י אף ל ל ו א , ו ל ו כ ה איבו י ד י ר ך ע ר א י ר ט פ ה

ם מו ג י ו והתקי פ י ס ו מבם ה ה או ד י ר ע ב היהודי ל ם בין היישו י ר ש ק . ה ו ו ב ק ל ת ח א א ל מ ל ו

ך פ ההסכם ה 2 ו 2 ו כ ע ד ו ו כ ל ך ה בית, א ו וזמה צי ר בי ק י ע , ב ם כ ס ה ת ה מ י ת ר ח ח א ־מה ל מן ז

. ה ת ת מ ו א ל2 3 . ג ר ב נ ז י ן א ל לורד, ציטרי ר ש מ א מ י ב ו מצו ת ו ע מ ש מ ב ם ו כ ס ה ף ב י ק מ ה ו צ מ ן מ ו די

ה י י ס נ ה הכ א ל י מ ד ש י ק פ ת ת ה י א ח כ ו נ ת הדיון ה ר ג ס מ ט ב י ל ב ה י ל ת ראו א ל ז כ ב

ע י נ ר מה ה ר ב ל ל כ ו ך נ . כ ם כ ס ה ל ה בושו ש י , בג דה ך ערי ר א י ר ט פ בראשה ה , ו ת י נ ו ר מ ה

ה היה מ ד כ ע ם ו נ מ ו ם א א , ו ת די הו ת הי ו נ כ ו ס י ה ג צי ם נ ם ע כ ס ל ה ם ע ו ת ח ה ל ד י ר ת ע א

. ת ה ע ת ו א ת ב י נ ו ר מ ה ה ד ע ח ששררו ב ו ר ־ י כ ל ף ה ק ש י ל ד ם זה כ כ ס ה ב

ת י נ ו ר מ ת העדה ה ג ה נ ה י ב ז כ ר ד מ י ק פ ר ת מ ש ת נ י נ ו ר מ ה ה י י ס נ כ , ל ל י ע ר ל מ א נ כ

, ו ל עדה ז ת ש י מ ו א ל ת ה הו הז ת ו י צ ו ב י ק ה ה ע ד ו ת בוש ה י בג , ו ם י נ ש ת ב ו א ך מ ש מ ב

, ר ו כ ז אה, כ ם שהבי , היא ג ה צ ח ל , ב ת י נ ו ר מ ה ה י סי נ . הכ ה ר ש ע ־ ע ש ת ה ה א מ ד ב ח ו י מ ב

ה ה בהדרג מ ר ת ג י נ ו נ ב ל ה ה נ י ד מ ל ה ה ש ת מ ק ם ה ל ו . א לה׳ ן הגדו ו נ ב ל ת ׳ מ ק ה ב־1920, ל

ה ל רה ש ד הבכו מ ע ד מ ו ב י א ל , ו ת י נ ו ר מ ה ה י סי נ ל הכ ה ש ח ו כ ה ב ק י ח ש ל ה ו ד י ר י א ל ק ו ו ד

: ת ו ב י ר ס פ ס מ ן ב ג ו ע ך זה היה מ י ל ה . ת ת י נ ו ר מ ה ה ד ע ב

ל חה ש ז כו , מעו ן ו נ ב ל ר ה ר ה ו ל אז ו ש ל ק ש מ ה מ ע ר לה׳ ג ן הגדו ו נ ב ל ת ׳ מ ק , ה ת י ש א ר

ת ל ע , היתה ב ל ש מ , ל ת ו ר י י ב ת ב י נ ו ר מ ה ה י סי ו כל . האו ת ו ב ם ר י נ ך ש ש מ ה ב י י ס נ כ ה

תה בו י מחו ם ו ם בהרי י נ ו ר מ ל ה ה מזו ש נ ו ת ש י ת ו ב ר ת ת ו י ת ר ב , ח ת י ט י ל ו ה פ י צ ט נ י י ר ו א

. ם ה ל קה ש י מהז ת ו ו ב י ו ח מ ה ת בהרבה מ ו ת ו ח ה היו פ י י ס נ כ קתה ל י ז ו

ולד ה (שנ ד י ר ן ע ו ט נ ך א ר א י ר ט פ ד מאז 1932 ה מ ת ע י נ ו ר מ ה ה י י ס נ כ ש ה א ר , ב ת י נ ש

ת א פ , מ ה ט ע מ ן ה ו ש ל , ב ד ק פ ת ה ל ש ק ת ה ך בן 83, ו ר א י ר ט פ ה ה ב־1863<. ב־1946 הי

ף י ק ת ן ו ש ק ע ב כ ו ר ר ל א ו א ת ו . ה ת ק ו ל ח מ ה ב י ו תו שנ ו ך היתד, אישי כ ד מ ב . ל ו ל י ג

Laura Zittrain Eisenberg, 'Desperate Diplomacy: The Zionist Maronite Treaty of .21 1946', Studies i n Z i o n i s m , 13, no. 2 (1992), pp. 147-163

22. כך, למשל, הוחלפו אגרות בין ערידה לבן־גוריון ביוני 1947 ובהן הובעה תקווה הדדית לשמירה על קשרי הידידות בין שני העמים ולפיתוחם. לא וו בלבד, ביולי 1947 התקבל

נציג הסוכנות היהודית אברהם לוצקי בחצרו של הפטריארך. שם, עמי 158. 23. שם, עמי 163-147.

58

ת ו י ל ש ל א ניפוצן ש

ם י ק ה ח ל , ושהצלי ל בהם ז ל ז ל ם ו י ש נ א ע ב ו ג פ ה ל ב ר ה , ש ל י כ ש א מ ם ל ד , א ו י ת ו ע ד ב

א ו פ א זכה א ה ל ד י ר צה לה. ע מחו ו ו ת ד י ע נ ב ב ר ק ם ב י ב ו ט ם ו י ב , ר ך ל כ ש , ב ו י ל ע

ס א י ל ך א ר א י ר ט פ , ה ד י ק פ ת ו ב מ ד ו ל ק ו ש ק ל ח ־ ת נ ו מ ו שהי ל ו א מ ה כ ר ק ו י ל ה ו כ ר ע ה ל2 4 . ד מ ה שבראשה ע י י ס נ כ ל ה ה ש ד מ ע ת מ ד י ר י ה ל מ ר ה זו ת ד ב ו ם ע ג , ו כ י י חו

ת ל א ש ן ב ק י ת ו ו ן ה ק בין ערידה לבי ב א מ ף ה ם החרי י ע ב ר א ת ה ו נ ש , ב ת י ש י ל ש

ר ב ג , ש ם י נ ת ש ו א רי בן מ ק היסטו ב א . היה זה מ ה י ת ו ד ס ו מ ב ת ו י נ ו ר מ ה ה י י ס נ כ טה ב השלי

ר ת ו ד י ו ף ע החרי , ו כ י י ס חו א י ל ך א ר א י ר ט פ ל ה ו ש , בימי ה ד י ר ל ע ו ש ת נ ו ה י כ נ פ ל

ב ר ע ת ה ל ל ח ה , ו ר ג ו ב מ לו ה י ת ג א דה ו ל ערי ו ש ת ש ל ו ת ח ל א צ נ ה ל ס י ן נ ק תי ו כשהו

ך ו ת ו ו נ מ ת מ ו מ ל ע ת ך או ה ר א י ר ט פ ל ה ה ש פ י ק ך ע ו , ת ת י נ ו ר מ ה ה י י ס נ כ י ה נ י י בענ

. ו נ ו ב ש ל ח ם ע ד מ ע ת מ ק א ז ח , שביקשו ל ה י י ס נ כ ך ה ו ת ה ב ד י ר ל ע ו ש בי רי ת בי ו ע י י ת ס ה

ת ת ב י ל ו ט ס ו פ ה א ד ע קן ו תי ו ה הו נ י י 1948 מ א מ ך שב־28 ב י כ ד ד כ עו ע י ם הג י ר ב ד ה

י נ י י נ ל ע ו ה י נ ב ו ו מ ו ק י מ לו , במי ך ר א י ר ט פ ל ה ח ע ו ק י פ ק ב ו ס ע ה ל ד ע ו נ , ש ם י ר ב שלושה ח

עדה ו י הו ר ב ח ד מ ח . א ה כ ל ה ד כ ק פ ת ו ל י ה על ש ק ר מ ג ו ב מ ו ה ל י ג ה ש נ ע ט ל ב כ העדה - ה2 5 . י ר ו ׳ ח ־ ל א בשארה א י ש נ ל ה ו ש ב ו ר , ק י ר ו ׳ ח ־ ל ה א ל ל א ד ב ף ע בישו י היה הארכ

ת יריביו), נ ע ט , כ ת ו י ל י נ ף ס ל ס תו ע ו ה (או הי ד י ר ך ע ר א י ר ט פ ל ה ר ש ג ו ב מ ו ה ל י ג

ר ס ו ף ח ו ס ב ל , ו ן ק י ת ו ו ם ה ר ע ק י ע ב , ו ה י י ס נ כ ו ב בי רי ם י ל ע ה י נ ת ש ק ההישרדו ב א מ

ל ה ש ת ו ש ל ח י ה ם ב ה ג ו ו , ושהיה מל ן ו נ ב ל ל ב ח ך ש פ ה מ ם ה ם ע י ל ש ה ת ל ו האישי ת ל ו כ י

ת א ל , מ ת ל ב ל ו ב ת מ ו י נ י ט מד ו ק נ , ל ם י ב ת ר ע ד , ל ו ת ו , הביאו א ד מ ה ע ש א ר ב ה ש י י ס נ כ ה

ה ד ע ו נ , ש ת ב ש ו ח ת מ ו י נ י ד ו מ ה ז ת י ם ה י ד ח ת א ע ד . ל ך ר ד ן ו ו ו י ת כ ר ס ר ח ק י ע ב , ו ת ו ר י ת ס

. ו ד מ ע מ ת ב ו ר ד ר ד י ה ת ה ם א ו ל ב ה ל ר ט מ ה ב ל ו ע ת פ ו י ו ר ש פ ל א ן ש ו ו ו מג י נ פ ר ב להשאי

ן י ב ו ל נ י ה ב ר ו כ ת יחסים ע כ ר ע מ י ב ך מצאו ביטו ר א י ר ט פ ל ה ו ש י כ ל ה , מ ך ך או כ כ

ה ח פ ש ם מ ה ע נ מ דה נ ם. ערי ם הבריטי ע י ו ר ו ׳ ח ־ ל א א י ש נ ם ה ו ע י ר ש ק , וכן ב ת פ ר צ

ה ל . א ך ר א י ר ט פ ו כ ת ר י ח ר ב ח א ם ל ם ג י י ל כ ל כ ו ה י ק ס ל ע ו ה י נ ך ב , והמשי ם י ס כ ת נ ב ו ר מ

ל ה ש פ י ר ת ח ר ו ק י ד ב לי הדבר הו , ו ט נ ו ו ל ת ב פ ר ל צ ת ש י ל כ ל כ ה ה ת ו י נ י ד מ קו מ ו ז י נ

ה ל י ח ת כ ל ו מ ר י ת ס א ה ם ל י ת פ ר צ ה בדה ש , העו ן ל כ ר ע ת . י ת ו י נ י ד ה מ ת ו י א פ ל דה כ ערי

ך מ ו ת ל , ו ת פ ר ל צ י ש ט י ל ו ב פ י ר י ם ל ו ג ת ו ה א כ פ ך ה ר א י ר ט פ ו ל ת ר י ח ב ם מ ח ו ר ־ ת ד ו ת מ א

ת ו א ס פ ת י , ש ה ת ח ד נ ם בהצעה, ש י ט י ר ב ה ל נ ף פ ם א י מ י 2 ל 6 . ן ו נ ב ל ל ה ש ת ו א מ צ ע ב2 7 . ן ו נ ב ל ת ל ו ס ח י ה נ ת ו נ ת כ פ ר ל צ ה ש מ ו ק מ

י ר ו ׳ ח ־ ל ה א ר א ש ל ב ו ש נ מי ה לי ד י ר צב ע י ר 1943 התי ב מ ב ו נ , ב ה ק ו ח ר ה ב ש ך מ ל ה מ ב

, 2 4 לדיון באישיותו של ערידה, ובמעמדה של הכנסייה המרונית באותה עת, ראה: י׳ הדס . ׳הכנסיה המארונית לאחר מותו של הפטריארך ערידה׳, המזרח החדש, ו, חוברת 24 >4)Who's Who in the Lebanon, Military Attache, Beirut, : 1 9 5 6 ) ׳ 269-261; וכן , מ ע )

25 February 1944, CLS, US Documents, box 8 - RG 165, Box 2653 Houstoun Boswall to Attlee, 5 October 1948, PRO, FO 1031/91 E 12447 .25

Who's Who in the Lebanon, Military Attache, Beirut, 25 February 1944, CLS, .26 US Documents, box 8 - RG 165, box 2653

Spears to Gen. Wilson, 29 November 1941, PRO, FO 226/309 .27

59

יסר ל ז י אי

2 מאוחר יותר, משנתברר לפטריארך כי הנשיא בז לו, מתעלם במאבקו בצרפתים.8 ממנו ומסרב לקבלו כסמכות רוחנית ופוליטית, שב והיה למתנגדו.

במהלך שנות השלושים התבטא ערידה בזכות שיתוף־פעולה עם היישוב היהודי בארץ־ישראל, וגם קיים קשרים ומגעים עם נציגי הסוכנות היהודית ואפילו עם ראשיה, אולם הוא נמנע בעקביות ממתן פומבי לגישתו הפרו־ציונית, ומכל פעולה ממשית ומחייבת בכיוון זה. בהתאם לכך דחה ערידה את בקשת נציגי היישוב להעיד כתומך בעניינם בוועדת פיל ב־1937. בדומה לכך סירב להעיד כתומך בציונות בפני ועדת החקירה האנגלו־אמריקנית ב־1946, ובפני ועדת החקירה של האו׳׳ם (UNSCOP) ב־29.1947 על כל פגים, ספק אם גישתו הפרו־ציונית של ערידה, שהובעה בחדרי־חדרים, יצגה חזון של ידידות־אמת מרונית־ציונית. ראוי יותר לייחסה לתקוותו של הפטריארך לזכות בתמיכתה של התנועה הציונית במאבקים אפשריים בעתיד, אך מבלי שהדבר יחייב אותו, או את הכנסייה המרונית בראשותו, לקשר הדוק עם התנועה הציונית. בדומה לרבים מעמיתיו בעדה המרונית, גם הפטריארך

העדיף כנראה להשאיר לעצמו מגוון של אפשרויות לפעולה. דרך אגב, זו גם המסקנה המתבקשת מן המגעים שניהל ערידה בשנות השלושים עם אישים מוסלמים שונים, במטרה להגיע עמם להבנה, וכן מן העובדה שלא שלל3 מאוחר יותר אף השליך יהבו על פתיחת דיאלוג עם שכנותיה הערביות של לבנון.0

3 מלך ירדן עבדאללה, ואמר כי הנוצרים רואים בו ידיד ראשון במעלה.1 הכל בכל, ערידה היה אפוא רב־פנים. מחד גיסא, צידד בעצמאותה של לבנון, לא הסתיר את זעמו על צרפת ואת חוסר האמון שלו בה, תמך בממשלו של אל־ח׳ורי במאבקו בצרפתים, ופעל להשגת הבנה עם הציבור המוסלמי הערבי בלבנון ועם מדינות ערביות שכנות. מאידך גיסא, לא חסך ערידה את שבטו מאל־ח׳ורי וממשלו, הוסיף להטיף לשמירת הקשרים המיוחדים עם צרפת, ואף עודד בחשאי טיפוח קשרים עם היהודים, והביע התנגדות נחרצת לשילובה של לבנון בעולם הערבי. לבנון, כך אמר, היא ׳אי מוקף בים של אסלאם, הנזקק להגנה חיצונית מפני גליו של ים

3 זה׳.2

British Legation, Beirut to FO, 13 November 1943, PRO, FO 226/241, .28 27/419/43

Spears to Gen. Wilson, 29 November 1941, PRO, FO 226/309; Laura Zittrain .29 Eizenberg (op. cit. note 21), pp. 150-151

30. כך, למשל, הצהיר ערידה בריאיון שהעניק לעיתון לה־ג׳ור ב־14 במרס 1936, כי עמדתה של סוריה במשאיומתן לחתימת חוזה עם צרפת הותירה בו רגשות שקשה יהיה למחותם, וכי בין המוסלמים לבין הנוצרים שוררת אחדות שהיא האידאל הנעלה ביותר של האחווה האנושית. א׳ ערידה, לבנאן ופרנסא (בעריכת מסעוד אל־ד׳אהר), ביירות 1987, עמ׳R. Solh, 'The Attitude of the Arab Nationalists Toward a Great Lebanon ;98-44 During the 1930's', in: N. Shehadi and Danna Haffar Mills (eds.), L e b a n o n : A

History of Conflict and Consensus, London 1988, pp. 149-165 Amman to FO, 29 November 1947, PRO, FO 1018/21 - 80/38/47 .31

Wadsworth to Sec. of State, 13 August 1946, CLS, US Documents, box 9 - RG .32 84, box 229/file 851

60

ת ו י ל ש ל א ניפוצן ש

בסיכום הדיון בהסכם המרוני־ציוני ראוי להציג שתי הערות נוספות: ראשית, ברקע להסכם הזה נמצאו גם הניסיון והרצון של אנשי הכנסייה המרונית באותן שנים לגייס תמיכה לעניינם בארצות־הברית, הן בקרב הקהילה המרונית שם, דהן בדעת הקהל בכללדתה. אנשי הכנסייה המרדנית לא הסתירו את רצונם להסתייע בעניין זה בנסיונה ובקשריה של הסוכנות היהדדית, שעדדדה אדתם לכך. נקל אפרא

3 להניח שרצון זה שימש כמאיץ בדרך לחתימת ההסכם.3 שנית, החותם על ההסכם בשמו של הפטריארך היה, כאמור, מקורבו דאז תופיק עואד, פוליטיקאי מרוני ששימש שר בכמה ממשלות לבנוניות ולא הצליח להיבחר לפרלמנט ב־1943. במילים אחרות, גם אם הפטריארך לא התכחש לעצם חתימת ההסכם, הנה גילו המתקדם של הפטריארך מותיר מקום להשערה כי עוזריו ומקורביו התחכמו לו וביצעו מניפולציה - לא ראשונה ולא אחרונה - לקידום ענייניהם. עובדה היא כי שליח הסוכנות אברהם לוצקי, שביקר בחצרו של ערידה, ביולי 1947, התרשם שלא לטובה מכמה מקורבים. פייר עואד, למשל, היה, לדברי לוצקי, ׳בלתי־ידידותי׳

3 לציונות, וניסה לחבל בשיחותיו עם ערידה.4 לורד, ציטרין איזנברג כתבה במאמרה על ׳הסכם של יאוש׳. אלא שהיאוש הזה היה פרי מצוקה פוליטית ואישית של אדם אחד (הפטריארך עצמו), ולכל היותר של המוסד

שבראשו עמד - לא יאוש, וגם לא מדיניות סדורה ומגובשת, של העדה המרונית. אין לנו אפוא אלא לשוב ולקבוע כי אינטרסים נקודתיים, ולחלופין בלבול ומבוכה, ולא חזון אמתי ומחויבות בסיסית ועמוקה לרעיון הקשרים עם היישוב היהודי בארץ־ישראל, הם שעמדו בבסיסו של הסכם זה, לפחות מן הצד המרוני. מכאן חוסר התוחלת שבו, וחוסר היכולת או הרצון של הפטריארך המרוני להוציאו בסופו של דבר

אל הפועל.

ישראל והארכיבישוף איגנאטיוס מבארכ

לא רק הפטריארך המרוני ערידה, גם הארכיבישוף המרוני של ביירות, איגנאטיוס מבארכ נודע בקשריו עם ציונים ועם ישראלים ובאהדתו לעניין הציוני. אלא שבניגוד לערידה, שהעדיף לשמור על החשאיות של קשריו עם הסוכנות היהודית, הרבה מבארכ לתת ביטוי פומבי לדעותיו הפרו־ציוגיות; ב־1947 אף שיגר מכתב לוועדת החקירה של האו״ם לעניין ארץ־ישראל (UNSCOP) שבו הביע תמיכה בהקמתו של בית לאומי לעם היהודי בארץ־ישראל. ׳לבנון דורשת׳, כתב מבארכ, ׳חירות ליהודים

בארץ־ישראל, כפי שהיא מבקשת את חירותה שלה ואת עצמאותה׳.35 מה היה הרקע לגישתו הפרו־ציונית של מבארכ? בדומה לפטריארך ערידה, תמך גם מבראכ ב־1943 בהשגת העצמאות הלבנונית, ואף התייצב לימינו של בשארה אל־ח׳ורי כשהצרפתים עצרו אותו במשבר החוקה של נובמבר 1943. הוא השווה אז

Laura Zittrain Eizenberg (op. cit. note 21), pp 157-158 .33 Ibid., p. 159 .34

35. העתק תזכירו של מבארכ לאונסקו׳׳פ, 13 באוקטובר 1947, ג׳׳מ, משרד החוץ, 2567/12.

61

יל זיסר אי

את סבלו של אל־ח׳ורי בבית־המעצר בראשיא לסבלו של ישו ואף הכריז כי ההשגחה3 יתרה מזו, בניגוד לפטריארך התנגד העליונה עומדת לצדו של הנשיא הלבנוני.6 מבארכ להמשך הקשר עם הצרפתים בטענה שהדבר יוליד תוצאות חמורות ביחס

3 לעתיד הנוצרים בלבנון.7 אבל ב־1947 נוצר קרע בין אל־ח׳ורי ומבארכ, בשל הבחירות לפרלמנט הלבנוני שנערכו באותה שנה. בבחירות אלו - וגם בבחירות־משנה שלוש שנים לפני־כן - נמנע הנשיא מלתמוך די הצורך בכמה מועמדים שהיו בני־חסותו או מקורביו של3 תגובתו של מבארכ, שחש כי הוא נדחק לשוליים, בדומה לערידה, וכי מבארכ.8 מעמדו נתון בסכנה, היתד. זועמת. הוא יצא בחריפות כנגד הנשיא והאשימו בזיוף תוצאות הבחירות ובשלטון דיקטטורי במדינה. הוא אף הכריז כי אם הנשיא לא יתפטר מתפקידו ׳אושרו לא יהיה שונה מאושרו של נירון שראה את רומא בוערת ונהרות של

דם חפים מפשע זורמים בין חורבותיה׳. היריבות העזה שפרצה עתה בין אל־ח׳ורי לבין מבארכ מצאה ביטוי גם בסוגיית היחס לישראל ולציונות. אפשר שמבארכ חשש באמת מפני הכיוון שאל־ח׳ורי מוליך אליו את לבנון(היינו, שילובה בעולם הערבי), אפשר שביקש לפגוע ביריבו ולהביך אותו, ואפשר שחשב כי נקיטת עמדה פרו־ציונית ואנטי־ערבית תחזק את יוקרתו ומעמדו בקרב בני הקהילה המרונית בלבנון. התוצאה, מכל מקום, היתה מכתבו

לוועדת החקירה של האו׳׳ם. אלא שחישובו של מבארכ הוכח כמוטעה. מכתבו עורר תגובה מוסלמית חריפה, ואף גינוי והסתייגות מצד מרביתה של ההנהגה הפוליטית המרונית. יתרה מזו, שום4 מכאן גורם מרוני, ובכלל זה הפטריארך עצמו, לא התייצב לצדו של מבארכ.0 ואילך, הוא נמנע מלתת ביטוי פומבי לעמדותיו ודעותיו בסוגיית הסכסוך עם

ישראל. בפברואר 1949 הגיעו לישראל שלושה שליחים של הארכיבישוף מבארכ, ככל הנראה לצורכי מסחר, ויצרו קשר עם נציגים ממשלתיים, ובהם גם איש משרד החוץ, ש׳ יערי. מבארכ, כך מסרו שליחיו, ׳מבקש לדעת את עמדתה של ממשלת ישראל כלפי תוכנית של הפיכה בלבנון׳. לתוכנית זו, סיפר אחד השליחים, שהוצג

כנציגו האישי של מבארכ, שותפים גם אמיל אדה ופייר גמיל.

Chataigneau to Massaugli, 11 January 1944, Archives du Ministere des Affaires .36 Etrangers, Paris (=AE), Alger, vol. 1001; British Legation, Beirut, 13 November

1943, PRO, FO 226/241, 327/419/43 Bulletin D'information 29/404, 1 June 1945, Service Historique de L'armee .37

(=SH), Levant 4H375/1 Furlonge to Spears, 15 April 1944, FRO, FO 226/252 - 27/1/44 .38

Copy of Mubarak's Letter to President al-Khouri, PRO, FO 1018/26 .39 40. ערידה מיהר להכריז כי מבארכ שלח את המכתב על דעת עצמו, ועם זאת נמנע מלגנות אותו על מעשהו, והסתפק בקריאה סתמית ללבנונים ׳לעמוד כאיש אחד לצד האמת בשאלת א׳׳י, אמת היקרה לכל הלבנונים׳. פרשת מבארכ, 7 באוקטובר 1947, ג״מ, משרד החוץ,

.2567/12

62

ת ו י ל ש ניפוצן של א

תשובתו של יערי לפנייה זו היתה כי הישראלים ׳[יקדמו] בברכה כל ניסיון של נוצרי לבנון להשתחרר מעולם של המנהיגים הפאן־ערביים, אך אין הם יכולים לחוות דעה ביחס להצעה זו קודם שתהיה בידם תכנית מפורטת כיצד חושבים הם הנוצרים לבצע את ההפיכה, מה הכוח העומד לרשותם ומה בדיוק מידת העזרה שהם מבקשים מישראל׳. במיוחד התעניין יערי בקשרים שבין מבארכ לבין מפלגות נוצריות נוספות, כמו ׳הגוש הלאומי׳ וה׳פלנגות׳. כן המליץ כי מבארכ ׳יתוועד עם מנהיגים אחרים מבני־בריתו, וביחוד אנשי ה״פלנגות״, ויטיל עליהם להכין תכנית [להפיכה

4 אפשרית]׳.1,Israel and the Lebanese ,פרשה זו מוצגת בהרחבה במאמרו של בני מוריס 'Phalanges: The Birth of a Relationship, 1948-1951, כנדבך ראשון בבניית הקשר שבין ישראל לבין ה׳פלנגות׳ בשנים שלאחר־מכן. לדידו של מורים, זו גם ההוכחה לעניין שגילתה, כביכול, ישראל באותן שנים בביצוע מהפך פוליטי4 אלא שדומה כי החשיבות שמורים יחס לעניין המתועד בארכיון משרד החוץ בלבנון.2

הישראלי, במסמך בודד, בעל דף אחד, היתה מופרזת במקצת.

ראשית, מדובר, לכל היותר, בשליחים מטעמו של מבארכ ולא במבארכ עצמו. שליחים אלו אומנם הציגו ׳תעודת אסמכתא׳ מטעם הארכיבישוף, אך ש׳ יערי, נציג משרד החוץ הישראלי, ציין במפורש, כי שניים מהם הגיעו בעיקר לצורך ׳עסקים שחורים׳ (היינו הברחות). במשלחת נכלל גם תופיק םמעאן, מי שהוגדר והוצג כמקורבו של הארכיבישוף, ואף טען כי מבארכ שלח אותו באופן אישי כדי ליצור מגע עם ישראל, אבל נציג משרד החוץ תיאר גם את סמעאן כ׳בעל רכוש׳, ואולי אפשר ללמוד מכך על התרשמותו של הנציג הישראלי ביחס למטרה האמתית שבגללה

4 טרח האיש ובא לישראל.3

שנית, העובדה ששליחיו של מבארכ, ואולי אף הוא עצמו, העלו בפני הישראלים את האפשרות לבצע הפיכה בלבנון אינה הופכת רעיון זה למחייב, לא מבחינתו של מבארכ, ובוודאי שלא מבחינתם של בני־שיחו הישראלים. הדעת נותנת שרעיון זה לא נועד אלא לגייס תמיכה ישראלית אפשרית במבארכ, במאבקיו בעתיד בזירה הפנים־ לבנונית. יתר על כן, על רקע המציאות הפוליטית בלבנון באותה העת, אפשרות שכזו נראית חסרת כל ממש, עד כדי ספק אם בכלל העלה מבארכ רעיון שכזה על דעתו, או האם התכוון באמת ובתמים לבצע מהפך פוליטי בלבנון תוך שיתוף־פעולה עם אמיל אדה וה׳פלנגות׳, ובסיוע ציוני, כהקדמה לכינון ברית ציונית־מרונית. הזדמנות לביצוע מהפך שכזה נקרתה לנוצרים ולמבארכ באופן אישי ב־1943, משמינו

41. פגישה עם שליח של הארכיבישוף מבארכ, ש׳ יערי, 30 במרס 1949, ג׳׳מ, משרד החוץ,.5/2403

B. Morris (op. cit. note 1), pp. 125-144 .42 43. פגישה עם שליח של הארכיבישוף מבארכ, ש׳ יערי, 30 במרס 1949, ג׳׳מ, משרד החוץ,

.5/2403

63

ל זיסר י אי

כ ר א ב מ ה היא שערידה ו ד ב ו , ע ה הנ . ו קה׳ משבר החו ך ׳ ל ה מ א ב י ש נ ת אדה ל ם א י ת פ ר צ ה

. ם נ ו ל ש כ , ל ה ב ה ר ד י מ , ב ו מ ר ת ם ו י ת פ ר צ ל ה ם ש ה י ד ע צ ת ל ו פ י ר ח ו אז ב ד ג נ ת ם ה מ צ ע

ם טי ם ברי י ט מ ו ל פ י ל ד ת ש ו ח פ ל ה כ ל , ו ת ו י ב ר ע ת מ ו י ט מ ו ל פ י ת ד ו ב ו ת כ ת ן ב ו , עי אכן ו

ו נ ם, אי ר מן הישראלי ת ו ת י י נ ו נ ב ל ה ה ק י ט י ל ו פ י ה כ ב נ ם ב י ר ו ע , שהיו מ ם י נ ק י ר מ א ו

ה ב־1949 ל ע ו , ה ם י ר ח ם א י י נ ו ר ם מ י ג ו ח ו ב , א ה י י ס נ כ י ה ג ך שבחו כ ה ל י א ם ר ה שו ל ע מ

ה ו ו ק ם ת נ מ ו ם בארץ זו הביעו א י נ ו ם ש י ג ו . ח ן ו נ ב ל ה ב כ י פ ע ה ו צ י ב ן ממשי ל ו רעי

י ל ל כ ו ל ל ב ג ו ת ה ו י ט נ ו ו ל ר ת ה ו י ו א ט ב ת ה ל ה ל כ ב , א י ר ו ׳ ח ־ ל ל א ו ש ר ט ש ת מ ל י פ נ ל

ל 1943, ת׳ ש מי ה הלאו נ מ א ה ת ׳ ל ב ס ק י ס ל ב ו ע נ י , הי ת ה ע ת ו א ן ב ו נ ב ל ו ב ג ה נ ק ש ח ש מ ה

. ה ת ו נ ש ה ל נ ו ו ך כ ו ת א מ ל ו

ט ב־1947, נ מ ל ר פ ת ל ו ר י ח ב ם ב נ ו ל ש ר כ ח א , ל ה ק ו צ מ ם ל נ מ ו ו א ע ל ק ה נ ד א כ ו ר א ב מ

ה שאימצו ל ו ע פ ך ה ר ל ד ב ה, א י י ת שנ ו א י ש ת נ פ ו ק ת י ל ר ו ׳ ח ־ ל ל א ו ש ת ר י ח ר ב ח א ל ו

ל י מ כ ט ו א ל ב נ ׳ ל ג א מ ו כ מ ם כ ם אישי י ע ט י ל ו ה פ ל ו ע פ ־ ף ו ת י ל ש א ע ק ו ו ה ד ס ס ב ת ה

ס ׳האמנה ל בסי , ע ר כאמו ו ר ( ו ר י ב ב ר ע ־ ן ו פ , שאימצו ק ר ט ש מ ם יריבי ה ף ה , א ן ו ע מ ש

ף־ תו ת משי ו ק ו ח , הן היו ר ך ש מ ה ר ב ב ס ו י י ש פ , כ ׳ ת ו ג נ ל פ ׳ ל 1943). אשר ל ׳ ש ת י מ ו א ל ה

, כ ר א ב מ ל ל ו י מ ׳ ג , ל ה ד א ת ל פ ת ו ש ה מ נ ו מ , ת ך כ י פ . ל ו ה ז י צ י ל א ו ם ק י ע ט י ל ו ה פ ל ו ע פ

דות די ל קשרי י , ע ם נ מ ו , א ת ד מ ל 4 מ 4 , ם י ל א ר ש י ו ה ח י ש ־ י נ י ב נ פ ן ב א ע מ ג ם י שהצי פ כ

ו מ ו י ל ק , ע ל ל כ ל ו ל , כ ה ד י ע ה מ נ י ל א ב , א ו ל ם א ן אישי ת בי י נ ו י ע ה ר ב ר ל ק ם ע י ג ל ו א ו

ב. י י מחי ט י ל ו ר פ ש ל ק ש

ו ת שליחי ש י ג ר פ ח א ד ל ב ל ת ב ח ה א נ ת בהקשר זה היא שב־1950, ש ע ר כ מ בדה ה העו

ת ו ח פ , או ל ו ך ב ו מ ת ב ל ש י ו ר ו ׳ ח ־ ל א א י ש נ ם ה כ ע ר א ב ס מ י י פ ת , ה ם י ל א ר ש ם י י ג צי ם נ ע

כ היה ר א ב ל מ ו ש ת ד מ ע י ב ו נ ע לשי ק ר . ה ו ד משטר ג נ ו ו ד ג ת נ ר ו ק י ב ת ב א צ ל ע מ נ מ נ

ל י ש נ ו ף המר ו ש י ב י כ ר א ת ה נ ו ה כ ו מ ת ח ד ה א ל י ב ה י ל ד ן כ ק תי ו ל הו י ע פ ה ם ש י צ ח ל ן ב ו מ ט

ת ר ב ג ה ל בדרך ל ו ש כ מ כ , ו ן ק י ת ו ו ל ה ו ש מ ע ט , ל י מדי א מ צ ע ס כ פ ת כ נ ר א ב ת. מ רו י י ב

י היו ר ו ח׳ ם אל־ ם ע י ע ו ר ג ו ה יחסי , ו ת י ג ו ר מ ה ה י סי י הכנ נ י י נ קן בע תי ו ל הו ת ש ו ב ר ו ע מ ה

ל הנשיא ם לחצו ש ם ג ת ס , ומן ה ן ק י ת ו ו ל ה . הלחץ ש ה זו ש ר פ ץ ב ע ו ר ם ל ף ה ו א ל

ס ג ו א מ ־ ה ש פ ו ח ת ל א צ כ ל ר א ב ץ מ ל ו ף 1948 א . בסו ר ב ל ד ו ש פ ו ס ו ב ל י ע ו , ה י ר ו ׳ ח ־ ל א

א ם הנשי ס ע י י פ ת ה ר ל ה י , מ ו ב ו ם ש . ע ו ו ז ת ל פ מ ח מ ק ל ת ה ק א י פ ה ה ש מ ד נ , ו א מ ו ר ב

ם ת זו ע ו ס י י פ ת . ה ת ה ע ת ו א י ב נ ו נ ב ל ס ה ו ז נ ס נ ו ק ג מן ה ו ר ח א ל ל ף ש ק ו ר ת ת י ד ב י פ ק ה ו

הו ר 1952 אילצו א ו ר ב פ . ב־12 ב ן ק י ת ו ו ו ב ק ב א ך מ ש מ ה כ ב ר א ב מ ו ל ה ל ד מ א ע א ל י ש נ ה

ן ך הושלם נצחו כ ב , ו ת ו ר י י ל ב ף ש ו ש י ב י כ ר א ו כ ד י ק פ ת ר מ ט פ ת ה ר ל ו י פ י פ א חי ה שלי4 5 . ה ד י ר ל ע ם ע ה ג ש ע מ ל , ו כ ר א ב ל מ ן ע ק י ת ו ו ה

. ל ל כ ת ב י נ ו ר מ ה ה ד ע ב , ו ת י נ ו ר מ ה ה י י ס נ כ רד ב ו ח י ו א כ ו פ , היה א ה ד י ר ע , כ כ ר א ב מ

ה כ י מ ו ת ו ל ק י א הענ ם ל ם שאף ה י ד ד ו ם ב י ג ו ו או ח מ צ ת ע א א ל ג א צ א י , ל ה ש ע מ ל

44. שם.American :45. בשארד, אל־ח׳ורי, חקאא׳יק לבנאניה, ג, ביירות 1960, עמי 212-207; וכן Legation, Beirut, to Dept. of State, 17 August 1948, CLS, US Documents,

8-1748/890E.OO

64

ת ו י ל ש ל א ניפוצן ש

בשעת מבחן. האומנם היו מגעיו עם ישראל ב־1949, והצהרתו לפני־כן, ב־1947, בזכות הקמתה של מדינה יהודית בארץ־ישראל מבוססים על חזון של ידידות־אמת מרונית־יהודית? אולי, אך דומה כי בבסיס היחס המיוחד של מבארכ לציונות, ולימים למדינת ישראל, עמדו בעיקר רצונו לבסס ולחזק את מעמדו בתוך העדה המרונית

בלבנון.

שיחות אווירה בפריס

בחודשים מאי-יולי 1948 קוימו בבירת צרפת מגעים בין נציגים ישראלים ובין אמיל אדה, ראש מחנה ׳לבנון הקטנה׳, וכך נולד נדבך נוסף לטענה בעניין שורשיה של המעורבות הישראלית בלבנון, ומעין ראיה לכוונותיה של ישראל לעודד מהפך

4 פוליטי בארץ זו.6 למען האמת, מגעים וקשרים בין נציגים ציונים ובין אמיל אדה נרקמו כבר בראשית שנות השלושים, ואדה הרבה אז להתבטא באוזני בני־שיחו בזכות הכינון של יחסי ידידות ציוניים־מרוניים ואפילו דיבר על כריתת ברית בין שני הצדדים. ב־1936 נבחר, כאמור, אדה לנשיא לבנון, ובשנתיים הראשונות לכהונתו השקיעה הסוכנות4 אלא שרעיון היהודית מאמצים לא־מעטים בניסיון להביאו לכריתת הברית האמורה.7 זה לא יצא מעולם אל הפועל. אפשר שהעניין שגילה אדה בטיפוח יחסי ידידות עם היישוב היהודי בארץ־ישראל היה כן ואמתי, אבל אין ספק שהוא חסר את הנכונות והנחישות לפעול למען מטרה זו. לטענת אדה גרמה לכך התנגדות הנציב העליון הצרפתי, אך ככל הנראה עשתה גם רתיעתו של אדה עצמו את שלה. נקל לומר שהוא היה מעוניין להפיק תועלת ורווחים פוליטיים אפשריים ממגעיו עם היהודים, אך בדומה לפטריארך ערידה סירב להתחייב בשיתוף־פעולה ובידידות־אמת. בהקשר זה

ראוי להצביע על ׳הנקודות הבאות: ראשית, נראה שאדה ביקש לנצל את מגעיו עם נציגי הסוכנות לקידום המשא־ ומתן שניהל עם הצרפתים על חתימת חוזה צרפתי־לבנוני, ובתוך כך גם לחיזוק ולביסוס מעמדו בלבנון עצמה ובעיניה של צרפת. מכיוון שבראש הממשלה הצרפתית עמד באותה עת המדינאי היהודי ליאון בלום, הדעת נותנת כי אדה סבר שנציגי

הסוכנות יוכלו לסייע לו במשא־ומתן האמור. אלא שעד מהרה התברר לאדה כי תקוותיו להסתייע בתנועה הציונית היו תקוות־ שווא. ליאון בלום לא הושפע מפניותיהם של מנהיגים ציונים שונים בעניינה של לבנון, וגם הודח מראשות הממשלה כשנה לאחר שהחלה כהונתו. הצורך המניע לקיום

4 יחסים עם היישוב היהודי בארץ־ישראל שוב לא היה קיים.8

B. Morris (op. cit. note 1), pp. 125-144 .46 Laura Zittrain Eizenberg (op. cit. note 21), pp. 150-151 .47

I. Black, ,Zionism and the Arabs, 1936-1939', Ph.D. Dissertation, University of .48 London 1978, chap, vi (unpublishd)

65

אייל זיסר

שנית, באותה תקופה החלו להתגלות תמורות בתפיסותיו של אדה, שנודע בעבר כמנהיג המחנה של ׳לבנון הקטנה׳. נראה, כי הוא החל להשלים עם המציאות, ולהבין כי ׳לבנון הגדולה׳ הפכה למציאות, וכי עתידו הפוליטי, כמו זה של יריבו בשארה אל־ח׳ורי, יהיה תלוי ביכולתו להגיע להבנה ולשיתוף־פעולה עם האוכלוסייה המוסלמית בלבנון. ואכן, היה זה אדה שהחל כבר בשנות השלושים לפעול לשילובם של המוסלמים, ובעיקר הסונים, במערכת השלטונית בארצו. ב־1937 מינה את ח׳יר אל־דין אל־אחדב לראש־הממשלה ולאחר־מכן המשיך ומינה לתפקיד זה גם את ח׳אלד שהאב ואת עבדאללה אל־יאפי. במהלך הבחירות לפרלמנט הלבנוני ולנשיאות לבנון ב־1943, ניסה אדה להתקרב עוד יותר אל ציבור זה, ואף הבטיח לנציגיו לפעול להגברת השילוב שלהם במדינה הלבנונית, וגם לכינון יחסי ידידות עם מדינות ערב. הבטחה דומה שלו ניתנה גם לבריטים, בניסיון לרכך את התנגדותם למועמדותו כנשיא. אלא שהבריטים הוסיפו לראותו כ׳בובה׳ צרפתית, וההתנגדות העזה שלהם ושל מרבית החוגים המוסלמיים בלבנון הביאה לכשלונו של אדה במירוץ לנשיאות

ולדחיקתו לשולי המערכת הפוליטית של לבנון העצמאית.49

בעקבות נכונותו לשיתוף־פעולה עם הצרפתים, והסכמתו להתמנות לנשיא מטעמם במהלך ׳משבר החוקה הלבנונית׳, בנובמבר 1943, בניגוד לרחשי הלב של מרבית הציבור בלבנון, ובכלל זה גם של מרונים רבים, הפך אדה למוקצה מחמת מיאוס בזירה הפוליטית בלבנון. הוא גורש מהפרלמנט הלבנוני ולאחר־מכן בילה את

מרבית זמנו בגלות פוליטית במעוזו בהר הלבנון, וכן בחופשות ממושכות בפריס. במהלך חופשה כזאת, בחודשים מאי-יולי 1948, נערכו המגעים הנזכרים לעיל בינו ובין נציגים ישראלים. הם ביקשו לדון עמו באפשרות ׳לפעולה ממשית של האופוזיציה הלבנונית נגד הממשלה [בלבנון], בעיקר לנוכח מצב אפשרי בו צה״ל עשוי לכבוש חלקים מדרום־לבנוך. ואולם אדה הבהיר לבני־שיחו הישראלים כי נותר ללא כוח ממשי, וכי האופוזיציה בלבנון, ובכלל זה הוא עצמו, אינה מסוגלת לפעול5 אדה ביקש, עם זאת, להיפגש עם חיים ברצינות ולהביא לשינוי ממשי במצב.0 וייצמן, מכרו, כך ציין, זה שנים רבות, ואף ביקש סיוע של ישראל בגיוס תמיכה

5 אמריקנית לאופוזיציה למשטר בלבנון.1

ואולם מתוך עיון בדיווחי הנציגים הישראלים על פגישותיהם עם אדה עולה כי לפגישות אלו לא נודעה, וספק גם אם נועדה, מלכתחילה, כל משמעות אופרטיבית שהיא. הקשר עם אדה התבסס בעיקרו על היכרות ועל קשרים מוקדמים עם האיש, שבדומה למנהיגים ערבים רבים אחרים, ובהם אף אנטי־ציונים מושבעים, היה מוכן

49. א׳ זיסר (לעיל הערה 11), עמ׳ 89-73. 50. י׳ זליגסון אל י׳ שמעוני, שיחה עם אמיל אדה ביום 3 ביולי, 13 ביולי 1948, ג״מ, משרד

החוץ, 2565/12. 51. ט׳ ארזי לא׳ ששון, שיחה עם אמיל אדה בפריס, 22 במאי 1948, שם.

66

ת ו י ל ש ל א ניפוצן ש

לפגוש בנציגים יהודים, ולקיים עמם ׳שיחות אווירה/ גם ללא תכלית או עניין מעשי."

לבד מכך, כוחו של אדה בלבנון היה מצוי בירידה מתמדת. האיש שפגשו הנציגים הישראלים בפריס שוב לא היה אותו מנהיג מחנה בעל עוצמה פוליטית, נחישות ומרץ, אלא אדם שבור ומובס אשר הכיר, כך דומה, בכשלונו. כן נראה כי בניגוד למגעיו עם היהודים בעבר שוב לא קיווה אדה לשום תוצאה מעשית או רווח פוליטי,

למעט אולי סיוע אפשרי בגיוס אהדה של ארצות־הברית לו ולתנועתו. יתרה מזו, אם אכן קיווה אדה לישועה, היה זה ממקור אחר לחלוטין, ועל סמך תפיסה מדינית שונה מזו שבה החזיק בעשורים הראשונים לקיומה של לבנון. כבר ב־1947, קודם לפגישותיו עם הנציגים הישראלים, ואף לאחריהן, פעל אדה לשיפור יחסיו עם ׳הבית ההאשמי׳, ובמיוחד עם המלך עבדאללה, שליט ירדן. חזון ׳סוריה הגדולה׳ של עבדאללה כלל נכונות להכיר בעצמאות (או לכל הפחות באוטונומיה) נוצרית־מרונית בהר הלבנון - מעין ׳לבנון הקטנה׳ - במסגרת של ׳סוריה רבתי׳

בהנהגת המלך, ומכאן נפתחה הדרך לשיתוף־פעולה בינו ובין אדה. אדה הרבה להיפגש בחודשים ההם עם הציר הירדני בלבנון, ובדצמבר 1947 אף שיגר משלחת של ׳הגוש הלאומי׳ לביקור ברבת־עמון." עבדאללה, מצדו, התגייס לסייע לאדה במאמציו לשפר את יחסיו עם הבריטים, וטען באוזניהם כי הם טועים5 יוזמה זו של בכך שאינם מקימים כל קשר עם ׳הגוש הלאומי׳ בראשותו של אדה.4 עבדאללה באה, אגב, במקביל למאמץ של אדה להתקרב אל הבריטים ולכונן עמם

הבנה ודו־שיח, כחלק חיוני מן הפעילות להבטחת עתידו הפוליטי. ראוי לציין כי אדה קיים קשרים הדוקים גם עם עירק, ועשה זאת כבר מראשית שנות הארבעים, קודם להידוק הקשרים עם עבדאללה. קשרים אלה התבטאו במגעים תכופים עם מיופה־הכוח העירקי בלבנון, וכן בפגישות תדירות עם נורי סעיד,5 הרקע לכך היה ברור. ראשית, ׳חזון הסהר הפורה׳ של נורי ראש־ממשלת עירק.5 סעיד תאם אף הוא, בדומה לחזון ׳סוריה הגדולה׳ של עבדאללה, את תפיסת ׳לבנון הקטנה׳ של אדה. יתרה מכך, העירקים רמזו לא פעם כי אדה נראה להם כנשיא לבנון יותר מאל־ח׳ורי, שזכה לתמיכת יריביה של עירק בעולם הערבי, ובראשם שליטי

5 מצרים וסוריה.6 הנה כי כן, גם במקרהו של אדה דובר לא בידיד ובבעל־ברית יציב, אמין ועקבי של ישראל. הוא פעל על־פי מה שתפס כאינטרסים שלו ושל עדתו, וגם הקצה,

52. ראה בהקשר זה: א׳ רבינוביץ, השלום שחמק, ירושלים 1991, עמ׳ 179. בספרו מתאר רבינוביץ פגישת אווירה דומה שקיים אליהו ששון בז׳נווה עם שוכרי אל־קוותלי, נשיא

סוריה לשעבר, שהיה אז גולה פוליטי מארצו.Summary for the Month of December 1947, PRO, FO 371/68489, E 1744 .53

Amman to FO, 29 December 1947, PRO, FO 1018/21 - 08/38/47 .54 Monthly Political Report, September 1946, CLS, US Documents, box VII - .55

890Е.ОО/10-346; 18 July 1943, PRO, FO 226/240 56. תופיק והבה, לבנאן פי חבאא׳יל אל־סיאסה, א [ללא מקום ושנת ההוצאה], עמ׳ 109.

67

אייל זיסר

במסגרת האינטרסים האלו, תפקיד מסוים ליישוב היהודי בארץ־ישראל, ולימים לישראל. אלא שתפקיד זה לא היה בלעדי, ולא הצריך, לדידו של אדה, שום קשר מחייב ורציף. קשר שכזה אף היה במאי-יולי 1948 מעבר ליכולתו ולרצונו של אדה. דומה שלעת ההיא הוא היטיב להבין, יותר מבני־שיחו הישראלים, כי אין תוחלת

לשיתוף־הפעולה ביניהם. אמיל אדה מת מהתקף לב ב־27 בספטמבר 1949. הסתלקותו של האיש, שעורר התנגדות עזה בקרב גורמים רבים במערכת הפוליטית בלבנון, אפשרה לבניו לבצע מהפך פוליטי בדרכו של ׳הגוש הלאומי׳, ולכונן שיתוף־פעולה עם כמה יריבים־ לשעבר של אביהם המנוח, ובהם אנשי ׳התנועה הלאומית הסורית׳ >פפ״ס<, מנהיגים סונים שונים, וכן כמיל שמעון וכמאל ג׳גבלאט (שהיה, אגב, מקורב בזמנו לאדה האב<. קואליציה זו הביאה להפלת ממשלו של הנשיא אל־ח׳ורי בספטמבר 1952, אך גם ביטאה, אולי יותר מכל, את שילובו המוחלט של ׳הגוש הלאומי׳ במערכת הפוליטית בלבנון, על בסיס ההכרה במציאות הלבנונית הקיימת. בנו שלא אדה, ריימונד, הרחיק לכת בכיוון זה ובכך שם קץ לסיכוי, שספק אם היה ממשי אי־פעם,

לשיתוף־פעולה בין משפחת אדה, והמחנה שייצגה, ובין ישראל.

ישראל ותנועת ה׳פלנגות׳ 1951-1948

המגעים של נציגים ישראלים עם נציגי ה׳פלנגות׳ בשנים הראשונות למדינה מוצגים כהוכחה ראשונה במעלה הן לנכונות המרונית, אפילו לרצון המרוני, לשתף־פעולה עם ישראל ולהסתייע בה, ובראש ובראשונה לרצון, ואולי אף לכוונה אופרטיבית ישראלית, לעשות שימוש בגורמים במחנה המרוני לקידום האינטרסים הישראליים

5 בלבנון.7 המגעים בין שני הצדדים החלו בארצות־הברית בשלהי 1948, בתיווכו של יוסף עואד, כומר מרוני שהתגורר בארצות־הברית, עמד בקשר עם נציגי הפדרציה הציונית5 בחורף 1948 דיווח עואד למכיריו מן הפדרציה הציונית שם, ואף נסתייע בתמיכתם.8 על משלחת של תנועת ה׳פלנגות׳, בראשותו של אליאם רבאבי, השוהה בארצות־ הברית זה כמה שבועות. עואד אף ידע לספר, כי שמע מאנשי המשלחת שתנועתם מוכנה לפתוח במרד צבאי, ׳למגר את הממשלה ולתפוס את השלטון בלבנון, אולם דרושה להם עזרה ממשית׳. הוא המליץ אפוא שישראל תיזום מגעים עם תנועת5 כך החל הקשר בין אליאס רבאבי ובין נציגים של ה׳פלנגות׳, ואף תושיט לה סיוע.9 הפדרציה הציונית בארצות־הברית, ולאחר־מכן גם בינו ובין נציגיה של מדינת

ישראל.

B. Morris (op. cit. note 1), pp. 125-144 .57 58. כך, למשל, קיבל עואד מענק ממועצת החירום של הפדרציה הציונית לצורך ביקורו בלבנון

בחודשים אפריל-מאי 1948, שם, עמי 126-125. 59. עואד גם הבטיח לבני־שיחו כי רבאבי הוא ציוני לא פחות מהארכיבישוף מבארכ. בן־חורין,

ניו־יורק, למי שרתוק, תל־אביב, 18 בדצמבר 1948, ג״מ, משרד החוץ, 2408/16.

68

ת ו י ל ש ל א ניפוצן ש

בשנים 1951-1948 נערכו פגישות רבות, בארצות־הברית ובאירופה,בין רבאבי ובין נציגים ציונים וישראלים. במהלכן תיאר רבאבי בהפרזה רבה את כוחה של תנועת ה׳פלנגות׳, והבטיח כי אם יעלה בידה לתפוס את השלטון בלבנון, היא תכונן אחר־כך יחסים דיפלומטיים עם ישראל. בתמורה להתפתחות עתידית זו, ביקש לקבל

6 סיוע כספי למימון פעילותה הפוליטית של התנועה, וכן לקניית נשק.0 התגובה הישראלית להצעות ולבקשות שהעלה רבאבי היתד, לרוב מהוססת, ואף מסויגת. הנציגים שנפגשו עמו הכירו, אומנם, בחשיבות הקשרים עם ה׳פלנגות׳, וסברו שבהצעותיו של רבאבי טמון, אולי, סיכוי ל׳שידוד מערכות מרחיק לכת במבנה המזה״ת כולד, אך הם נזהרו שלא להביע מחויבות להצעות אלו, והסתפקו במתן סכומי כסף מצומצמים לרבאבי, בבחינת החזר הוצאות, או כתשלום תמורת מידע

6 שסיפק.1 יתרה מזו, לאחר שנבחנו הצעותיו של רבאבי, גובשה במשרד החוץ הישראלי תשובה שלילית לכולן עד אחת. משרד החוץ לא שלל, אומנם, את עצם קיומם של הקשרים עם ה׳פלנגות׳, ואת האפשרות שיביאו בעתיד לתוצאות חיוביות, מבחינתה של ישראל, אבל לא ראה בהם תועלת או תוחלת רבה במציאות של אותם ימים, ולכן המליץ ואף החליט לשמר את הקשרים עם ה׳פלנגות׳ על ׳אש קטנה׳, בלי להרחיבם ולהעמיקם. גישה זו היתה משותפת הן לדרג המדיני (שר החוץ שרת בכבודו ובעצמו) והן לדרג המקצועי (למשל, הפקידות באגף החקר של המשרד). אגף החקר קבע, למשל, ש׳ניםיון העבר מלמד כי אין לסמוך על הארגון הזה [תנועת ה׳פלנגות׳] ועל דומיו. מכל מקום, אין לצפות מהם לגדולות, ואין לקוות כי בעזרתם יחול שינוי בעמדת לבנון כלפי ישראל. עם זאת כדאי, אולי, לתמוך בארגון זה בסכום כסף קטן

6 לשם גילוי רצון טוב בלבד׳.2 ואילו ש׳ דימן, ראש מחלקת המזרח־התיכון במשרד החוץ, כתב בהתייחסו לפרשה, כי ׳ג׳וש פלמון שנפגש אם רבאבי, תמים דעים עמי שאין ברגע זה טעם להוסיף ולתת לו מתנת כסף נוספת. לפי הידיעות שבידינו, אין כמובן כל שחר לסיפוריו של רבאבי על ״הצלחותיו״ הרבות. בבחירות האחרונות בלבנון [הכוונה

V6 1951לבחירות ] נבחרו רק 3-2 אנשים אשר נחשבים כמקורבים ל״פלנגות״ התגובה הישראלית המסתייגת, וחוסר הרצינות שאפיין את פנייתו של

רבאבי מלכתחילה, הם שהביאו בסופו של דבר לסיום המגעים האלה בכללותם.

60. א׳ ששון, אנקרה, למ׳ ששון, משרד החוץ, 18 בדצמבר 1950, ג״מ, משרד ד,חוץ,2565/12. 61. גדעון רפאל שפגש ברבאבי בדצמבר 1950 המליץ להעניק לו סכום של 10-5 אלף לי״ל, ואילו במרס 1951 קיבל רבאבי מידי י׳ פלמון בפריס סכום של 2000 דולר. א׳ ששון, 18 בדצמבר 1950, ג״מ, משרד החוץ, 2565/12; י׳ פלמון אל שר החוץ, 26 במרס 1951, שם;

גדעון רפאל אל מנכ״ל משרד החוץ, 23 בדצמבר 1950, שם.גות הלבנוניות, 2 בינואר 1951, 62. ג׳ תדמור, אגף החקר, אל שר החוץ, הנידון; עזרה לפלנ

ג״מ, משרד החוץ, 2565/12. 63. ש׳ דיבון, משרד החוץ, אל א׳ נג׳אר, פריס, הנידון: אלי רבאבי, 6 ביוני 1951, ג״מ, משרד

החוץ, 1565/12.

69

יל זיסר אי

המסמכים המצויים בארכיוני משרד החוץ הישראלי מהווים, ככל הנראה, את העדות היחידה לעצם קיומם של המגעים האמורים, ועליהם, ורק עליהם, מתבססים, למעשה, כל המחקרים הדנים בסוגיה זו. אלא שהתבססות בלעדית על מקורות ישראליים (במקרה שלנו, גנזך המדינה), כרוכה בכמה חסרונות ברורים. מקורות אלו משקפים, מטבע מהותם, את נקודת המבט הישראלית, את האופן שבו תפסו הישראלים את המגעים עם רבאבי, אך לוקים בכל הקשור להבט הלבנוני של פרשה

זו. ואכן, כתוצאה מכך, תיאור הקשר בין ישראל לבין ה׳פלנגות׳, בהצגתו, למשל, במאמרו של בני מוריס, תוך התבססות על המקורות הישראליים, מעורר כמה תהיות, ובחלקו אינו עולה בכלל בקנה אחד עם המציאות הלבנונית של אותה עת. בראש ובראשונה, כינון קשרים עם ישראל ואף הסתייעות בה עמדו בניגוד גמור להיגיון, להשקפת העולם ולאינטרסים הפוליטיים של תנועת ה׳פלנגות׳, כפי שמנהיגי התנועה

תפסו אותם אז.

פייר ג׳מיל הקים את תנועת ה׳פלנגות׳ ב־1936 כתנועת־נוער ׳טהורה ממאפיינים של עדתיות או גזעיות, תומכת בדמוקרטיה המבוססת על משמעת, סדר ואלוהים, מולדת ומשפחה׳. התנועה שהלכה והתרחבה, בעיקר בתוך העדה המרונית, הפכה עד מהרה לתנועה פוליטית. היא תמכה בביטול המנדט הצרפתי ובכינון ריבונות לבנונית מלאה, ולא התנגדה לטיפוח יחסים עם העולם הערבי, אך הדגישה את הצורך

6 בשמירת העצמאות והאופי הייחודי, ובמשתמע הנוצרי־מרוני, של לבנון.4

אלא שבמהותה היתד! זו תנועה משפחתית, שנועדה לבסס ולחזק את כוחה של משפחת ג׳מיל, במאבק על ההנהגה בתנועה המרונית, ומאוחר יותר אף במאבק על נשיאות לבנון. שכן, בשונה ממשפחות אחרות לא היה למשפחת ג׳מיל בסיס כוח קרקעי או כלכלי, ולכן לא נותר לה אלא לבסס את כוחה על תנועה פוליטית־

אידאולוגית ולגייס תמיכה באמצעותה. עם זאת, אין ספק כי פייר ג׳מיל הבין, כיתר עמיתיו המרונים, שאי־אפשר לזכות בכס הנשיאות מבלי להשיג תמיכה גם בקרב הציבור המוסלמי במדינה. עובדה היא שכבר בשנות השלושים פעל ג׳מיל להשגת הבנה עם ציבור זה, והדיאלוג שקיים באותן שנים עם ריאד אל־צלח הוא שהביא, לדעת רבים, לגיבושה של ׳האמנה הלאומית׳ ב־65.1943 בראשית שנות הארבעים התייצב פייר ג׳מיל באופן ברור לצד מחנהו של אל־ח׳ורי בעימות בתוך העדה המרונית. הוא תמך בו במהלך משבר החוקה בנובמבר 1943, וגם לאורך מרבית שנות שלטונו (1952-1943). יתר על כן, בשורה

J.P. Entelis, P l u r a l i s m and Party Transformation i n L e b a n o n (al-Kata'ib, : 6 4 ראה .1936-1970), Leiden 1974

65. ראה: חסן חלאק, אלתיאראת אל־סיאסיה פי לבנאן. 1943-1952, ביירות [בלי תאריך הוצאה).

70

ת ו י ל ש ל א ניפוצן ש

של נושאים פעל ג׳מיל בתיאום ובשיתוף מלא עם אל־ח׳ורי, ולעתים, כפי שמעיד חומר ארכיוני, צרפתי ואחר, אף על־פי הנחיותיו והוראותיו.66

ואם לא די בכך, בבחירות לפרלמנט הלבנוני ב־1951, שבגללן פנה רבאבי לישראל בבקשת סיוע - התמודד ג׳מיל, בתמיכתו המלאה של אל־ח׳ורי ולמעשה כמועמד מטעמו, נגד פייר אדה, בגו של אמיל אדה. אדה הצעיר יצג קואליציה של

6 מתנגדי המשטר, וניצח את ג׳מיל, בסופו של דבר, בהפרש זעום.7 עמדותיו וגישותיו אלו של ג׳מיל, השפיעו, כמובן, על יחסו ליישוב היהודי בארץ־ישראל ולימים למדינת ישראל. אמת, עמדתו של ג׳מיל לא ניכרה מעולם בלהט אנטי־ציוני, ובכל זאת ה׳פלנגות׳ התיישרו לפי הקו האנטי־ציוני הכללי שאימצו הממשל הלבנוני ורוב המערכת הפוליטית בלבנון. כך קרה שהתנועה נטלה חלק ב׳איחוד של המפלגות הלבנוניות למאבק בציונות׳, שהוקם ב־15 באוגוסט 68,1944 ותמכה, למעשה, בכלל מהלכיו של הממשל הלבנוני בסוגיה זו. מנהיגי התנועה ובטאוניה, ובהם גם אל־עמל, שעורכו היה אליאס רבאבי, הוא ולא אחר, הרבו בהצהרות ובמאמרים בעלי גוון אנטי־ציוני ואנטי־ישראלי. ביוני 1949 אף ביקר

6 ג׳מיל בחזית הסורית עם ישראל, באורחו של הצבא הסורי.9 יתרה מזו, המגעים שקיימו נציגי ישראל עם ה׳פלנגות׳ היו, למעשה, מגעים עם אדם אחד, אליאס רבאבי, אשר יצג, לדבריו, את תנועת ה׳פלנגות׳ כולה. אך למעט עדותו של רבאבי עצמו, אין שום הוכחה נוספת לכך שכל גורם שהוא מתנועת ה׳פלנגות׳, ובוודאי גם לא ג׳מיל עצמו, היה מעורב באופן פעיל במגעים ובקשר. עובדה היא שכעבור עשר שנים, כשג׳מיל עצמו ביקש ליצור קשר עם נציגים ישראלים, באמצעות ראש הקהילה היהודית של ביירות, הוא ציין בפניו כי הוא מודע לקשר של ישראל עם רבאבי, אך הוסיף: ׳הקשר החדש שהוא מבקש כעת נועד7 ואכן, רבאבי דן עם נציגים ישראלים למטרות אחרות, רציניות יותר׳.0 בשורה ארוכה של נושאים, אך בחר להתמקד בבקשתו לקבל תמיכה כספית, שאותה תירץ בצורך לממן פעילות פוליטית שוטפת של התנועה, התמודדות בבחירות7 בסיומן של אותן בחירות דיווח לפרלמנט ב־1951, ואף רכישת נשק.1 רבאבי לישראל כי הוצאותיו בבחירות הגיעו ל־100 אלף דולר בקירוב, בבחינת רמז

7 ברור כי הוא מבקש מן הישראלים החזר על הוצאות אלו.2

Beynet to Massaigli, 22 August 1944, AE (Paris), Guerre 39-45, vol. 1031, pp. .66 283-296

Bruins to Dept. of State, 25 April 1951, CLS, US Documents, box V - box .67 4076, 783A.00/4-2551; J. Entelis (op. cit. note 64), p. 531

68. חסן חלאק, מוקפ לבנאן מן אל־קצ׳יה אל־פלסטניה 1952-1918, ביירות 1982. 69. תלע׳ראפ, 26 ביוני 1949.

70. א׳ ששון, רומא, לר׳ שילוח, ירושלים, 29 במרס 1959, ג״מ, משרד החוץ, 2565/12. 71. גדעון רפאל למנכ״ל משרד החוץ, הנידון ־ שיחה עם אליאס רבאבי ממנהיגי תנועת

אל־כתאיב בלבנון, 28 בדצמבר 1950, ג״מ, משרד החוץ, 2565/12. 72. ש׳ דיבון, משרד החוץ, אל א׳ נג׳אר, פרים, הנידון: אלי רבאבה, 6 ביוני 1951, שם.

71

יל זיסר אי

רבאבי לא היה חריג, מבחינה זו, בפוליטיקה הלבנונית; הסתייעות בגורמים זרים, ובייחוד קבלת תמיכה כספית מהם, היתה, ועודנה, דפוס פעולה מקובל בלבנון. על כל פנים, בעצם העובדה לא היה משום עדות למחויבות או לכל קשר שהוא בין מקבל התמיכה לבין הגורם שהעניק אותה. המשפט המקובל בהקשר זה בלבנון היה, ועודנו: ׳העובדה שפוליטיקאי לבנוני מקבל כסף מגורם זר, יהיה אשר יהיה, אינה הופכת אותו ל״סוכן״ של אותו גורם זר, אלא מעידה שמדובר כפוליטיקאי מוכשר ופיקח׳. בניסוח אחר, שום גורם רציני לא יבנה על תמורה שיספק לו פוליטיקאי לבנוני אם יתרום לקופתו. נראה אפוא כי רבאבי פעל מטעמו ובשמו, ובלא שייצג את

ה׳פלנגות׳. מסקנה זו שבה ומתחזקת לאור עיון בחומר הארכיוני הישראלי. אין בו שום ראיה לכך שישראל יחסה כל משמעות שהיא, בוודאי לא עמוקה ורצינית, למגעים של נציגיה עם רבאבי. הגורם המרכזי שדחף לקידום המגעים עם רבאבי, ואף ראה בצער את החמצתם, היה דווקא אותו גוף שהביא לכינונם מלכתחילה - מועצת החירום שליד הפדרציה הציונית האמריקנית. גוף זה הוקם ביוזמת הפדרציה ב־1948, לרגל המלחמה בארץ־ישראל, אולם הוסיף לפעול גם לאחר סיום המלחמה, וחיפש, כדרכו של כל ארגון, הצדקה לקיומו. הקשרים עם נציג ה׳פלנגות׳ נראו לאנשי המועצה כהצדקה המבוקשת ומכאן נולדו ההתלהבות והלהט שאפיינו את מעורבותה של נציגת

המועצה, שולמית שוורץ, בפרשה כולה. הערתו של שר החוץ משה שרת, בנובמבר 1950, בעקבות אחד מתזכיריה הנלהבים של שולמית שוורץ, מדברת בפני עצמה. ייתכן׳, כתב שרת, ׳כי התלהבותה הטבעית והכנה של בעלת התזכיר מעבירה אותה במקצת על דעתה להפריז בחשיבותם

ובהערכת סיכוייהם של הארגון המדובר ומנהיגיו׳.73 מקבלי ההחלטות והדרג המקצועי במשרד החוץ הישראלי התייחסו בספקנות לתוכנם של המגעים ובעיקר לכיוון שאליו חתרו רבאבי ושוורץ, ועובדה זו השתקפה היטב בתזכירי המשרד מאותה תקופה. כפי שמודה, אגב, גם בני מורים במאמרו, תזכירים אלה הפריכו עניינית את טיעונו של רבאבי, למשל, בכל הקשור לעוצמתן הצבאית של ה׳פלנגות׳, והטילו ספק בסיסי ביכולת ובתוחלת למימוש רעיונותיו של

האיש.74 יתרה מזו, מתוך תזכירים אלו עולה כי המגעים שקיימו רבאבי ונציגי ישראל היו בעיקרם בעלי אופי מודיעיני; רבאבי סיפק מידע ותיאר אווירה והישראלים שילמו בעד החומר שקיבלו וכהשקעה ברבאבי לעתיד. לפי הקף הסכומים ששולמו קשה לדבר על רצון ונכונות של ישראל להשקעה מיוחדת - מדינית, פוליטית, וקודם

לכל, כספית - בטיפוח הקשרים עם רבאבי והעומדים מאחוריו.75

73. שרת הודה, עם זאת, כי נראה לו שבתזכירה של שולמית שוורץ ׳פזורים גרעיני אמת׳ והמליץ לבחון את ההצעה הנכללת בו לעומקה. שר החוץ אל המנכ׳׳ל, 12 בנובמבר 1950,

ג״מ, משרד החוץ, 2565/12. 74. עזרה לפלנגות הלבנוניות, ג׳ תדמור, אגף החקר, משרד החוץ, 25 בינואר 1951, שם.

75. א׳ ששון, 18 בדצמבר 1950, שם; י׳ פלמון אל שר החוץ, 26 במרס 1952, שם; גדעון רפאל אל מנכ״ל משרד החוץ, 28 בדצמבר 1950, שם.

72

ת ו י ל ש ל א ניפוצן ש

גישתו של משרד החוץ לסוגיה הלבנונית, ובמיוחד לקשרים עם העדה המרונית, כפי שבאה לידי ביטוי בפרשת ׳הקשרים עם רבאבי׳, מאפיינת ותואמת את הגישה הכוללת והשלטת של המשרד בשאלות אלו. גישה זו התבטאה היטב בהסתייגות תקיפה מהגברת המעורבות הישראלית בענייניה של לבנון במהלך ׳מבצע חירם׳, ובמיוחד, לאחר שמשרד הביטחון דיווח בהתלהבות כי כפריים מרונים פנו לישראל ביוזמתם בבקשה לשרת בצה״ל ואף ביקשו כי צה״ל יוסיף ויתקדם לעומק שטחה של

7 לבנון ויכבוש את כפריהם.6 על גישה זו מלמדת גם תשובתו של משה שרת, ראש־הממשלה ושר החוץ בשנים 1955-1953, למכתב ששלח אליו בן־גוריון מ׳גלותו׳ בשדה־בוקר, ובו הצעה לעודד הפיכה צבאית בלבנון, כדי לעשותה למדינה בעלת שלטון נוצרי, המקיים שיתוף־

7 פעולה עם ישראל. שרת השיב על כך בשלילה מוחלטת.7 מכתבו של בן־גוריון מבטא רעיונות שבן־גוריון העלה שוב ושוב משלהי שנות העשרים ואילך, ושבהם האמין, כך נראה, במעמקי לבו. ראוי אפוא לעיין בו בתשומת־לב, אבל בה בשעה רצוי לזכור כי בן־גוריון לא גיבש מעולם את הרעיונות האמורים למשנה סדורה ומגובשת, ובוודאי לא למשנה אופרטיבית. גם אם רעיונות־ בוסר כאלה, ולא רק בהקשר הלבנוני, מצויים למכביר ביומניו מאותן שנים, אין הם מעידים ולא כלום על כוונותיו האמתיות, או על תוכניות הפעולה שלו. אם כך ואם כך, הגישה הראלית של אנשי משרד החוץ הישראלי, ששללה רעיונות כאלו מכל וכל,

היא שגברה על כל הגישות האחרות בתחום זה והכריעה את הכף. החומר הרלוונטי המצוי בארכיוני משרד החוץ אינו אלא אוסף דוחות של פגישות מודיעיניות, מוטות מטבען, שאינן משקפות מדיניות רשמית. מכתביו של שרת והערכות המצב של אגף החקר הם הראויים לשמש כאבן־בוחן ומדד למדיניות הממשית, אם היתד, כזאת - וכאמור, מסמכים אלה אינם מלמדים על שום כוונה או

תוכנית להפיכה בלבנון. על הקושי להסיק מסקנות מבוססות מתוך מסמכים ארכיוניים מכל סוג שהוא מיטיב להצביע יעקב שמעוני במאמרו ׳אוריינטציה ירדנית, אוריינטציה מצרית, אוריינטציה פלסטינית ערב הקמת המדינה ובראשית ימיה?׳. שמעוני, שהיה איש משרד החוץ הישראלי במשך שנים רבות, קובע שם כי ׳עם כל חשיבותם של מסמכים ופרוטוקולים לא עליהם תתבסס הבנה נכונה של מדיניות ושל השתלשלויות היסטוריות־פוליטיות׳. בהקשר שלנו הוא מעיר כי ׳התקשרות זו עם המרונים בלבנון לא יצרה כמובן ״אוריינטציה״ לבנונית־מרונית, בקונצפציה מדינית כוללת. הקשר עם המתנים נשאר עניין נפרד, חשוב אך שולי, שכן להנהגה הציונית ולשליחיה

76. שמעוני לאיתן, 18 בנובמבר 1948, ג׳׳מ, משרד החוץ, 186/17; שמעוני לאליאס, 2 בנובמבר 1948, שם.

77. מ׳ שרת, יומן אישי, ח, תל־אביב 1978, עמי 2400-2397.

73

יל זיסר אי

בענייני ערב היה ברור כי לבנון בחולשתה ובפיצולה העדתי לא תוכל להיות בעלת־ ברית מהימנה בהקשר ערבי רחב יותר, כי המתנים אינם שולטים שליטה מלאה בלבנון, הם עצמם מפולגים ומפוצלים, וכי בלבנון גם על ידידים מובהקים אין

לסמוך במלוא האמון בשעת משבר׳.78

ישראל בסבך הלבנוני - מגעים וקשרים עם הסונים, השיעים והדרוזים

סקרנו עד כה פרשיות מרכזיות ביחסי היישוב ומדינת ישראל עם בני הקהילה המרונית. ראוי, כך דומה, להרחיב במעט את היריעה ולבחון בקצרה מערכות יחסים מקבילות שקיימה ישראל עם הסונים, השיעים והדרוזים בלבנון. בחינה שכזו עשויה לתרום להבנה טובה יותר של רקע המגעים בין ישראל ובין חלקים מן העדה המרונית

ולאשש מקצת מן המסקנות המוצגות במאמר. בהתאם לכך נדון להלן בשלוש סוגיות או פרשיות: ראשית, מגעיו של ריאד אל־צלח, ראש־הממשלה הסוני של לבנון, עם נציגים ישראלים במהלך עצרת האו״ם בפריס בשלהי 1948; שנית, מערכת קשריו של היישוב היהודי בארץ־ישראל עם בני העדה השיעית בדרום לבנון; שלישית, גישושים ומגעים שקיימו היישוב היהודי,

ולימים מדינת ישראל, עם העדה הדרוזית בלבנון.

ישראל והעדה הסונית בלבנון

במפקד האוכלוסין האחרון בלבנון, ב־1932, נמצא כי בני העדה הסונית היוו 22% בקירוב מכלל התושבים של מדינה זו. רובם ככולם היו חדורי תפיסה לאומית־ערבית, ומשום כך התנגדו בחריפות להחלטה הצרפתית על הקמתה של ׳לבנון הגדולה׳, ב־1920. תחת זאת תבעו הסונים לספח את כל לבנון, או לכל הפחות את האזורים המאוכלסים ברוב מוסלמי, אל המדינה הסורית. כך או כך, מאז קמה לבנון העצמאית, הלכו בני העדה הסונית והשלימו ברובם עם קיומה, בלא שזנחו או איבדו את זהותם הלאומית־ערבית, ואולי אף תוך יתר הדגשה של זהות זו. ככלות הכל, משהשלימו הסונים עם קיומה של מדינה לבנונית, שאופיר. הערבי נתון בסימן־שאלה, או לכל הפחות אינו ברור ומובן מאליו, הם ביקשו שלא להצטייר, אפילו לא בעיני עצמם,

7 כבוגדים בזהותם הערבית.9 מגמה זו תפסה, אפילו ביתר שאת, לגבי המנהיגות הסונית בלבנון, אשר ניצחה משנות השלושים ואילך על תהליך שילובם של הסונים במדינה הלבנונית, וגם חתרה להשיג לעצמה טובות־הנאה שלטוניות ואחרות. עתה, כאילו כדי לחפות על מעשיהם, נאבקו מנהיגי העדה הסונית כדי להעניק למדינה הלבנונית צביון ערבי מובהק

78. י׳ שמעוני, ׳אוריינטציה ירדנית, אוריינטציה מצרית, אוריינטציה פלסטינית ערב הקמת המדינה ובראשית ימיה?׳, עיונים בתקומת ישראל, 4 (1994), עמי 59.

pp, 1988K. Salibi, A House of Many Mansions, London . 151-234 : 7 9 ראה בהקשר זה .

74

ת ו י ל ש ל א ניפוצן ש

ומודגש ככל האפשר. התדמית של ׳שומר חומות׳ הלאומיות הערבית, הנאבק למען האינטרסים הכלל־ערביים, וכן למען ערכיותה של לבנון, נעשתה לתנאי הכרחי לגיוסד, של תמיכה פוליטית ברחוב הסוני בלבנון, ובזירה הבין־ערבית. בלעדי תמיכה כזו לא התאפשר לשום מנהיג סוני להתמודד על הבכורה בתוך עדתו, וגם לא להשתלב במאבקים עם מנהיגי העדות האחרות במדינה על משרות שלטוניות ושאר

8 משאבים.0 לא היה בכך כדי לסתור את קיומם של קשרים בעלי אופי עסקי עם היישובי היהודי בארץ־ישראל, ובכלל זה אף מכירת קרקעות בארץ־ישראל שהיו בבעלותן של משפחות סוניות עשירות מלבנון (סרקםוק, םאלם ואחרים). אך קשרים אלו לא היוו מעולם מנוף לפיתוח קשרים או אף הבנה פוליטית בין שני הצדדים, וממילא,

משהשתנה האקלים הפוליטי באזור נותקו קשרים עסקיים אלו ברובם המכריע. אחד ממנהיגיה הבולטים של העדה הסונית בלבנון בשנות הארבעים, ואולי הבולט והחשוב שבהם, היה ריאד אל־צלח, ראש־הממשלה בחלק־הארי של אותו עשור. אל־צלח, לוחם למען העניין הפן־ערבי עוד מנעוריו, לא הסתיר מעולם את שאיפתו למלא תפקיד בכיר לא רק בעדתו ובארצו, אלא גם בעולם הערבי בכללותו. סופו שנרצח ב־16 ביולי 1951, ברבת־עמון, בידי איש המפלגה הלאומית הסורית, כנקמה

על חלקו בהוצאה להורג של מנהיג המפלגה אנטון סעאדה ביולי 1949. משעלתה שאלת ארץ־ישראל על סדר־היום הערבי, באמצע שנות הארבעים, כבעיה מרכזית ואקוטית, נעשה ריאד אל־צלח לאחד ממבטאיה של העמדה הערבית הקיצונית ביותר בשאלה זו. עמדה זו תאמה את עמדותיו של אל־צלח בעבר, כפי שהתרשמו אותם בודדים מקרב מנהיגי היישוב או נציגיו בלבנון שפגשו בו בשנות העשרים, השלושים, או אף בראשית שנות הארבעים. פעילותו הגיעה לשיא במחצית מאי 1948, עם סיום המנדט הבריטי בארץ־ישראל וערב הפלישה הערבית לתחומה. מעט לפני־כן, בסוף אפריל 1949, יצאו ריאד אל־צלח ועמיתו הסורי, ג׳מיל מרדם, לסיור ברוב מדינות ערב, במטרה להבטיח שיתוף־פעולה בין־ערבי במאבק על ארץ־ ישראל; אפשר, כמובן, להטיל ספק בתרומתם הישירה של השניים ליישוב חילוקי הדעות ששררו בין מדינות ערב בשאלות שעל הפרק. שכן, ההחלטה על יציאה למלחמה ועל הפלישה לארץ־ישראל נתקבלה בכל מדינה ערבית על רקע שונה, ועל־פי־רוב מתוך שיקולים פנימיים. עם זאת, אין לשלול את התרומה, לפחות הפסיכולוגית, של היוזמה הסורית־לבנונית לטיהור האווירה הביךערבית לקראת

8 המלחמה.1

W.R. Goria, Sovereignty and Leadership in L e b a n o n 1943-1976, : 8 0 ראה עוד .London 1985

81. אל־צלח המשיך להחזיק בדעות מיליטנטיות גם במהלך המלחמה. בישיבה שנערכה בסוף יולי 1948 בארמונו של המלך עבדאללה ודנה בהמשך הלחימה בארץ־ישראל, צעק אל־צלח כי בהיעדר תחמושת יש לקטוף תפוזים מן העצים ולהשליכם על היהודים כדי שהערבים יצילו את כבודם. לפי המסופר, הודה המלך עבדאללה לאליצלח על רגשותיו הנאצלים,

75

ל זיסר י אי

ו ו ב קי ר ת ע ו נ י ד מ ס ו י ר פ ״ם ב ל האו ת ש י ל ל כ ת ה ר צ ע ה ה ס נ כ ת ר 1948 ה ב ו ט ק ו א ב

ד א י . ר ת בארץ־ישראל י א ב צ ן ה ת ל פ ת מ ו א נ אז ם שי י י ט מ ו ל פ י ם ד י ע בה להשג י ג ה ל

ה ד מ , ע ו ל ג ר ה , אימץ, כ ת ר צ ע י ה נ ו י ד ת ל י נ ו נ ב ל ת ה ח ל ש מ ש ה א ר ד ב מ ע , ש ח ל צ ־ ל א

ה מ י ח ל ת ה ב לחדש א ר ת ע ו נ י ד מ א ל ר , ק ם י ר ב ר ד א . בין ש קשה ו ת נ י ל א ר ש י ־ י ט נ א

ר 1947. ב מ ב ו ל נ ה ש ק ו ל ח ת ה ט ל ח ל ה ו ט י ב ת עצמה ל ר צ ע ל ב ו ע פ ל ל ו א ר ש י ־ ץ ר א ב

י פ ק כ ו י ד ל יחדיו ב א ר ש י ־ ץ ר א ת ב ו י ח ם ל י ב ר ע ל ם ו די הו י ל ר ׳ ש פ א , י ר מ ך א , כ ל ו ט י ב ה8 2 . ׳ ן ו נ ב ל ם חיים ב י ערב דים ו שיהו

ע ק ל ר ף ע ם א ק ל , ח ם י י מ ש ר ־ י ת ל ם ב י ע ג מ ה ל ח ו ת נ ר ג ס ו מ ק פ י ס ס י ר פ ם ב י נ ו הדי

ה ל ש מ מ ה ־ ש א , ר ח ל צ ־ ל אד א רי , ו ם י ל א ר ש י ם ו י ב ר ם ע י ג י צ , בין נ י נ עי די ו מו אישי א

ל ד ע ק פ ו ה ג הישראלי ש צי . הנ ת ו דמנ ת ההז א החמיץ א , ל ן ו נ ב ל ל ם ש ה ל ת מ י ה נ ו ס ה

ם י ט ר ו פ מ , ודיווחיו ה ן הו ששו י ס היה אל י ר פ ב ב ר ת ע ו נ י ד י מ ג צי ם נ ם ע עי ז המג ו כ רי

: ו מנ ו ן בי ו רי ו ג ־ ב בן ת ר כ ב מ צ ד . ב־9 ב ן ו ד בן־גורי ו ד ו ל ר ג שו

ן כ ו ח מ ל ו , ריאד צ ם ו ל ש ם ל י י ו כ ו סי י ר ב ד ע [מפרים], יש ל י [אליהו] ששון הג

ה מ ח ל מ א ה ש ם. מ י י אל רי טו ם טרי י י ו כ סי ת ו ו ע י ב ן ת ו נ ב ל ן ל . אי ו נ ל י ד בשב ו ב ע ל

ד א י ר . ל ם ל ו ן היה רוצה שיצאו כ כ ל ם ו י צ ו ם ר נ י ם א ד ב ת ל א צ ל ל ב ם א ה י ל ד ע ב כ

ם ל ס ו מ ת ל י ר ש פ א ר ה ת ו י הה ב בו ה הג מ ר ע ל י ג ת - ה ו ל ע י ל ו כ ח אין סי ל ו צ

ע י פ ש ת מ ו י ה ה היחידה [היא] ל צי , והאמבי ה ו ו ק ו ת ן ל ן אי ו נ ב ל , ומחוץ ל ן ו נ ב ל ב8 3 . ה ג י ל ב

ם כ ס ו ה ג י ישראל השי ג י נצי ח כ י נ ה ם ל י ב או ר ן הבי ו י ר ו ג ־ ן ל ב ו ש מנ ו ו בי ל ת א ו ר ו ש

ה נ ק ס מ ה ל ל י ב ו חה זו מ . הנ ס אישי י ס ל ב י ע ל ו , א ח ל צ ־ ל ם א ג שהוא ע ו ל ס כ ה מ נ ב ו ה א

ם י ר ח ם א י ב ר ם ע י ג י ה נ מ ה ל מ ו ד י ב , כ ה ל ת א ו ר ו ש , מ ה ר ו א כ , ל לה , העו ת פ ס ו בה נ חשו

י נ ס ו , ח ה י ר ט סו י , ושל ה המצרי כ ו ל מ ר ה צ ח ם ב י ג ו , ח ה ל ל א ד ב ה (המלך ע פ ו ק ה ת ת ו א ב

־ י ך הישראל ו ס כ ס ב ה ל יישו ת ש ו ר ש פ ל א ל א ש ח ל ל צ ־ ל ד א א י ם ר חר יותר) ג ם, מאו עי ז

. ם ו י של כ ר ד י ב ב ר ע

ה י ב ו ל ט דעה ש ה הו ל ל כ ד החוץ, ש ר ש ל מ ת ש י מ י נ ת פ ב ו ת כ ל ת ש ה ב ק ז ח ת חה זו ה הנ

הו ששון: י י לאל ז אר

ה ב ו ש ת י מהי ה ת ל ע ד ו ם ה ר ט ל ש ב . ח אד ן רי י נ ע י ב ק ר ב ת מ ת א ל ב ק י ש ה אנ ו ק מ

ל בזמן חו ן] י ו ה ישראל בלבנ ש ב כ ם ש רי ו י [של אז ו נ פ ה ר ש ש פ ת והאם א י פ ו ס ה

י פ ם כ י ר פ כ ת ה ת א ו נ פ ם ל י נ כ ו ו מ נ א ר ש ב ד ן ה ו כ ם נ . א ת ו ר י ב אד ל גיע רי ו י ב

אך ביקשו לזכור כי הם עומדים בחודש יולי, ולפני ספטמבר לא יבשילו תפוזים על העצים בארץ־ישראל. ראה: ד׳ לאפייר, ל׳ קולינס, ירושלים ירושלים, ירושלים 1978, עמ׳ 451-

.452 Beirut Summary for the Month of November 1948, PRO, FO 371/68489 - E .82

16167 83. ד׳ בן־גוריון, יומן המלחמה, ג, תל־אביב 1982, עמי 870.

76

ת ו י ל ש ל א ניפוצן ש

ם ת ע א ם ז א ת ב ל ט ו , הרי מ ך ת כ ו ש ע ו ל נ ם א י ד מ ו ם ע א , ו ׳ ץ נ א ב ר ל ס . מ ג שב.

י ב ת כ מ ך ב י ל ת ב ת כ י ש פ ו דבר מה. כ נ מ ל מ ב ק ל ל כ ו י נ ו נ פ ת ה ר ו מ ת ו ו ת ע י ס נ

ל ר נ ג ת ה ו ע צ מ א י יעשה ב ו נ ן ריאד שהפ כ לקח ע״י סלים?) מו ן (שנ האחרו

ם י ט מ ת ש ו מ ב שאנ ש ו . ריאד ח י נ ו נ ב ן ל ו וקצי נ ל ש ן מ , שיזמין קצי י ל י י ר8 4 . ה ב ו ש ת מ

ו ת ו נ ו כ ר נ ב ד , ב ו מנ ו י ב ב ת ן כ ו רי ־גו ם שבן י י ע מ ש מ ־ ד ח ם ה י ר ב ד י ב , כ ה א ר , נ ת א ם ז ע

, י אישי פ ו ל א ע ם ב כ ס ה ה או ל נ ב ה ן ל ו ו כ ת א ה א ל ו , ה ׳ ו נ ל י ב ש ד ב ו ב ע ל ח ׳ ל צ ־ ל ל א ש

־ ל א ל ל א ר ש י בין י חה כ ן ההנ . שכ ח ל צ ־ ל ד א א י ר ל ל א ר ש י י ג צי ל בין נ ו כ י ב ו כ שהושג

ת ו ר ו ן ש ת ו א ד מ ב , ל י ת ד ב ו ם ע י ס ל ב ת כ ל ל ו ש י אישי מ פ ו ת א ל ע ה ב נ ב ה ה ג ש ו ח ה ל צ

ל א היה כ ח ל ל צ ־ ל ד א א י ל ר ו ש ת נ י ח ב , מ ו ה מז ר ת . י ן ו רי ו ג ־ ל בן ו ש נ מ ו י ת ב ו ד ד ו ב

ע אישי ק ל ר ה ע נ ב ת ה ג ש ה ן ב כ ל ש א כ , ל ם י ד ס ו מ ם מ י ר ש ל ק ם ש מ ו י ק י ב ט י ל ו ן פ ו גי הי

ח ל צ ־ ל ל א ו ש מ ל ו ת ע ס י פ ת ר ל ו מ ד ג ו ג י נ ד ב מ ה ע ך כז ל ה ל - מ א ר ש ל י ה ש י ג י ה נ ם מ ע

ב ו ח ר ל ב ו ש ד מ ע ת מ ט א ט ו מ ל ל ו ל , והיה ע ה פ ו ק ה ת ת ו א ד ל ו ע ל י ש ט י ל ו פ ד ה ר ו ק ר ל ו

י ו כ נ י , בצי ה מ ו ד מ , כ ך כ ר ב ן הכי ו רי ו ג ־ . בן י ם הערב ל ו ע ם ב ו ג מ , כ ן ו נ ב ל י ב מ ל ס ו מ ה

ה ו ו ת , ה ב ג , א ך כ . ב ה׳ ג ע בלי י פ ש ת מ ו י ה ח היא] ל ל צ ־ ל דה [של א חי ה הי ׳האמביצי

י פ ל ל כ א ר ש ל י ה ש ל ו ע פ ת ה ר ג ס ת מ ף א י א ל או ת ו ו ס ח י י ת ה ת ה ר ג ס ת מ ן א ו רי ו ג ־ בן

ל ל ו י כ ל א ר ש ך י ל ה מ ק מ ל ח ן כ ו נ ב ל ת ב י נ ו ס ה ה ג ה נ ה ו ל י ת י מ י ע פ ל ה כ ש ע מ ל ח - ו ל צ ־ ל א

ד מ ו ע ך עצמאי ה ל ה מ א כ ם ל ל ו ע ל , ו ו ת ב ו ל י ב ו ת מ ו נ י ד ו מ , א י ב ר ע ם ה ל ו ע י ה פ ל ר כ ת ו י

. ו מ צ י ע נ פ ב

, ן ו י ר ו ג ־ ל בן ו ש מנ ו ה מי ר ו א כ לה ל חה העו , ההנ ת א ם ז , ע ת ב י י ח ר מ ת ו ק י י מ ע ן מ ו די

ע י ג ה ח ל ל צ ־ ל ל א ו ש ת ו נ ו כ ר נ ב ד , ב י ד החוץ הישראל ר ש ל מ ת ש ב ו ת כ ת ם מן ה ו ג מ כ

. ם ו ל י ש כ ר ד ל ב א ר ש ם י ך ע ו ס כ ס ב ה ישו י ל

ח ל צ ־ ל ל א ישתו ש ן ג ן בי י אין להבחי ו כ ה ז י ג ו ס ן ב ו ת הדי י ש א ר ש ב י ג ד ה ב ל ו ש ח

ן ו נ ב ל ל ם ש י ר ח א ה ה י ג הי ל מנ ם ש ת ש י ן ג י , לב ל ל כ ל ב א ר ש י י פ ל ו כ ת ש י ג ב , ו ו ה ז ל א ש ב

: ם י ב י כ ר ה מ מ . לגישה זו היו כ י ר ו ׳ ח ה אל־ ר א ש , ב א י ש נ ם ה ש א ר ב ת ו ה ע ת ו א ב

ם ו י ן ־ א ו נ ב ל ם ל ו י א תה כ י ראי , ו ל א ר ש ת י נ י ד ל מ ה ש ת מ ק ה ת ל ו ד ג נ ת , ה ת י ש א ר

, ה ב ת ש ו ד ע ן ה ן שבי ן העדי ו ז , לאי ת י נ ו נ ב ל ה ה נ י ד מ ה ה נ ו כ ה נ ס י ס ל ב ע ה ש ס י פ ת ם ה צ ע ל

י ב ר ע ־ ל ל כ ו ה ק ת ל ט ל ח ו ת מ , היצמדו ת י נ . ש ת י ל א י ר ו ט י ר ט ה ה ת ו מ ל ש ל ה ו ת ל כ ל כ ל

ל כ ה ב ז א־ ו כהו נ מ ת מ ו ט ס ן ל ת ורצו ל ו כ ת או אף י ו נ ו כ ר נ ס ו ח , ו ל א ר ש י ־ ץ ר ת א ל א ש ב

ל ו ק ש ת ל י נ ו ר ק ת ע ו נ ו כ , נ ת . שלישי י ישראל פ ל ת כ י א מ צ ת ע ו י נ י ד ץ מ מו ר לאי ו ש ק ה

ך שבין ו ס כ ס ל ה ל ש ל ו כ בו ה ישו ק מי ל ח י כ נ ו נ ב ל ־ י ל א ר ש י ך ה ו ס כ ס ב ה ו ש י י ת ל ו ר ש פ א

ן ו נ ב ל ם ל י י ל א י ר ו ט י ר ת השגים ט , השג ת י ע י ב . ר ת ו ר ח א ב ה ר ת ע ו נ י ד ן מ ל לבי א ר ש י

ף י א ל ו א , ו ה מ ח ל מ ת ה י ש א ר י ב נ ו נ ב ל ש הצבא ה ב כ ר ש ו , באז ל א ר ש י ־ ץ ר ן א ו בצפ

ר חיץ ו ז א ו ל ל ורים א ל אז ם ש ת כ י פ ה ם ו ז ו ר י ן פ י פ ו ל ח ו ל , א ל י ל ג ל ה ם ש י ר ח ם א י ק ל ח ב

. ד י ת ע ת ב י ר ש פ ת א י ל א ר ש ה י נ כ ל ס ר ט נ י ל , כד ת י נ ו נ ב ל ה ה נ י ד מ ן ה ל לבי א ר ש בין י

84. ששון אל שרת, 31 במאי 1949, ג״מ, משרד החוץ, 2454/12.

77

ל זיסר י אי

י נ ו נ ב ל ד המאמץ ה ק מ ת ל ה ״ ה ן בידי צ ו נ ב ל ם ה ו ר ד ם מ י ק ל ש ח ו ב י כ ׳ ו רם ע חי צ ב מ ר ׳ ח א ל

ח זה. ט ש רה מ ת מהי י ל א ר ש ה י ג י ס ת נ ג ש ה ב

ן בשארה ו נ ב א ל י ש ם נ י י ק ם בשיחה ש ו ג ט ל ת זו ב י נ ו נ ב ל גישה ל ה ש י נ י י פ א מ

ת ע ן ב ו נ ב ל ת ל י ל א ר ש י ה ה ש י ל פ ת ה ו ב ק ע , ב ן ו ט ר ק נ י , פ ב ״ ה ר ר א רי ם שג י ע ר ו ׳ ח ־ ל א

א י הו ר כ י ר ג ש ר ל מ י א ר ו ׳ ח ־ ל . א ס י ר פ ת האו״ם ב ר צ ל ע ם ש י נ ו י ל הד ג ר ל , ו ׳ רם ע חי צ ב מ ׳

ו זו ת י י נ י פ ש כ ק י ך ב , א ת י נ ק י ר מ ת א ו ב ר ע ת ה ן ב י י נ מעו ת ו י ל א ר ש ה י פ ק ת ה חושש מ

ים ם רשמי י ע ג ת מ מ י י ק ן מ ו נ ב ל ם ש ש ו ר ת ה ר א צו א לי ל י ש ד , כ ת י מ ש ר ־ י ת ל ב ב ל ש ח י ת

ף ו עדי ת ע ד י ל , כ ף י ס ו א ה ו . ה ל א ר ש י ־ ץ ר ת א י י ע ב ר ל ש ק ת ב י ר ב ה ־ ת ו צ ר ם א ם ע י ד ר פ נ

י ך הדגיש, כ , א ל א ר ש ם י ך ע ו ס כ ס ן ה ו ר ת פ ך ל ר ד , כ ל י ל ג י ב ל ר ט י י ר נ ו ן אז נ ו כ ל

ן ו נ א לב ק ו ו י ד כ , ו ת י ב ר ע ה ה ג י ל ת ה ו ר ב ל ח ל כ ה ש ט ל ח ה ע ב ב ק י ת ת י ב ר ע ת ה ו י נ י ד מ ה

ת מזו ו ח ת פ י ב ר ות] ע י נ טת מדי קי נ ] ׳ , ב ה ל י ל , ח ם ש א ו א ת ל י ש ד ל כ כ ת ה ו ש ע ת ל ב י ו ח מ

ט ע ו מ נ י ג פ ן ה ו נ ב ל ם ב י ר צ ו נ ה ה ש ד ב ו ע ל ה ש , ב ר א ש ׳ - בין ה ב ר ת ע ו נ י ד ר מ ת ל י ש

תה א באו י ש נ , ציין ה ם י ר פ ח ב ל צ ־ ל ל א ו ש ת ו ח י ל ש ו ל חס י . בהתי ה מ ח ל מ ן ב י י ד ענ ו א מ

א י הנשי ך כ כ ־ ר ח ן א ע ט ש שזה י ש ח , מ ו ת ל ש מ מ ־ ש א ת ר ת א ו ח נ ה ל ע מ נ מ א נ ו י ה שיחה כ8 5 . ו ד מ ע מ ש ל ש ח ם מ ת ט י ק נ ע מ נ מ א עצמו נ ם שהו י ד ע ט צ ו ק נ ם ל י ר ח א רה ל הו

וח ו ם בדי א ג ו צ מ ן ל ת י ל נ א ר ש י ־ ץ ר ת א ל א ש ת בהקשר ל י נ ו נ ב ל ף לגישה ה ס ו י נ טו בי

ו נ י י נ ע ת , ה ם ב ש ת כ ך נ , כ ם י נ ו נ ב ל ם ה י ג צי . הנ אן ז ל ששון מלו , ש ר ת ו ר י ח ו א , מ ף ס ו נ

, ואף הציעו י ר החוץ הישראל ן ש י לבי נ ו נ ב ל ר החוץ ה ה בין ש ש י ג ם פ י י ק ת ל ו ר ש פ א ב

י נ ו נ ב ל א ה ב צ ש ה ב כ ח ש ט ן ש ו נ ב ח ל פ ס י ת ב ר ע ־ י ל א ר ש ם י כ ס ת ה ר ג ס מ י ב ע כ מ ת ש מ ב8 6 . ץ ר א ם ה ו ר ד ה ב ש ב כ ם ש י ח ט ש ת ה ה א מ ו ח ת ח ל פ ס ם ת י ר צ ו מ ל י א , ו ל א ר ש י ־ ץ ר ן א ו פ צ ב

, ם ששון - שנעשו ח ע ל צ ־ ל ל א ו ש י ע ג מ ת ב ו א ר ם יש ל ה א ל א ש ה ה נ י ע ת ב ר ת ו ך נ ם כ ג

, ת י נ ו נ ב ל ה ה ג ה נ ה ח ל ל צ ־ ל ל א ו ש י פ ת ו ר ש ת ל י א ש ל י מ בו ך גי מ ל ס , ע ה א ר נ ל ה כ כ

ת ו נ ו כ נ י ל טו ם בי ו ש י - מ נ ק י ר מ א ר ה רי י השג נ ז י באו ר ו ׳ ח ־ ל א א ן הנשי ע ט י ש פ א כ ל ש

ם ך ע ו ס כ ס ל ה ו ש ב ו ש י י ך ל ר ד ם ב ד ק ת ה , ל ת ל פ ר ו ע מ ת ו י ל ל א כ ל , ו ת י ט ר ק נ ו ת ק י נ ו נ ב ל

. ת י ל י ל ה היא ש ב ו ש ת י ה ה כ א ר . נ ל א ר ש י

ם ג י ש פ , כ ו ל ם א י ע ג ל מ י ש ד ר המי ש ק ה ה ם מ ל ע ת ה ר ל ש פ א ־ י , א ת י ש א ר

ג י להשי נ ו נ ב ל ן ה ר זה היה הרצו ש ק ה ב , ו י ד החוץ הישראל ר ש ל מ ו ש ת ב ו ת כ ת ה מ ל ו ע

אד ן זה רי י י נ לע , ו ם י נ ו נ ב ל ך ה ם כ ש . ל ן ו נ ם לב ש בדרו ב כ ח ש ט ש ה ל מ ״ ה ת צ ג י ס ת נ א

. ם ת ר ט ת מ ו א ג ם שהשי פ ו ס ל ו א ר ש ל י ה ש י ג י צ נ ם ל י נ ר פ ם להאי י נ כ ו , היו מ ח ל צ ־ ל א

ם ימו ע ת שקי ו ר ו ג ס ת ו ו י ט ר ת פ חו ן הביעו בשי ו נ ב ל ל ה ש י ג י ה נ ם מ נ מ ו ת א י נ ש

ם ך ע ו ס כ ס ת ה ב א ש י י ת ל ו ר ש פ א ת ה ל א ו ק ש ת ל י נ ו ר ק ת ע ו נ ו כ ם נ י י ב ר ע ם מ י ט מ ו ל פ י ד

; בן ו כמו ה ז י ג ו ס י ב ב ר ע ־ ן י ס ב ו ז נ ס נ ו י שיושג ק א נ ת , ב ם ו ל י ש כ ר ד ל ב א ר ש י

י ט י ל ו ך פ ל ה מ א ל י ל דא ו ו , ב ש מ ל מ ת ש ו י נ י ד מ ת ל כ פ ו ה ה נ נ י ן א י ת זו עדי ו נ ו כ ם נ ל ו א

Pinkerton to Secretary of State, 26 November 1948, CLS, US Documents, box 8- .85 RG 84, box 232/file 800

86. ששון אל שרת, 31 במאי 1949, ג״מ, משרד החוץ, 2454/12.

78

ות ניפוצן של אשלי

ודאי בו , ו ן רצו ת ו ל ו כ י י ל ע ו ב ן הי ו נ ב י ל ג הי ח שמנ י נ ה ה ל ש , ק ך כ ה מ ר ת . י י ט ר ק נ ו ק

ן ו ו י ו בכ י כ ל ה מ ה ל מ ו ד י ב ב ר ע ־ י ל א ר ש י ך ה ו ס כ ס ב ה ישו ך לי ל ה ל מ י ב ו ה , ל ח ל צ ־ ל א א ל ש

ם י י ב ר ע מ ם ה רי רי ל השג חים ש ו ו י ל בד א ר ש י ־ ץ ר א ת ל י ב ר ע ה ה ש י ל פ ב ה ר ך ע ו פ ה ה

ת ו ר ש פ י שכזה. א ט ר ק נ ו ן ק ל רצו ו ע ת א א ז ה כ מ ג ל מ ת ע ע י י ס ת מ ו ד ל ע ן כ ת אי ו ר י י ב ב

ג צ י י מ ח כ ל צ ־ ל ל א ו ש ת ו ה מ ר ל ו מ ד ג ו ג י נ , ב ו נ י צי ו ו ר חזרנ ב כ י ש פ , כ ת ד מ ו ת ע א ז כ

ל ד ש ר ו ק ר ת ו י ב ר ע ־ ן ם פ ל ו ת ע ס י פ ל ת ע ם ב ד ן - א ו נ ב ל ת ב י נ ו ס ה ה הג ל ההנ י ש ס ו פ י ט

י נ ו ס ב ה ו ח ר ם ב ררי ח השו ו ר ה ־ י כ ל ה ה ב ב ה ר ד י מ י ב ו ל ן זה - שהיה ת ו ו י ת בכ ו ל י ע פ

ת ו ר מ י ל , כ ה ל ו ן ע א כ . מ ן ו נ ב ת ל ת א ו ב ב ו ס ב ה ר ת ע ו נ י ד ל מ ן ש ת ו י נ י ד מ ב ן ו ו נ ב ל ב

ר ו א ן ל ב ו ר מ ב , ד ח ל צ ־ ל ם א ו ע י ע ג ת מ ו ד ו ל א ן ע ו י ר ו ג ך ב ן ל ר ששו ס מ בי ש ו ח החי ו ו הדי

ו ת מ א , הרי ל ה ל ו ד ה ג ח ל צ ה ם כ ג י צ ה ו ל נ ו צ ר ו ו ל ם א י ע ג מ ל ששון ב ת ש ו האישי ת ו ב ר ו ע מ

ל ממש. ר ש ב ל ד ו כ ל ם א עי רי מג ד מאחו מ א ע ר ל ב ל ד ש

ם ת ג ה ע ת ו א ו ב מ ס ר ו ל פ א ר ש י י ג צי ם נ ח ע ל צ ־ ל ל א ו ש ל מגעי וחים ע ו , די ן ו כ מ כ

ם כרי ז ם מו , והם ג ת ד ח ו י ב מ ל ־ ת מ ו ש ל ת ו כ ר ר ו א ע ך ל ת עצמה א י נ ו נ ב ל ת ה ו נ ו ת י ע ב

ת ח פ ש ם מ ו ע ל י פ א ת ו י נ ו ס ה ה ד ע ם ה והים ע ם המז י נ ו נ ב ו ל ב ת כ ת ש י ר ו ט ס י ת ה ו ר פ ס ב

ם י ע ג מ ס ל ח י י ו ל נ י ל ע ת ש ל ב ג ו מ ת ה ו ב י ש ח ל ה ת ע ו ד י ע ם הן מ ו ג ל ת א ו ד ב ו 8 ע 7 . ח ל צ ־ ל א

. ם ת ר ג ס מ ר ב מ א נ ל ו

, ת י ש א . ר ת ו פ ס ו ת נ ו נ ק ס ה מ מ ה כ ל ע ח מ ל צ ־ ל ת א ש ר פ י הדיון ב ה כ א ר ת נ א ל ז כ ב ו

י פ כ ר מ ת ו ה י ב ר ת ה ב כ ר ו ה מ ת י ת ה י נ ו נ ב ל ה ה י ג ו ס ל ישראל ב ה ש ת ו י נ י ד י מ ד כ מ ל א מ הו

ם י ק ל ם ח ם ע י ראל ם יש י ג צי ל נ ם ש ה י ע ג ת מ ש ר פ ת ב ו ד ק מ ת ך ה ו ת ד מ ו מ ל ר ל ש פ א ש

ד - ח א ם כ י נ ו ס ם ו י נ ו ר י - מ נ ו נ ב ל ל ה ש מ מ ה מן ה מ ל ע ת א ה ל ל א ר ש . י ת י נ ו ר מ ה ה ד מ ע ב

ו ד ק מ ת ה ה ו מ ח ל מ י ה ר ח ו א כ ש מ ו נ ל ם א י צ מ א , מ ב ג . א ף עמו ת א ו ר ב ד י ה ע ל י ג ה ה ל ת ס י נ ו

, ם י ר י כ ה ב ר ט ש מ א ו ב י צ נ י צ ל ק ת ש ו ש י ג פ ב ק ו ש נ ת ה ת י ב ת ש ו ד ע י ו צ ו ר ע ל ב ש מ ל8 8 . ת ו נ י ד מ י ה ת ש ף ל ת ו ש מ ל ה ו ב ג ך ה ר ו א ט ל ק ש ת ה ר י מ ש ו ל ע י ס ש

ע י ג ה י ל ת מ י א ו כ א היה סי ם ל י נ ן ש ת ו א י ב ח כ ל צ ־ ל ת א ש ר פ ד מ ו מ ל ר ל ש פ , א ת י נ ש

ם י ג הי ר המנ ק י ע ב ת ו י נ ו נ ב ל הגה ה ל ובין ההנ א ר ש , בין י ם כ ס ה ל שכן ל א כ , ל ה נ ב ה ל

ח היה ל צ ־ ל אד א , רי ת מ . א ן ו נ ב ל ת ב י ב ר ע ת ה י מ ו א ל ה ה ע ו נ ת ל ה יצגיה ש , מי ם בה י נ ו ס ה

ת העדה ג ה נ ה ו ל י ת י מ ם ע ג א ו ו , ה ן כ ־ י פ ־ ל ע ־ ף . א י נ ו נ ב י ל א ק י ט י ל ו ה פ נ ו ש א ר ב ש ו א ר ב

ם י ובין א ט י ל ו ך פ ר ו ך צ ו ת ם מ , בין א ת י ב ר ע ת ה י מ ו א ל ה ה ס י פ ת ם ל י ב י ו מחו ת הי י נ ו ס ה

ל ת ש ו ב י ס נ , ב ת י ל א ת ר ל ו כ ם י ה ה מ ל ל ת זו ש ו ב י ו ח . מ ת י ט נ ת ו ם א ל ו ת ע ס י פ ך ת ו ת מ

ה ר ש פ ה ל מ ע ע י ג ה ם ל ה ה מ ע נ א מ ל י מ מ ל ו א ר ש ל י ח ש י ש ־ י נ ב ך ל פ ה י ה , ל ם י נ מ ם ז ת ו א8 9 . ת י ת מ א

ה זה, ר ק מ י - ב נ ו י ר הארכ מ ו ח ל ה ו ש י ת ו ל ב ג ל מ ת ע ד מ ל מ ה שבה ו ל ו ה כ ש ר פ ה

87. ראה: חסאן חלאק, מוקפ לבנאן מן אל־קצ׳יה אל־פלסטיניה, 1952-1918, עמ׳ 285. 88. ראה למשל, דוח על פגישה עם מפקד המשטרה הלבנונית, שבו נידון שיתוף־פעולה בין משטרת ישראל למשטרת לבנון ולאורך הגבול בין שתי המדינות, 27 בפברואר 1950, ג׳׳מ,

משרד החוץ, 2454/12. 89. ראה מסקנות דומות בהקשר הסורי והמצרי, א׳ רבינוביץ, השלום שחמק.

79

יל זיסר אי

יומניו של דוד בן־גוריון - כמקור היסטורי אחד ויחיד. כמו בעניינים אחרים, גם כאן דרושה בחינה רחבה יותר של ההקשר ההיסטורי, תוך התבססות על מגוון של

מקורות, ובהם, כמובן, גם מקורות לבנוניים.

ישראל והעדה השיעית בלבנון בתקופה הנידונה היוותה העדה השיעית 18% בקירוב מכלל האוכלוסייה של לבנון, אלא שכוחה הפוליטי הממשי היה דל בהרבה מן המתחייב מנתון שכזה. רוב בני העדה התגוררו בתנאים של עוני, דלות ופיגור באזורים הכפריים של בקעת הלבנון ודרום לבנון, תחת שלטונה של מנהיגות פאודלית, שנהגה בהם ביד חזקה ודאגה בעיקר

9 לאינטרסים הכלכליים והפוליטיים שלה עצמה.0 מצד אחר, מאז ראשית ההתיישבות היהודית בצפון ארץ־ישראל שררו יחסי ידידות ושכנות טובה בין המתיישבים ובין הכפריים השיעים מעברו הצפוני של הגבול. יחסים אלה עמדו בעינם גם בעתות של מתח ומצוקה - למשל, 1920-1919 (ובכלל זה בפרשת תל־חי) - וכן בשנות ה׳מאורעות׳(1939-1936) לפני מלחמת העולם השנייה. הם היו, למעשה, נחלתם של רוב השיעים באזור ובכלל זה של מנהיגות העדה. אדרבא, ראשי השיעים אף ׳איימו׳ מפעם לפעם על שלטונות המנדט הצרפתי, ואפילו על שלטונות לבנון העצמאית, לאחר 1943, כי יפרשו מן המדינה הלבנונית ויסתפחו

9 אל שטח המנדט הבריטי בארץ־ישראל, אם התביעות שהעלו לא ייענו.1 על כל פנים, ראוי לזכור כי רמת המודעות הפוליטית של המנהיגות הפאודלית השיעית, ושל רוב בני העדה, היתה נמוכה בתקופה הנידונה, וממילא לא התפתחה בה שום אוריינטציה פוליטית רצינית. הצרפתים, למשל, הצליחו לקנות בקלות יחסית את תמיכתם של השיעים במדינה הלבנונית שהקימו ב־1920, במחיר הכרה בהם כעדה נפרדת (בניגוד למצב ששרר בימי האימפריה העות׳מנית).92 במילים אחרות, השיעים בוודאי לא יכלו להיחשב לעת ההיא כקבוצה לאומית־ערבית, ועובדה זו תרמה רבות

גם לנכונותם לשתף־פעולה עם היישוב היהודי בארץ־ישראל. שיתוף־פעולה זה התבטא בשלושה מישורים עיקריים:93 ראשית - קשרי מסחר וכלכלה, ובעיקר מכירת תוצרת חקלאית, שנמשכו כמעט עד לפרוץ המלחמה ב־ 1948, למרות הצטרפותה של הממשלה הלבנונית לחרם הערבי על היישוב כבר ב־1945; שנית - סיוע בהברחת מעפילים, במכירת נשק ובהעברת כספים דרך לבנון לארץ־ישראל; ושלישית - מעורבות של מנהיגים שיעים שונים במכירת קרקעות

ם הנעלם, תל־אביב 1988. א מ א 90. ראה: פ׳ עג׳מי, ה 91. ראה: א׳ זיסר (לעיל הערה 11), עמ׳ 18.

K. Salibi, The Modern History of L: וכן: פ׳ עג׳מי, האמאם e b a n o n , pp. 151-204 92. הנעלם.

93. ראה: על מערכת הבחירות האחרונות בלבנון, א׳ אילני, ראש השב״כ, למשרד החוץ, 2 במאי 1951, ג״מ, משרד החוץ, 2565/12, ג׳/159/403; וכן: חסן חלאק, אל־תיאראת

אל־סיאסיה פי לבנאן, עמי 14.

80

ת ו י ל ש ל א ניפוצן ש

ליהודים בארץ־ישראל. בתחום זה פעל, למשל, אחמד אל־אסעד, מנהיגם הבולט של השיעים בדרום הלבנון, שמשפחתו היתה בעלת שטחים נרחבים בגליל.

קשריהם ההדוקים של הכפריים השיעים בדרום לבנון עם שכניהם היהודים לא שימשו מנוף לכינון ברית מדינית אסטרטגית בין היישוב, ולימים מדינת ישראל, ובין השיעים. בצד הציוני ולימים הישראלי התגלתה, בדרך כלל, אפילו התעלמות מעדה זאת ומן התפקיד שהיא ממלאת בלבנון (למעט עניין בטחוני־מודיעיני, שגילו המחלקה המדינית של הסוכנות, ולימים קהילת המודיעין, ביישובי השיעים שלאורך

9 הגבול).4 את הנתק המדיני בין השיעים לבין היישוב היהודי, ולימים בין השיעים וישראל,

ניתן לתלות בכמה סיבות: ראשית, בני העדה השיעית היו רחוקים מלהיות עדה מגובשת ומלוכדת ובדרך כלל מנהיגיהם פעלו כיחידים הן בזירה הפנים לבנונית והן במגעיהם עם אנשי היישוב היהודי, כמובן. בניגוד למנהיגות המרונית, הם אף לא התיימרו לדבר בשמם של כלל בני עדתם ובדרך כלל לא היתה להם ראייה כוללת, שלא לומר אסטרטגית, על המציאות באזור. יתרה מכך, מאז שנת 1943, שנת כינונה של לבנון העצמאית וגיבושה של האמנה הלאומית, עלו מנהיגים אלו על דרך של השתלבות במדינה הלבנונית ופעולה במסגרתה. שהדי לבנון העצמאית של האמנה הלאומית אפשרה למנהיגים אלו לשמר ואף לחזק את כוחם הפוליטי, ומכאן שהיא היתה מבחינתם מסגרת פעולה נוחה ועם השתלבו בה מרצון, כפי שעשו, אגב, בימי המנדט

הצרפתי. שנית, כתוצאה מכך המגעים של מנהיגי העדה השיעית עם היישוב היהודי במהלך שנות הארבעים היו תמיד בעלי אופי מעשי (מכירת אדמות, הברחת נשק ועולים) ולכל היותר בעלי אופי מודיעיני. הם נעדרו באופן ברור כל ממד פוליטי־מדיני, ששני הצדדים גם יחד נמנעו ממנו. הרושם שהתקבל אצל נציגי היישוב היהודי, ולימים נציגיה של ישראל, היה אפוא כי מדובר בעדה חלשה ומפוצלת, פסיבית ונעדרת משקל של ממש בחייה הציבוריים של לבנון, ומכאן שאין כל טעם לטפח עמה

קשרים אסטרטגיים.

הדרוזים

לדרוזים נודע תפקיד מרכזי בצמיחתה של ישות אוטונומית לבנונית בהר הלבנון בתקופה שבין המאה השש־עשרה והמאה התשע־עשרה. ואולם, עם כינונה של ׳לבנון הגדולה׳, ב־1920, ובעקבות המהפך הדמוגרפי שחולל הצעד הזה, הורדו הדרוזים למעמד של עדת שוליים, המהווה 6% בקירוב מכלל תושבי המדינה. אף־על־פי־כן, דומה, כי תפקידם בלבנון של שנות הארבעים והחמישים היה משמעותי הרבה יותר

94. ראה למשל, דיווחים על הנעשה בלבנון, אצ״מ 10121, 5581, 525-9027: וכן: מכתב מביירות, 17 באוקטובר 1945, ג״מ, משרד החוץ, 2565/12, ג׳/159/403, וכן: -32-11

.2567/2

81

ל זיסר י אי

, ר מ ש ל הדרוזים ל ם ש ת ח ל צ . ה ר פ ס מ ם ב ה ם מ י ב ו ר ת, שהי עי י העדה השי נ ל ב מזה ש

ה ע ב ן הגדולה׳ נ ו נ ב ל ת ׳ ר ג ס מ ם ב ה ל ם ש י י ת ד ע ם ה י ס ר ט נ י א ת ה , א י ק ל ן ח פ ו א ם ב ו ג ל ו

לי או ה, ו י לו בנ י הה שג בו ת הג ו ד י כ ל ת ה ד י , מ ל העדה י ש נ מ ח ו ל ה ה י פ ו ם: א רמי ו ה ג מ כ מ

, י ר ו ׳ ח ־ ה (בשארה אל פ ו ק ה ת ת ו א ן ב ו נ ב ל ל ם ש י נ ו ה המר י ג הי ם ממנ י ד ח א ה ש ד ב ו ע ף ה א

זים. ם ודרו י נ ו ר ל מ ם ש י ב ר ו ע ם מ רי ו ו באז ל ע פ ל אדה) צמחו ו י מ ו א ל י פ א ן ו ל שמעו י מ כ

י ד ים, כ ז י הדרו ש א ם ר ה ע ל ו ע פ ־ ף ת ש ם ל י נ ו ר מ ם ה י ג י ה נ מ ת ה בה א י ו חי ת ז ו א י צ מ9 5 . ת ו ר י ח ב ים ב ז ל הדרו ם ש ה י ת ו ל ו ת ק ם א מ צ ע ח ל י ט ב ה ל

ם י נ י י נ ע ן הצטמצמו ל ו נ ב ל ים ב ז די והדרו ם בין היישוב היהו , היחסי ם י נ ל פ ל כ ע

ו היה ל ם א י מ ו ח ת . ב ה השיעי ר ק מ ה ל מ ו ד ת - ב ו ע ק ר ק ק ו ש ת נ ו א ק ס ו ע מ ם כ י מעשי

, שהיה ת ה ע ת ו א ה ב ד ע ל ה ם ש י ט ל ו ב ה ה י ג י ה נ מ ד מ ח , א ן א ל ס ר ד א י ׳ חד מג ו ל במי י ע פ

ת ו א מ צ ע ת ה ו נ ש ם ב בי ו החשו י כ מ ו ת , מ ד ח א י ו ר ו ׳ ח ה אל־ ר א ש ל ב י ש ט י ל ו פ ו ה ת י ר ב ־ ל ע ב

ת נ י ד ל מ ה ש ת מ ק ת ה א ר ק ו ל כ ע ד ו ו כ ל ו ה ל ם א י ר ש ק א ש ל 9 א 6 . ן ו נ ב ל ל ת ש ו נ ו ש א ר ה

ת, י ז ת הדרו ו ג י ה נ מ ם ה י ג א כ ו פ ה א א ר ה במאי 1948. נ י ל ת א י ב ר ע ה ה ש י ל פ ה ל ו א ר ש י

, ל א ר ש י ה או ב רי ם בסו י ז ו י הדר ג י ה נ ה מ י ת י מ ו ע מ ה כ ש ע מ ל ם ו עי ה השי י ת י מ ו ע מ כ

ם או אף ת ו ב י ש ח ה ב ר כ ה ה ר ד ע . היא נ ת י נ ו נ ב ל ה ה נ י ד מ ת ב ו ב ל ת ש ל ה ך ש ר ל ד ה ע ת ל ע

ו ישראל מצדה ל י א , ו ן ו נ ב ל ם ב י ז ל הדרו ם ש ת נ י ח ב ל מ א ר ש ם י ם ע י ר ש ל ק ם ש ת מ ו ר ת ב

. ו ל א כ ם ש י ר ש ח ק ו פ י ט ת ב ל ע ו ל ת ה כ ת א א ר ל

־ י ת ל ב ם ה ג י ה נ מ ה ל ר ה מ ך ב פ ה , ש ט א ל ב נ ׳ ל ג א מ ל כ ו ש ב כ ו ך כ ר ת החמישים ד ו נ ש ב

תו בו . חשי ת י נ ו נ ב ל ־ ל ל כ ירה ה ה בז ג ה נ ת ה ו ר מ ו ח י ת י ף פ א ן ו ו נ ב ל ם ב י ז ל הדרו ר ש ע ר ו ע מ

ע ג מ ן ישראלי ל ו סי י , נ ם ת החמישי ו נ ע ש צ מ א דה, ב י ל ל האיש הו רית ש ו האז ת ו י מ ו ק מ ה

ת הודו ל ש מ ש מ א ה (ובהם ר י ס א ם ב ה אישי מ ל כ ם ש י ב ו ט תיהם ה רו ת שי ו ע צ מ א , ב ו מ ע

ל ו א כ ר ת ד ס א ל פ ה ל ו ו י , שק ט א ל ב נ ׳ . ג פה ה י ל א ע ן ל ו סי י א שהנ ל 9 א 7 . ( ו הר ל נ ל ר א ה ו ׳ ג

ם ואימץ ר הקדי ב , כ י ז ו ק דר א ר ל י ו נ ו נ ב ג ל י ה נ מ ך ל ו פ ה ל , ו ן ו נ ב ל ת ב י ט י ל ו פ ב הזירה ה ל

ר ש ר ק י ליצו ו כ ם סי ו א היה ש ל ל א ר ש י ל , ו ת) ת מתאימו סו תפי ו ת ( י ב ר ע ־ ת י מ ו א ת ל הו ז

. עמו

ל ת היעדרה ש ד ב ו ת ע ת א א ר ש ת י , ב ה מ ו ד מ , כ ת ו ש י ח מ ה מ ת ו זה ע ר ק ס נ ת ש ו י ש ר פ ה

ת ו ד ע ל שכן ביחס ל א כ , ל ן ו נ ב ל ס ל ח י ת ב ש ב ו ג מ ה ו ר ו ר ת ב י ל א ר ש ת י ו י נ י ד מ

א ם ל , א ד ב כ ק נ ל י ח ה כ ש ו ח ת ר מן ה ר ח ת ש ה ר ל ש פ א ־ י א א ל י מ ת בה. מ ו י ח ת ה ו י מ ל ס ו מ ה

י ר ה (או פ ר ק מ י ה ר ת היה פ י נ ו נ ב ל ירה ה ל ישראל בז מגעיה ש ה ו י ר ש ק ה מזה, מ ל ע מ ל

ל ת היה המשך טבעי ש י נ ו נ ב ל ירה ה ל בז א ר ש ל י ה ש י ע ג מ ר מ ח ק א ל . ח ת) י נ ו זמה לבנ ו י

י העדה נ ם ב ה ע ב ו ת ט ו נ כ י ש , קשר ה (למשל נ י ת המד מ ק י ה נ פ ה ל ר ר ש ת ש ו א י צ מ

ך זמן. ר ו א , ל קה ם הדו י ר ש ת ק כ ר ע ם מ ו י ק , ל ן ב ו מ , כ י א היה ד ך ל כ ב א ש ל השיעית). א

ל זה, ל כ ב ן - ו ו נ ב ל ת ב ו נ ו ש ת ה ו ד ע י ה נ ם ב ם ע י י ם הישראל י ע ג מ ל ה ף ש ס ו ן נ י י מאפ

ם י נ ו נ ב ל ח ה ־השי י ל בנ ת ש י ש ע מ ם ה ת ש י ג ב מ כ ר ו ה מ ם - הי י נ ו ר מ ם ה ם ע , ג ר ב ת ס מ כ

95. ראה: א׳ ויסר (לעיל הערה 11), עמי 38-30., עמי 14. 96. חסן חלאק, אל־תיאראת אל־םיאסיה פי לבנאן

97. ראה: ג׳׳מ, משרד החוץ, 2477/13.

82

ת ו י ל ש ל א ניפוצן ש

ן זה י י הם. מאפ י נ ד עי ג נ ו ל ד מ ע ים) ש ליטי ו פו ם א י ב אישי ם (לרו י י ט ק ט ם ה י ע י נ מ ה מ ו

ם י מ י ל ל ו א ר ש י ־ ץ ר א ב היהודי ב ם היישו ת ע י ר ב ל חזון ל ל שמץ ש ל כ ש ע א ר ל מ י פ א ה

ם י ר ש ח ק ת פ ם ל ת ל ו כ י ם ב י ל ב ג ו ים היו מ ז ם והדרו י מ ל ס ו מ ה ל ש כ . כ ל א ר ש ת י נ י ד ם מ ע

ד ח ף א ת ו ש ה מ נ כ ר מ ב ל ד ו ש ר ק י ע ט ב ל , כן ב ם י נ ת מ ם ה ה י ת י מ ע ר מ ת ו , י ל א ר ש ם י ע

ם י י ת ח פ ש ם, מ י ם אישי י ס ר ט נ י א ת ל ו ב י ו ח מ ת ו ו נ מ א ם - נ י י נ ו נ ב ל ם ה י ג ל פ ל ה כ ל

ק ו ד ר ה ש ו אף ק ת א י ר ר ב צו י ן ל ו סי י ל נ ה כ ל כ י ס ר ו ח ל א ו ק י ל ש ל כ ה ע ר ב ג , ש ם י י ת ד ע ו

. ל א ר ש ם י ע

סיכום

ת ו נ ש ת ב י נ ו ר מ י העדה ה נ ם ב ה ע נ י ד מ ה י היישוב ו ג צי ו נ ל ה י נ ם ש י ר ש ק ת ה כ ס מ מם י ע ג מ , ה ת י ש א ת. ר ו י קר ת עי ו נ ק ס ש מ ו ל ת ש ו ל ו ם ע ת החמישי ו נ ת ש י ש א ר ב ם ו י ע ב ר א הי ם היה מצו ח ו כ ם ש י מ ר ו ו ג , א ת י נ ו ר מ ה ה ד ע ח ממשי ב ו , חסרי כ ם י י ל ו ם ש י מ ר ו ם ג היו ע

ל ירידה. ך ש ש מ ת ך מ י ל ה ת ב

ן ו ה לרעי ק י מ ע מ ת ו י ת מ ת א ו ב י ו ח ך מ ו ת ו מ ל ם א י ע ג ם מ י י א ק י ל נ ו ר מ ד ה צ , ה ת י נ שך פ ה , ו ל א ר ש ם י ש ע מ ל מ ם ש כ ס ה ע ל י ג ה ן ל ו ו כ ת א ה , ל ת י נ ו ר מ ־ ת י נ ו י ת צ י ר ל ב שן פ ו א ס ב י י ג א ל ל קשו א א בי ם ל י נ ו ר מ ח ה ־השי י . בנ ה ת ת מ ו א ם שהושג ל כ ס ל ה ה כ ר ה מ ב־ ם י נ פ ם בזירה ה ה י ק ב א ך מ ר ו צ , ל ר ש פ א ל ה כ ה כ י , סמו ת י ל א ר ש ה י כ י מ י ת ט ר ק ס י ד

. ת י נ ו נ ב ל

ת י נ כ ו ף ת ו א ה א ר ו ד ה ס נ ש ם מ ל ו ע א הוצגה מ , מן הצד הישראלי ל ת י ש י ל של בה ל ו ח י ל , כד ן ו נ ב ל ה ב ק ו מ ת ע י ל א ר ש ת י ו ב ר ו ע מ א ל י ב ה ן ל ת י ל כ ת , ש ת י ב י ט ר פ ו אג זה ו ס ך מ ל ה מ , ש א ק ו ו ה ד ת י ת ה ט ל ש . הדעה ה ל א ר ש י י ל ן הרצו ו ו י י בכ נ ו ט ל ך ש פ ה מד ס מ מ ד אנשי ה צ ר מ ק י ע , ב ר ס ו ב ־ ת ו נ ו י ע ר ־ ר ל ע ו ם ה ע פ ם ל ע פ מ י (הגם ש ש ע ו מ נ י א

. ( י הישראלי נ ו ח ט ב ה

ת ו להישנ ר"ו ו ם לחז י ד י ת , שהיו ע ם י ס ו פ ה ד מ ו כ ר צ ו ו נ ל ם א י ע ג מ י ב ר כ ו ר ת ב א ם ז ע. ן כ מ ־ ר ח א ם ל ת ג י ל א ר ש י ־ ת י נ ו נ ב ל ם ה י ס ח י ת ה כ ר ע מ ב

ן הביא כ ל א א ר ש ת י ה א פ י ק מ ד ה דו ת הבי ע ב ט ת ׳ ץ א ו ר פ ן ל , הרצו ת י ש א רר ל מחי כ ת ב א ש ז מ מ ה שאין ל ח נ ה , ב ן ו נ ב ל ם ב י נ ת מ ם ה ם ע י ר ש ן ק ו נ י כ ת ב ו נ י י נ ע ת ה ל

ת. ו י ־הדד ס אי י ס ל ב א ע ל דאי ש ו ו ב ו

ם י פ ק ש ם מ י נ ו ר ם מ ם אישי ו ע ל ה י נ ת ש ו ש י ג ל פ ם ע י ם הישראל י ג צי חי הנ ו ו , די ת י נ ש

ן ו נ לב י ׳ כ מ ו ל ת ן הקשה׳ ש הגרעי ם ׳ ו ע נ מ נ , ש ו ל ם א עו אישי ת שהבי ו ד מ ע ת ה ר א ק י ע ב

ן כ ל , ו ם י ל א ר ש י ם ה ח י ש ־ י נ ת ב ת א ו צ ר קשו ל ו בי ל ר שאישים א ו ר ך ב כ ד מ ב . ל ׳ ה נ ט ק ה

ל ת ש ו י פ י צ ת ה ו א מ א ם ת ה י ר ב . ד ם ה ל ם ש רי או התי וחים ו ו ת הדי , א ם ת ס , מן ה הטו

ם י ג צי ה שהנ ד ב ו ע ר ה ו א מר ל חו ל ו . ק ת ב ש ל אוזן ק א ע ו פ ו א ל פ נ ם ו י ל א ר ש י ח ה י ש ה ־ י נ ב

. ם ת ו כ ז , ב ן ב ו מ ך - כ ר ד ־ ת צ י ר פ כ ג ו ש ה ת כ ו ש י ג פ ת ה ג א י צ ה ם רצו ל י ל א ר ש י ה

ל ה ש ע ט ה מ נ ו מ ר ת צו י , ל ן ב ו מ , כ ה ל ו ל ו ע ל ת א ו ר ו ק ל מ ת ע י ד ע ל ת ב ו ס ס ב ת ה

ר ק ח ף ה ג ת א ו כ ר ע י ה ה היא כ ד ב ו . ע ת ה ע ת ו א ל ב א ר ש י ת ששררו ב ו ס י פ ת ה ח ו ו ר ה י ־ כ ל ה

ל א ר ש י ל ב כ א ה י ל דו כ , והעי ן ו נ ב ל ת ב ו א י צ מ ת ה טב א ו הי פ ק י י ש ד החוץ הישראל ר ש מ ב

83

ל זיסר י אי

ה א ר נ , כ ם י פ ס ו ע נ ד י ת מ ו ר ו ק ם מ ל היו ג א ר ש י י ל כ , ו ם י נ ו ר מ י ׳ידידיה׳ ה ו שבי אחר כ ל ה

י ל או , ו ה ת ו ח ה פ נ י ת א י ל א ר ש י ת המצב ה כ ר ע ש ה ו ב י ג ה ל ל ל א ם ש ת מ ו ר . ת תר ו ם י י נ י מ א

. ל י ע ר ל כ ז נ , כ ם י נ ו ר ם מ י ג צי ם נ ת ע ו ש י ג ל פ ת ש ו ח ו ם ד ת ו ל א ה ע ל ו אף ע

ל א ר ש ת י ל א צ נ ם ל בי ם המרו י א ק י ט י ל ו פ ל ה יתם ש ת בטי ט ל ו ה זו ב פ ו ק ת , ב ת שלישי

ת ל ו כ ל י ר ע ב ד א ל ל , ש ן כ י ו ת מ ם היעדר רצון א ט ג ל ו ך ב , א ם י י ת ד ו ק ם ג י י ט ק ם ט י כ ר צ ל

. ל א ר ש ת י ב י ד ן מ ת לבי בי ה בין העדה המרו י ו ל ג ת ו י ב מ ו ת פ מ א ־ ת י ר בן ב ובחישות, לכו

ת בי ה המרו ד ע ם ב י מ ר ו ם ג ל ע א ר ש ב ומדיבת י ו היישו מ י י ק ם ש י ע ג מ , ה ן ו ן אחר אחרו

ם י ס ר ט ג י א ב ף ו ת ו ש ם בחזון מ י נ ג ו ע מ , ה ם י ר ש ל ק ת ש ש ב ו ג ת מ כ ס ת מ נ י ח ב ם ב נ י א

, ו ת זו מז ו ק ת ו נ , מ ת ו ד ד ו ת ב ו ד ו ז י פ ת א נ י ח ב , ב ר ת ו י ל ה כ , ל ו ו הי ל ם א י ע ג ם. מ י הדדי

. ת ל ח ו ת ת ו ו ע מ ש ת מ ו ר ס ר ח ק י ע ב ו

ן והעדה ו נ ב ן ל ל ובי א ר ש ו בין י ח ת פ ת ה ם ש י ר ש ק ת ה י ש א ת ר ת בהם א ו א ר ן ל ו יסי הנ

וזמי ה היא שי ד ב ו . ע טעה מו ה ו ע ט ן מ ו א ניסי ו פ א א ך הו ל י א ם ו י ע ב ש ת ה ו נ ש ת מ י נ ו ר מ ה

ם ואף י מ ד ק ו מ ם ה י ע ג מ ק ב ל ו ח ל ט א נ ל ים ש ג חו ם ו א אישי ק ו ו ם היו ד י נ ו ר ח א ם ה י ר ש ק ה

ה ל א ש . ה ם ת ו ל א ל ש , ש ׳ לה דו ן הג ו נ לב ה ׳ נ ח , מ ת י נ ו ר מ ה ה ד ע י ב ז ה המרכ נ ח מ ו ל כ י השתי

א ש ו , נ ן ב ו מ א, כ ם הי י ע ב ש ת ה ו נ ש ל ב א ר ש ם י ם ע י ר ש ן ק נ ו כ ה ל ל ם א י מ ר ו ה הביא ג מ

ן אחר. ו לדי

84